החמישייה: פסקל פרץ רובין

כבר חמש שנים שהם חולקים אתכם סודות מקצועיים ומדריכים אתכם בנבכי המטבח. יום ההולדת של הירחון הוא זמן מצוין להפנות את הזרקור לחמשת השפים שלנו ולבדוק כמה דברים חשובים, כמו מהי המחמאה שריגשה אותם ביותר, מתי רצו להיקבר באדמה ומה היו לוקחים איתם לאי בודד. שאלות זהות ל-5 השפים הנבחרים שלנו. ונתחיל עם פסקל פרץ רובין.

כבר 25 שנים שפסקל מתעדת את המטבחים העדתיים עם כל הלב והנשמה, מוציאה לאור ספרי בישול שמביאים את המטבחים כלשונם אך גם מלווים בטיפים שימושיים לבישול בחיים מודרניים. היא עיתונאית מזון, בשלנית, אופה ויועצת קולינרית.

הרגע שבו הבנתי את ההבדל בין אוכל סתמי לבין אוכל שהוא תענוג לחך וללב

"כשגדלתי והכרתי את האוכל שהגישו לי בחוץ, התחלתי להעריך את האוכל שאכלתי בתור ילדה בבית: כשכל הילדים בבית ספר הביאו לחם מרוח בשוקולד להפסקת האוכל, אני הוצאתי לחם שחור שעליו מרחה אמא שמן זית עם מלח, הוסיפה עגבניות שייבשה בעצמה או זיתים שחורים מצומקים שכבשה מלח. רק כבן אדם מבוגר הבנתי שלמעשה גדלתי על אוכל גורמה".

הרגע שבו הרגשתי שיצרתי משהו חדש בתחום הקולינרי

"קשה לי לענות על השאלה, כי אני יותר מתעדת ופחות ממציאה. היצירתיות שלי מתבטאת בדרכים קצרות ויעילות יותר שאני מוצאת עבור עקרות בית צעירות שרוצות להכין מאכלים מיוחדים אבל אין להן זמן או שהילדים יושבים מולן ומחכים לארוחת צהריים. לכן אני נותנת בספרים שלי את מתכוני המקור, ואחר כך מוסיפה 'טיפ פסקל'. ככה אני נאמנה לתפקיד שלי כאנתרופולוגית של אוכל, אבל גם הופכת את המתכונים לנגישים יותר".



רק כבן אדם מבוגר הבנתי שלמעשה גדלתי על אוכל גורמה. פסקל

הרגע בו קיבלתי את המחמאה שהכי ריגשה אותי

"אנשים שמתקשרים להודות לי על כך שהזכרתי להם את הריח במטבח של האימא או הסבתא מחמיאים לי מאוד. יומיים לאחר יציאת הספר האחרון שלי, 'מטעמים טריפולטניים' עניתי לטלפון ושמעתי בכי. ברגע הראשון פחדתי שקרה משהו, אבל אז אמרה לי האישה בצד השני: 'את לא מכירה אותי. קניתי את הספר שלך וגמרתי עכשיו להכין מתוכו את החריימה. כל המטבח מלא בריחות הבישול של אמא שלי, שנפטרה לפני 10 שנים, ואני יושבת פה ובוכה'".

הרגע שבו רציתי שהאדמה תבלע אותי

"התשובה לשאלה הזאת ישר קופצת לי לראש. אבי ז"ל היה אדם קשה, שהיה מוכן לאכול אך ורק את המאכלים התוניסאיים של אמי בערב שבת. כיוון שאני אהבתי לבשל מאז ומעולם, אזרתי אומץ ובגיל 15 ביקשתי ממנו רשות להכין לגמרי לבד את ארוחת ליל שבת החגיגית. בחרתי כל מיני מתכונים שלמדנו בכלכלת בית, ביניהם מנת עוף בתפוזים שנחשבה למנצחת. באותו ערב כל המשפחה אכלה ונהנתה ממעשה ידיי, אבל אני חיכיתי בנשימה עצורה לחוות הדעת של אבא שלי. הוא סיים לאכול, ואז אמר "בסדר, נחמד, איפה האוכל?". ואני נעלבתי. כמה שנים לאחר מכן אפיתי אך ורק עוגות".

הרגע שבו ארגיש שהגעתי לפסגה הקולינרית שלי

"אני לא חושבת שארגיש, כי אני מחטטת במטבחים ואוי ואבוי לי אם ייגמרו המטבחים. אם זה יקרה חס וחלילה – ארגיש שכיבו לי את הלהבה".

הרגע שבו טעמתי את המנה הכי לא טעימה בחיי

"האמת שקשה לי עם הרגל קרושה. פעם טעמתי אותה חריפה וטובה ופעם ממש גרועה".

כלי העבודה שהייתי לוקח איתי לאי בודד

"מה פתאום כלי עבודה. אני לוקחת את בעלי. אם אני אהיה לבד למי אני אבשל?".