אשת המרתון: ריאיון מעורר השראה

| מאת: יסכה קורנפלד

ב־1967 נשים לא היו אמורות לרוץ מרתון, אבל קתרין סוויצר החליטה לרוץ בכל זאת. 50 שנה אחרי, ורגע לפני המרתון ה־40 בחייה, היא מספרת ל״את״ איך הפכה לאייקון נשי כמעט בטעות

  • https://atmag-static-timeout.netdna-ssl.com/media/2017/04/sizes/111111-BOSTON-MARATHON-3-partpress-quality-קרדיט-Brearley.com_H_wo_680_382.jpg
"פחדתי מאוד ופשוט ניסיתי להתחמק ממנו" | צילום: "בוסטון הראלד"

 

בבוקר של 19 באפריל 1967 קמה קתרין סוויצר, מרחה אייליינר, משחה שפתון, שרכה את נעלי הריצה והתייצבה על קו הזינוק של מרתון בוסטון, מאירועי הספורט היוקרתיים והוותיקים בארצות הברית. סוויצר לא הייתה אמורה להיות שם בכלל. המרתון, כמו כל הריצות הארוכות אז, היה מירוץ לגברים בלבד. סוויצר ידעה ששנה קודם לכן סיימה את הריצה המפרכת בובי (רוברטה) גיב, אך גיב לא הייתה רשומה במירוץ באופן רשמי – כשניסתה להירשם היא קיבלה ממארגני המרתון הודעה שנשים לא יכולות להשתתף בו. גיב הסתתרה בשיחים והצטרפה למאות הרצים, אך בגלל שלא קיבלה מספר חזה, היא לא נרשמה בספרי ההיסטוריה כרצה הראשונה במרתון בוסטון. רצה הגורל וסוויצר הצליחה להירשם לתחרות כי השתמשה בראשי התיבות של שמה – ק.ו סוויצר ("כך חתמתי תמיד", הסבירה מאוחר יותר).

למזלה, גם מזג האוויר ההפכפך של בוסטון שיחק לטובתה. ״לא ניסיתי להערים עליהם בכלל, להפך", היא אומרת בריאיון מיוחד ל"את" במלאת 50 שנה למרתון ההיסטורי ההוא. "הייתי מאוד גאה להיות שם ולהיות אישה, אבל היה קפוא ומושלג ונשארתי עם הסווטשירט הענקי שלי, שאותו תכננתי להוריד אחרי החימום. אם היה חם והייתי רצה עם מכנסיים קצרים וחולצה כמו שתכננתי אולי ההיסטוריה הייתה קצת שונה״.

סוויצר התחילה לרוץ לצד תום מילר, מי שהיה אז בן זוגה ואחר כך בעלה (השניים התגרשו ב־1973), וכ־700 גברים נוספים. רק אחרי שעברה כשלושה קילומטרים הבינו המארגנים את הטעות: רץ מספר 261 הוא למעשה רצה. ג'וק סאמפל, אחד ממארגני התחרות, זינק לעברה וניסה להוציא אותה בכוח מהמסלול, אך מילר התערב ודחף אותו ממנה. צלם שהיה במקום הנכון בזמן הנכון תיעד את הרגע, שהפך לנקודת מפנה עבור נשים בספורט ולתמונה איקונית במאבק למען שוויון לנשים.

החודש, 50 שנה אחרי התקרית המפורסמת, תתייצב שוב סוויצר, שחגגה בתחילת השנה יום הולדת 70, על קו הזינוק של מרתון בוסטון. זה יהיה המרתון ה־40 בחייה. ״כשרק התחלתי לרוץ, היו לי חששות מדברים לא צפויים, מכאבים או פציעות. עכשיו אני יודעת בדיוק למה לצפות, אני יודעת מה יכאב לי או כמה עייפה אני אהיה", היא אומרת. ״כשהתחלתי הייתי די איטית, וגם היום אני די איטית. הריצה לוקחת לי יותר זמן וקשה לי להיות על הרגליים, כך שאני צריכה יותר זמן התאוששות. אבל אני רצה השנה כדי לחגוג את ההכלה ואת העוצמה של נשים בריצה אז לא אכפת לי כמה זמן זה ייקח, העיקר שאני לא אפצע".

מה עוד את חוגגת בריצה הזאת?

"היום יש בארצות הברית יותר נשים רצות מאשר גברים, 57 אחוז, והמספרים עולים גם בקנדה ובאירופה".

"פחדתי מאוד ופשוט ניסיתי להתחמק ממנו" | צילום: "בוסטון הראלד"

"פחדתי מאוד ופשוט ניסיתי להתחמק ממנו" | צילום: "בוסטון הראלד"

 

אין לך זמן? תרוצי

בשנת 1967 לא היו נשים במרתון בוסטון. למעשה, לא היו נשים באף תחרות ריצה שאורכה מעל 800 מטר. ההנחה הרווחת הייתה שמבנה גופן העדין של נשים לא מסוגל לעמוד בעומס של ריצה ארוכה, וכן שמאמץ גופני כזה יגרום לבעיות פיזיות בהן צניחת רחם, צמיחת שערות חזה, גוף שרירי ו"גברי" ועוד.

סוויצר הייתה ספורטאית מגיל צעיר וחברה בקבוצת הלקרוס בקולג׳, והמוסכמה שריצה מסוכנת לנשים לא הצליחה להפחיד אותה. ״גיליתי מוקדם בחיי שריצה גורמת לי להרגיש חזקה, חופשייה וחסרת פחד״, היא מספרת בשיחה מניו זילנד, שם היא גרה היום עם בעלה השלישי, רץ וסופר. ״ככל שרצתי למרחקים ארוכים יותר, כך הרגשתי חזקה יותר. לפני המרתון הראשון המאמן שלי לא האמין שנשים יכולות לרוץ מרחק כזה, אבל הוכחתי לו באימון שאני רצינית אחרי שרצתי 50 ק״מ״.

מה משך אותך במרתון?

"המרתון ממש סקרן אותי. אני אוהבת את הרעיון שכולם יכולים להשתתף בתחרות, מקצוענים וחובבנים רצים יחד באותו מסלול. אין כמעט עוד ספורט כזה".

את זוכרת איך שאר הגברים במירוץ התייחסו אלייך?

״הם מאוד תמכו בי. מי שהיה סביבי צעק על המארגן שיעזוב אותי וחלקם ניסו לדחוף אותו ממני אבל הוא כעס מאוד והיה נחוש לגרש אותי משם. החבר שלי, שהיה בעבר שחקן פוטבול, נכנס במארגן והעיף אותו מהמסלול״.

ואיך הרגשת כשהוא תקף אותך?

״פחדתי מאוד ופשוט ניסיתי להתחמק ממנו. ידעתי שאם אכנע לו ואפסיק לרוץ, אף אחד לא יאמין שנשים מסוגלות לרוץ ריצות ארוכות ולא יהיה להן מקום במרתון. כולם יחשבו שאני ליצנית ושנשים פולשות למקומות שלא מגיע להן להיות בהם. לקחתי את הריצה שלי ברצינות ולא יכולתי לתת לפחד לעצור אותי״.

איך הרגע הזה שינה אותך?

"הייתי צריכה להתאושש ממה שקרה ולקבל את האנרגיות שלי בחזרה. לא חיפשתי לעשות שינוי או להוכיח משהו. אבל פתאום המירוץ הפך להיות אירוע פוליטי. זה היה רגע שערער אותי ובמקביל נתן לי השראה לפעול כדי לתת הזדמנויות נוספות לנשים בספורט. עד שסיימתי את המירוץ כבר הרגשתי שיש לי משמעות חדשה ומשימה לחיים״.

מה מיוחד בריצה?

״ריצה נותנת לנשים כושר, הערכה עצמית והעצמה. לא צריך כסף ולא צריך הרבה זמן ולכן זה מושלם גם בשביל נשים עסוקות שצריכות לשלב כושר בין העבודה, הילדים והבית. אני מאמינה שריצה עוזרת לנשים להרגיש מועצמות ועל ידי כך לפרוץ מחסומים״.

קשה להתייחס להעצמת נשים היום, כשבבית הלבן יושב נשיא שנדמה שהיה מעדיף שנשים לא ירוצו במרתון.

״זה מאוד מלחיץ אותי לראות את העולם מתלקח בלהבות של שנאה, חוסר סובלנות וקריאות גנאי. אין ספק שזוהי קריאת השכמה עבור נשים רבות, שאולי לקחו כמובנות מאליהן הרבה מהזכויות שנשים אחרות נלחמו עבורן. אני מאמינה שעכשיו, יותר מתמיד עלינו לעבוד יחד על מנת להתקדם באופן חיובי״.

מנוחת הלוחמת, אחרי המרתון ההיסטורי | צילום: Brearley.com

מנוחת הלוחמת, אחרי המרתון ההיסטורי | צילום: Brearley.com

אל תפחדי כלל

אחרי המרתון שהעמיד אותה באור הזרקורים הקדישה סוויצר את זמנה לריצה ולפעילות ציבורית. היא וספורטאיות נוספות פעלו להפוך את ההשתתפות של נשים בריצות ארוכות לנורמה. המאבק עצמו הפך לריצה למרחקים ארוכים. סוויצר פרסמה ספרים על ריצה, שימשה כפרשנית ספורט ונשאה הרצאות ברחבי העולם. במקביל, היא ארגנה סדרת ריצות לנשים בלבד ברחבי העולם יחד עם חברת הקוסמטיקה Avon.

בשנת 1972 נפתח מרתון בוסטון באופן רשמי לנשים. גם היריבות שלה עם סאמפל הפשירה. אחרי שהתנצל, השניים אף הפכו לידידים. באותה שנה נחתם חוק היסטורי בקונגרס שהביא לנקודת מפנה במצבן של נשים בספורט מאורגן. החוק, Title IX, קבע שאין להפלות על בסיס מין בפעילויות ספורט הזוכות למימון פדרלי, והוא נוגע כמעט לכל בתי הספר והקולג'ים בארצות הברית. אבל ההישג שסוויצר הכי גאה בו הוא הכללת מרתון נשים כמקצוע אולימפי במשחקים שנערכו בלוס אנג׳לס ב־1984. ״האולימפיאדה היא התחרות הכי יוקרתית בעולם. ידעתי שאם כל העולם יראה שנשים רצות 42 ק״מ באולימפיאדה זה ישנה את הגישה כלפי נשים וכלפי היכולות שלהן ויביא לשילובן ביותר תחומים״, היא אומרת.

261, המספר שקיבלה במרתון בוסטון, המשיך ללוות אותה כל השנים. ״בשלב כלשהו אמרתי 'אולי אני אפרוש, אכתוב עוד ספר, אנקה את הבית סוף סוף׳, אבל לא יכולתי להתעלם מהעובדה שהמספר 261 הפך להיות מעין תנועה", היא אומרת. "קיבלתי מכתבים ואימיילים מנשים מכל העולם שסיפרו לי שהן רצות עם 261 על הגב שלהן בנוסף למספר החזה שקיבלו בהרשמה, או שהן כותבות את המספר על היד או הזרוע. אבל מה שגרם לי להבין שקורה כאן משהו מיוחד היה כשקיבלתי תמונות של נשים שקעקעו את המספר 261 על הגוף. הבנתי שזה מסמל משהו יותר גדול, שדרך 261 אני יכולה להגיע לנשים נחושות וחזקות בכל עולם, נשים שיש להן רצון, אבל חסרים להן המשאבים להפוך את הריצה לגורם חיובי ומשמעותי בחייהן״.

סוויצר הקימה את 261-Fearless, ארגון ללא מטרות רווח שנועד ליצור קהילה בינלאומית של נשים שהמשותף להן הוא תשוקה לריצה ותחושת ההעצמה שהן מקבלות ממנה. ״הארגון מספק לנשים מרחבי העולם קהילה תומכת, סביבה חיובית וכלים לטפח את הריצה באופן ספורטיבי״, היא אומרת.

מה המטרה של הארגון?

״אנחנו מאמינות בריצה בריאה, נכונה וללא פציעות. מלבד העובדה שהארגון מרכז סביבו קהילת נשים בינלאומית, אנחנו מספקות תכנית אימונים למדריכות ריצה מקומיות, כדי לעזור להקים תשתית של קבוצות ריצה בעלות משאבים לרוץ נכון ולרוץ יעיל".

מה משותף לנשים שמשתתפות בריצות של 261-Fearless?

״כל הנשים ששאבו השראה מהסיפור ופנו אליי הן נשים שאמרו להן במהלך חייהן שהן לא מסוגלות לעשות משהו, שהן לא מהמגדר הנכון, או מהמקום הנכון, או לא בצבע או במשקל הנכון. אבל הריצה גרמה להן להרגיש חסרות פחד. זה מה שמחבר בין נשים בכל העולם שלוקחות חלק בפרויקט, כולן מחפשות קהילה של נשים שיוכלו להזדהות איתן ולעזור זו לזו להתעצם באמצעות הריצה״.

מה את חושבת על המצב של נשים בספורט היום?

״תנועת הנשים בספורט היא לא פחות ממהפכה חברתית. ספורט הוא דבר מדהים כי הוא מפרק כל כך הרבה סטריאוטיפים ומחסומים חברתיים, גם בין הנשים עצמן והמגבלות האישיות שלהן״.

אילו עוד אתגרים עומדים היום בפני נשים בריצה?

״יש עוד כל כך הרבה לעשות. לנשים יש יתרון פיזיולוגי בריצות ארוכות לעומת גברים. כשהספורט ישתנה ויתאים את עצמו לתכונות הטבעיות של נשים, למשל עמידוּת בריצות ארוכות, גמישות ושיווי משקל, יתחיל עידן חדש. מה שחשוב עכשיו הוא ליצור הזדמנויות לנשים במקומות שבהן הן לא מקבלות אותן – באפריקה, במדינות ערב ובדרום אמריקה. יש רצון וכישרון בכל מקום בעולם, לפעמים נשים רק צריכות הזדמנות. בארגון 261-Fearless אנחנו מחפשות דרכים להגיע אליהן ולעזור לנשים לפתוח מועדוני ריצה בכל העולם. יש לנו כבר קבוצות ריצה בעשר מדינות בעולם, בהן גם אלבניה, מלטה ובקרוב גם במקסיקו״.

מתאמנת למרתון בוסטון בגיל 70 | צילום: Hagen Hopkins

מתאמנת למרתון בוסטון בגיל 70 | צילום: Hagen Hopkins

 

ספורטיביות
57% מהמשתתפים במירוצים מאורגנים בארצות הברית הן נשים.

במשלחת הישראלית לאולימפיאדת ברזיל 50% היו נשים.

במרתון בוסטון האחרון 46% היו נשים.

35% מהרצים במרתון תל אביב היו נשים.

כ־9 מיליון נשים משתתפות מדי שנה בתחרויות ריצה ברחבי העולם.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק ובאינסטגרם. עדכונים על הכתבות הנבחרות באת ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV2 on: 6c35ecd887b82 at 21:48:35