אימרי ביטון: "נשים צריכות לנהל אותנו והגיע הזמן לראשת ממשלה"
אביו נטש אותו בילדותו בקריית גת, יורם לוינשטיין אפשר לו לישון בבית הספר ומאז הקורונה הוא עובד בשיפוצים. החיים של אימרי ביטון לא רחוקים מהדמות שהוא מגלם ב"שעת נעילה" בכאן 11
בתאריך 27 באוקטובר חגג השחקן אימרי ביטון יום הולדת 35. זהו גם תאריך יום הולדתו של אביו, כשהשנה נרשמה גם חפיפה בין תאריכי הלידה העבריים של השניים. אולי בגלל העובדה הזאת, תחושת החסר של אביו בחייו התעצמה והכאיבה עוד יותר. לביטון היה חשבון פתוח עם אביו במשך שנים ארוכות, לאחר שעזב אותו ואת אימו כשהיה בן 11 ונעלם. רק בבגרותו, בגיל 24, חזר אביו הביתה ונישא מחדש לאימו. לרגע הייתה לו שוב משפחה, אבל האושר המשפחתי לא האריך ימים.
>> רן דנקר: "אני מפחד שהעיוורון לחוסר שיוויון ילך ויגבר"
הסרטן שהתגלה בריאותיו של אביו כבר שלח גרורות והוא היה על ערש דווי. באחד הלילות, כשהוא סועד את אביו ומגלגל לו ג'וינטים בשביל להקל על כאביו, הוא שמע לראשונה בחייו מאביו את המשפט "אני אוהב אותך". ביטון החזיר לו באותן המילים. "אני אוהב אותך, אבא". הוא זוכר את הלחלוחית בעיניו, איך לבו עמד להתפוצץ מאושר. "המחלה של אבא נתנה לי את הזכות לסגור איתו מעגל מתוך סליחה גדולה. עד עכשיו אני רואה במפגש המאוחר, אפילו שהיה קצר מדי, סוג של מתנה". לאחרונה אביו של ביטון חזר אליו בדרך מיוחדת, בדרמה "שעת נעילה" המדוברת שבה הוא מככב (ימי שני ב־21:00 בכאן 11).
הסדרה עוסקת בטראומה הלאומית של מלחמת יום הכיפורים, ומבוססת על סיפורים אמיתיים של חיילים ששירתו בשטח. הסדרה נכתבה על ידי רון לשם, עמית כהן ודניאל אמסל ובוימה על ידי ירון זילברמן, הושקעו בה 23 מיליון ש"ח – סכום אסטרונומי וחסר תקדים במונחים ישראליים. ביטון מגלם את ג'קי אלוש, תותחן בשריון וחבר ב"הפנתרים השחורים", תנועת המחאה שקמה בתחילת שנות השבעים על רקע אפלייתם של בני עדות המזרח. לצדו שני "פנתרים" נוספים, מלאכי (מאור שוויצר) ומרקו (עופר חיון). ביטון קיבל רק את השם אלוש אבל הוא ביקש מההפקה לאמץ לעצמו גם שם פרטי, ג'קי, במחווה לאביו.
"ג'קי אלוש נתן לי את החשיפה הכי גדולה שלי עד כה, אבל ג'קי ביטון כנראה סידר לי אותה מלמעלה. אני חושב שהוא יותר אבא בשבילי במותו מאשר בחייו"
"אבא שלי היה איש יפה תואר, חתיך בטירוף, עם עיניים ירוקות ושיער שטני. אני לא דומה לו. יש לי תמונה כילד קטן שבה הוא ממש מזכיר את שון פן. על קברו כתבנו 'ג'קי היפה'. אילו הוא היה חי ורואה אותי משחק, הוא היה האדם הכי גאה ומאושר עלי אדמות", הוא אומר. "היום, ברגעים חשובים וקשים, אני מסתכל למעלה ומבקש ממנו שיהיה איתי. בחייו אף פעם לא ביקשתי. ג'קי אלוש נתן לי את החשיפה הכי גדולה שלי עד כה, אבל ג'קי ביטון כנראה סידר לי אותה מלמעלה. אני חושב שהוא יותר אבא בשבילי במותו מאשר בחייו".
חצי דרוויש, חצי ז'ורנל
ביטון הוא אדם מורכב. הוא נראה קשוח, אבל במהרה מתגלה כאדם חם ורך עם המון רגישות. יש בו ביישנות טבעית ועדיין יש לו נוכחות גברית חזקה מאוד. הוא מלא בקסם אישי שהוא כלל לא מודע לו. "אני חצי דרוויש, חצי ז'ורנל", הוא מסביר את הדואליות בשפתו הציורית. "אף שעברתי שינוי משמעותי בחיי, אני שומר בשתי ידיים על הדרוויש. הגעתי לדירה של אימא שלי בקריית גת כדי לבנות לה פרגולה. האנשים סביבי התייחסו אליי כאל אימרי השחקן, ואני, בבגדי עבודה של פועל, הכי דרוויש. אני נהנה מכך שאני יכול להתנהל בצורה הכי טבעית עם כולם. קוראים לזה אינטליגנציה רגשית, וכנראה שיש לי את זה".
עד היום לוהקת לסדרות בטייפ קאסט של העבריין: חייל של ראש ארגון פשע ב"המדרשה" ואסיר נרקומן ב"רק להיום". עכשיו זכית למהפך: ג'קי אלוש הוא הבחור הטוב, התרבותי ושוחר השלום.
"נכון. הייתה עליי סטיגמה בילט־אין של שחקן שמגלם עבריין או נרקומן, תמיד שיחקתי תפקיד של מישהו שהוא בשולי החברה. זה גם תאם את הרקע שממנו באתי וכביכול הייתי רק צריך ללמוד את הטקסט. בתחילת הדרך הייתי מתכונן לאודישנים ומכין שאלות חכמות. הרי אני נראה קצת ערס, ואני גם ביטון וגם פרענק, ואם לא אשאל שאלות חכמות באודישן לא אקבל את התפקיד בגלל החזות שלי. גם ב'שעת נעילה' רבים חשבו שאני צריך לשחק את מרקו אבל ירון זילברמן הגאון חשב אחרת, הוא הוציא אותי מאזור הנוחות שלי ואני מודה לו על כך. אני מקווה שמכאן הרבה אנשים בתעשייה יתחילו לחשוב עליי כעל שחקן לגיטימי שמתאים גם לתפקיד הבחור הטוב, העדין והמכיל, כמו שאני בחיים האמיתיים. אני בא מאהבה ומאמין בעזרה לזולת ובקבלת האחר".
![אימרי ביטון מתוך "שעת נעילה" (צילום: ורד אדיר)](https://medias.atmag.co.il/www/uploads/2020/11/scene-117-29-1000x667.jpg "אימרי ביטון מתוך "שעת נעילה" (צילום: ורד אדיר)")
![אימרי ביטון מתוך "שעת נעילה" (צילום: ורד אדיר)](https://medias.atmag.co.il/www/uploads/2020/11/imri-2-1000x667.jpg "אימרי ביטון מתוך "שעת נעילה" (צילום: ורד אדיר)")
"שעת נעילה" היא שיא מבחינתך?
"כן. כי לא מדובר בעוד סדרה, אלא במסמך תיעודי מצמרר וחשוב. המלחמה הזאת היא עדיין פצע פתוח בחברה הישראלית, הדור הצעיר לא יודע עליה הרבה. אני מודה שידעתי יותר על מלחמת העולם השנייה מאשר על מלחמת יום הכיפורים. הדמות שלי מבוססת על סיפורו של יצחק נגרקר, שנלחם בתל סאקי. נפגשתי איתו. הוא השתקם, הקים משפחה אבל עדיין חי את המלחמה הזאת. הבנתי דרך העיסוק במלחמת יום הכיפורים שגם אני חוויתי פוסט טראומה, אבל שנים הייתי בהכחשה. הצילומים – עם הלחץ בתוך הטנק, שלוש שעות של יריות, כולי מזיע ומלוכלך בתוך הברדק של המלחמה – החזירו אותי למלחמת לבנון של 2006 והציפו הרבה דברים כאילו אני שם. זה היה מטלטל מאוד. רק כשיצאתי מהטנק וראיתי את המפיקה ואת עוזר הבמאי אמרתי שהכול טוב. בתקופה ההיא לא הייתה מספיק מודעות לנושא של פוסט טראומה כי זה הוריד מהגבריות. אני מאמין שלאנשים שהיו שם ויצפו בסדרה הפוסט טראומה תיפתח מחדש".
"בתקופה ההיא לא הייתה מספיק מודעות לנושא של פוסט טראומה כי זה הוריד מהגבריות. אני מאמין שלאנשים שהיו שם ויצפו בסדרה הפוסט טראומה תיפתח מחדש"
המרוקאי החדש
ביטון נולד וגדל בקריית גת למשפחה קשת יום. הוא בן זקונים; שי הבכור גדול ממנו בעשור, ואודי – בשמונה שנים. אימו, ציפי, אחות סיעודית במקצועה, ילדה את בכורה בגיל 16. האב עסק בעבודות אלומיניום. אחרי גירושי הוריו אימו התקשתה לעמוד בהוצאות השכירות, והם עברו להתגורר עם אימה, סבתא אהובה, בדירת שני חדרים קטנה. "הייתי ישן בסלון או במיטה עם סבתא. אהבתי את סבתא אהובה ושנים קראתי לשתי נשים 'אימא'. כעבור כמה שנים עברנו לדירה שכורה של עמידר".
איזה מין ילד היית?
"פרחח גדול. בשכונה שבה גרנו היו פשיעה, אלימות וסמים ואני הייתי חלק בלתי נפרד מזה. הייתי ילד מרדן שלא רצה ללמוד, היו תקופות שלא הלכתי לבית הספר במשך חודשים והצלחתי להסתיר את זה מאימא. הייתי מתארגן בבוקר בכאילו ואחרי שעזבה את הבית חזרתי לישון. לא עשיתי בגרויות, היו תקופות שבכלל לא קיבלתי תעודה. בבית הספר איימו עליי שיעיפו אותי ורק אמרו לי תמיד כמה אני לא בסדר, עד שהאמנתי לזה. יש לי מזל שהמקצוע שחקן בחר בי. זה לא מקצוע שצריך בו תארים, וחוץ מכישרון צריך בו לב ונשמה".
מהו הדבר הכי רע שעשית בתקופה ההיא?
"סחר בסמים, פריצות, מכות. הייתה לי קצינת מבחן. פעם אחת פרצתי עם חברים לבית מרקחת ונתפסנו. אימא הגיעה לתחנת המשטרה בארבע לפנות בוקר כדי לשחרר אותי. היא כעסה אבל לא ויתרה עליי לרגע. זכיתי באימא הכי טובה שיכולתי לבקש, הכי מיוחדת בעולם. לא הייתה לי אף פעם דמות גברית להתייעץ איתה, ואני חושב שהקשר שלי איתה גרם לזה שנשארתי צעד אחד לפני חציית הקווים. הסליחה שלי לאבא היא גם בזכותה. החלום שלי הוא לקנות לה בית כי אף פעם לא היה לנו בית משלנו. אז בינתיים בניתי לה פרגולה. כל הלילה היא הסתכלה עליה מרוב התרגשות".
"בילדות הזרקנו לווריד זוהר ארגוב בפול ווליום, כשכולם מסביב אמרו שהוא ערס. היום כל ההיפסטרים בתל אביב קוראים לו מלך ורוצים להיות חלק מהתרבות הזאת. המרוקאי נהיה מיינסטרים"
אז להיות פנתר שחור בסדרה לא קשה לך.
"בתור מרוקאי יש לי חיבור רגשי ממשי לפנתרים השחורים. הם חלק מההיסטוריה שלנו. הם נתנו כוח והשראה לצעירים מזרחים, שאם ירצו – הם יכולים. רציתי מאוד לפגוש את צ'רלי ביטון מראשי המחאה; זה לא קרה בסוף, אבל חקרתי ולמדתי עליהם והבנתי הרבה דברים".
כמו?
"שבתור ג'קי אלוש אני המרוקאי החדש של 1973 וכאימרי ביטון אני המרוקאי החדש של היום. יש עוד תקרות זכוכית לפרוץ, אבל לא באלימות וכעסים אלא בהידברות. אני כבר רואה שינוי. כילדים היינו מזריקים את זוהר ארגוב לווריד בפול ווליום. מסביב אמרו שהוא ערס והיום כל ההיפסטרים בתל אביב קוראים לו זוהר המלך וכולם רוצים להיות חלק מהתרבות הזאת. כל העניין המרוקאי שפעם היה מאיים הפך לחלק מהמיינסטרים. אני שמח שבתקופה שבה בחרתי להיות שחקן מזרחים מקבלים יותר תפקידים".
עד כמה חווית את הקיפוח על בשרך כילד?
"אילו אופציות היו לי כילד מרוקאי בקריית גת בשכונה שהיו בה סמים ואלימות? היו אשכנזים שהגיעו לארץ וקיבלו דירות בתל אביב והשכלה, ואת סבתי ואימי שמו בפחונים. יש לי חברים שגרים בצפון תל אביב, שקיבלו דירה מהסבתא שעלתה ממזרח אירופה, ואני עדיין חולם לקנות דירה לאימא שלי שכל חייה גרה בדירה שכורה של עמידר. אבל שיהיה ברור, אני גאה במי שאני. לא הייתי הופך למי שאני היום אם לא נקודת הפתיחה הלא טובה שלי, אבל עדיין יש דברים אצלי שדורשים תיקון".
למשל?
"יש רגעים שאני מתעצבן יותר מדי ופתאום אני יכול להתפוצץ. קורה שאני לא שולט בכעסים שלי. זה לא בא ממקום רע, אני יודע שזה שלי ומנסה להשתפר".
מתי חלה אצלך נקודת התפנית בחיים?
"בצבא. בהתחלה לא רציתי להתגייס, ובטח לא להיות לוחם. עניינו אותי יותר מסיבות טבע. בצו הראשון, כששאלו אותי היכן אני רוצה לשרת, עניתי 'בצבי הנינג'ה'. הקב"א שלי היה הכי נמוך שאפשר. גויסתי במסגרת תוכנית מקא"ם לנוער בסיכון, הגעתי לנח"ל וזה הדבר הכי טוב שקרה לי. הצבא שינה אותי מקצה לקצה. היה לי מ"פ בשם משה פרידמן, הוא לקח אותי תחת חסותו ונלחם שאצא לקורס מ"כים ואהיה סמל מחלקה. לראשונה חוויתי מסגרת שאמרה לי 'אתה טוב, אתה חשוב ומיוחד וניתן לך אחריות'. את מלחמת לבנון סיימתי כמצטיין חטיבתי, אימא שלי הייתה בעננים. הרגשתי שאני מפצה אותה. השתחררתי בידיעה שאני יכול להועיל לחברה. היום אני יודע שזה מה שצריך להגיד לילדים – שהם יכולים".
שפה משותפת
משחק לא היה מעולם בתוכניות שלו. הוא יצא מצה"ל עם המלצות טובות ומיד מצא עבודה בביטחון וחשב שזהו ייעודו בחיים. במשך שנתיים הוא עבד באבטחת מעברי גבול. "כשקיבלתי את המשכורת הראשונה שלי בסך 13 אלף ש"ח הבאתי אותה לאימא שלי", הוא אומר. "לא ידעתי מה עושים עם סכום כזה".
"בשכונה שבה גרנו היו פשיעה, אלימות וסמים, הייתה לי קצינת מבחן ופעם אחת אימא שלי הגיעה לתחנת המשטרה בארבע לפנות בוקר כדי לשחרר אותי. היא כעסה אבל לא ויתרה עליי. הקשר שלי איתה גרם לזה שנשארתי צעד אחד לפני חציית הקווים"
מפגש מקרי עם השחקן והמורה למשחק ששי סמוכה שינה את חייו. "הוא הראשון שזיהה אצלי כישרון. הוא האמין בי ודחף אותי כאילו הייתי ילד שלו. הגעתי אליו לסדנת מתחילים, ראיתי בנות יפות ואמרתי 'אוקיי, אני נשאר'. אחרי חמישה שיעורים הוא אמר לי 'תעזוב הכול ולך ללמוד משחק'. חשבתי שהוא מדבר שטויות וחזרתי למשרד הביטחון. הוא לא ויתר לי, ולסדנה השנייה שלו הוא קיבל אותי בחינם, רק שאבוא. בעצתו נרשמתי לאודישן אצל יורם לוינשטיין והתקבלתי. את שנת הלימודים הראשונה מימנתי עם הכסף שעשיתי כמאבטח. בשנה השנייה כבר לא יכולתי לשלם שכירות אז יורם אפשר לי לגור בבית הספר בחינם. הוא אחד המחנכים הכי טובים שהיו לי, לא תמיד הסכמתי איתו אבל בזכותו הבנתי שמשחק הוא העניין שלי בחיים".
הפריצה של ביטון הגיעה ב־2015 בסדרה "המדרשה". ב־2017 הוא לוהק לסרטו של דורון ערן "רוח חדשה", על חבר כנופיה שבורח לניו יורק וחוזר לארץ כמנהיג קהילת האחים המשיחיים. "כשניגשתי לאודישנים לא ידעתי שיש גם סצנות באנגלית. אני לא מדבר את השפה, לא יודע לחבר שתי אותיות. דורון הסתכל עליי, לא יודע אם להיקרע מצחוק שאני כזה טמבל או לבכות. הבטחתי שאלמד אנגלית. הוא נתן לי שבועיים. חבר יליד ארצות הברית לימד אותי וחזרתי לאודישן; לא הבנתי מה אני אומר, אבל זה עבד. המשכתי ללמוד אנגלית ארבע פעמים בשבוע במשך ארבעה חודשים, ואני לומד עד היום. זכיתי בפרס השחקן הטוב בפסטיבל בבוסטון, קראו לי לבמה אבל מיד הבינו שהאנגלית שלי בסיסית. ישראלית שישבה בקהל הציעה את עצמה כמתורגמנית, דיברתי בעברית וכולם מחאו לי כפיים".
הגיע הזמן לראשת ממשלה
הפריצה הגדולה של ביטון מתרחשת בעיתוי קשוח, בזמן שהוא וחבריו למקצוע הם רק חלק משורה ארוכה של אנשי תרבות שנפגעו ממשבר הקורונה ואין להם פרנסה. "כבר במרץ הבנתי שהקורונה הולכת להישאר. אחרי שנה מעולה, עם לא פחות משבע הפקות, הייתי אמור להשתתף עם אלון אבוטבול בסדרה של נטפליקס שבוטלה, יש סרט שבינתיים נגנז ועוד סדרות שהיו אמורות להצטלם ל־yes ודבר מזה לא קרה. יש לי חברים שחזרו לגור עם ההורים ואחרים החליטו לעזוב את המקצוע. זה עצוב מאוד".
איך אתה מתמודד עם המצב הזה?
"אני כואב את המצב הנוראי הזה אבל רואה בו שיעור. כתבתי בסטורי שאני מחפש עבודה – בבניין, חקלאות, שיפוצים – לא משנה מה, והתחלתי לעבוד בהתקנת פרקטים. כמו בעבודות בניין בעבר, גם העבודה הזאת משפרת אותי כאדם ושחקן. היא משאירה אותי עם הרגליים על הקרקע ומנטרלת את האגו. לאחרונה התקנתי פרקט בבית של משפחה. הילד זיהה אותי מה'מדרשה' והתרגש, ואני אמרתי לו 'לך תראה איך יצא הפרקט בחדר שלך'. בינתיים האודישנים שוב מתחילים ורק השבוע היו לי שניים. הלוואי שיבואו גם אודישנים לחו"ל, רק לא של מחבל או גופה".
אתה הולך להפגנות?
"אני הולך להפגנות גם ביפו, שבה אני גר, וגם בבלפור. חברים שלי באים להפגנות כדי להיאבק על הפרנסה שלהם ולצעוק את הצעקה של עולם התרבות שלא קיים, והממשלה? היא משסה בהם שוטרים ופרשים על סוסים. במקום לחזק ולאחד את העם, ההנהגה – מראש הממשלה בנימין נתניהו ועד מירי רגב, מיקי זוהר ואחרים – רק גורמת לשסע ולשנאה. אבל אני בטוח שיבוא שינוי וכבר מרגישים אותו באוויר. זה מתחבר לי לסדרה. כמו שב־1973 החיילים הקטנים בשטח הם אלה שהצילו אותנו, ולא כל הפוליטיקאים והגנרלים, כך יקרה גם ב־2020 . ביבי צריך ללכת חד וחלק, ומי שיעשו את השינוי הם אנחנו האזרחים".
"אני כואב את המצב הנוראי הזה אבל רואה בו שיעור. כתבתי בסטורי שאני מחפש עבודה – בבניין, חקלאות, שיפוצים – לא משנה מה, והתחלתי לעבוד בהתקנת פרקטים. העבודה הזאת משאירה אותי עם הרגליים על הקרקע ומנטרלת את האגו"
מי צריך להחליף אותו לדעתך?
"אני חושב שזהו הזמן לראשת ממשלה. אני חושב שנשים צריכות לנהל אותנו. הן יותר חכמות, יותר רגישות, יותר הכול". כבר שנתיים וחצי שביטון נמצא בזוגיות עם תמר הצופה, מעצבת גרפית "מוכשרת בטירוף" כהגדרתו. "באנו מעולמות שונים אבל אני מרגיש שהיא האישה שלי לחיים, קיבוץ גלויות יפה. אני לא אוכל גפילטע פיש אבל היא התחילה לאכול חריף. אגב, אני הבשלן בבית, כמו מאמא מרוקאית – קציצות דגים, ממולאים, ארוחות בסיר. משחק ובישול אלה האהבות שלי. אני חולם כבר להיות אבא, יש לי כל כך הרבה לתת לילד. לעומת זאת, חתונה ברבנות לא מעניינת אותי. זה לא שאני נגד, אני פשוט מעדיף לבחור באהבה שלי בכל יום מחדש".
