המהפכה ואני
קובה - קולוניאליזם בגמלאות וקומוניזם מזדקן
בריזת אחר הצהריים מטפסת מהמפרץ שלמטה, עולה דרך סמטאותיה המיוזעות של סנטיאגו דה קובה (Santiago de Cuba). ממרום מרפסתו של דייגו ולסקס, מייסדה הספרדי של קובה, אפשר לסכם יום, תקופה, מהפכה. הלך הרוח האיטי, המאפיין חברה בה אין מקום ליעילות, משרה אווירה רגועה בבית הטרובה הקרוב, המקדש הלא רשמי של המוסיקה הקובנית. זוג מבוגר שכבר ראה הרבה מתחבק וחולק עם הקהל שירי סון אהובים, הוא בגיטרה מלטפת, היא בקול קטיפתי.
אמור, סווניו, טה-קיירו – מילים שמתנגנות היטב בספרדית. לא הרחק משם, בכיכר העיר, להקת נגנים שחורים מתקבצת על ספסל. השילוב של שחורים ועוני תמיד הניב מוזיקה משובחת. שרים על קומנדנטה צ'ה גוורה, שלא הספיק להסתאב. שירים מקומיים מעומק הנשמה מחפשים בערגה כיסי כסף לבנים.
העולם החדש התחיל כאן לפני 500 שנה עם גילוי אמריקה על ידי קולומבוס. בעקבותיו הגיעו הספרדים, נלחמו, כבשו, הקימו מושבות, ייבאו עבדים, שיעבדו וניצלו את כל הנקרה בדרכם. 300 שנה נמשכה החגיגה עד שלהפתעתם דווקא אחד נמוך, נפוליאון שמו, בא והצריח להם מלך. עם אובדן המלך הספרדי, אביהן הרוחני, יצאו המושבות האמריקניות לעצמאות מנוקדת במלחמות אזרחים ובמהפכות. בסופו של תהליך ההיתוך והגיבוש הכואב נוצרו, אי שם בתחילת המאה ה-19, אזרחיהן הנוכחיים של מדינות אמריקה המרכזית והדרומית.
בייסבול והיסטוריה הזויה
פליימות' מודל 53' חוצה את הכיכר בנסיעה איטית. צעירה, חצופה ונוצצת הייתה עת הצטרפה בעל כורחה לקניינה של המהפכה הקובנית. לו רק יכלה לספר… איך, בלא הודעה מוקדמת, נמנעו ממנה באחת חלקי חילוף הכרחיים ושמן מזכך. משרתת נאמנה, כלואה בכמוסת זמן בת 50 שנה, מזדקנת לאיטה משנה לשנה, עתידה ברור וסופני.
הנרטיב ההיסטורי בקובה היה ועודנו שונה. שם מסרבים לעזוב באופן עקבי, החוזר על עצמו כמעין דז'ה-וו כפייתי. הספרדים, מתוך חזיון תעתועים פוסט-נפוליאוני, סירבו להרפות וניסו להחזיק בקובה עד הרגע האחרון, עד למאה ה-20, עשרות שנים לאחר שכבר ויתרו על יתר מושבותיהם. כל אותן שנים נלחמו הקובנים למען עצמאותם ללא הצלחה.
ואז, דקה לפני כניסתה המפוארת של המאה ה-20, נפתחה בשנת 1898 מלחמת ארצות הברית-ספרד-קובה, ששיאה בתבוסה משפילה של הצי הספרדי לפתחו של נמל סנטיאגו דה קובה. ספרד התקפלה הביתה, מעדנת את יצר הכיבוש בשערי ריאל מדריד ואת יצר ההרס במלחמות השוורים.
כך, במחטף היסטורי של הדקה ה-90, קיבלה קובה את עצמאותה לא מספרד כי אם מארצות הברית, המנצחת ללא עוררין במלחמה. עצמאות קובה, בשנת 1902, לוותה בחתימה על הסכמים משפילים בכל קנה מידה. נמל חיל הים האמריקני בגואנטנמו (Guantanamo), הנמצא בלב ליבה האסטרטגי של קובה, הוא דוגמה אחת מני רבות לכפייה אימפריאליסטית מכאיבה.
שאגות שמחה מרעידות את מרפסתו של ולסקס, מהדהדות עד למפרץ וקוטעות את הרהוריי. בטלוויזיה ובכיכרות משודר משחק בייסבול במסגרת חצי גמר הפלייאוף. סנטיאגו דה קובה שוחטת את יריבותיה בדרך לגמר, בו תפגוש את יריבתה משכבר הימים, ה"אינדוסטרייל" מהוואנה (Havana). הערב, לאחר ארבע שעות משחק בלבד, סנטיאגו ביתרון 17:8. בייסבול הוא לא רק ספורט אלא גם, ובעיקר, אירוע חברתי. מי כמו האמריקנים והקובנים יודעים ואוהבים זאת כל כך, וסולדים זה מזה באותה מידה.
תחבורה המונית ומבצר על הר
על מנת להגיע למבצר אל מורו (Castillo de San Pedro del Morro), ניתן להיעזר בתחבורה מקומית. משאיות מכל סוג הפכו עם השנים לכלי הסעה המוניים. לכשיגיע הרכב יעלו כולם לפי הסדר. זקנים ונשים בהריון יקבלו קדימות, אך כל השאר ייעזרו במרפקים ובמשקל הגוף על מנת להבטיח את מקומם. המסע במשאיות מעורר מחשבות על תמונות מימים חשוכים. 100 איש דחוסים כסרדינים. 20 בני מזל יושבים על שני ספסלי עץ מתפוררים בצידי המשאית. יתר הנוסעים דחוקים בעמידה.
חום אימים, לחות בלתי נסבלת וריחות גוף מגוונים מלווים את הנסיעה המקרטעת. הכרטיסן דוחק עוד קצת וחוסם בשרשרת ביטחון את המדרגות האחוריות המאולתרות. כובד המשא ובלאי המנוע משפיעים לרעה על קטעי העליות ועשן אגזוז שחור מזהם את אוויר הריאות. נאחז בשארית כוחותיי בזנבה של ידית חלודה, מתעלם לחלוטין מהוראותיו של הכרטיסן הדוחסני, צלחתי את הנסיעה עד לתחנה הסופית למרגלות המבצר.
מבצר אל מורו, הבנוי על צלע הר לפתחו של נמל סנטיאגו דה קובה, מספר את סיפורם של הפיראטים, אדוני הקאריביים. פאר והיסטוריה חבויים בנקבוביותיו. המבצר אדיר, עתיר טרסות הגנה ותותחים, המתריסים כנגד הבוקנירים והפיראטים שיבואו מהים. והם אכן באו.
עוצמת אבן ופלדה לא יכלה לעוז הרוח ולאומץ הלב, ויש עדויות רבות להשתלטות פיראטית על סנטיאגו דה קובה. מאותו מקום בזמן אחר יכלו צופי המגדלים בזמן מלחמת ספרד-ארצות הברית להשקיף על תבוסת הצי הספרדי הנמוג הביתה, לימי פרנקו החשוכים. מסעדה וחנויות לתיירים נבנו על חומתו הצפונית של המבצר. בקבוק קוקה קולה קפיטליסטי וגאה מוצג לראווה בחנויות, סיגריות תוצרת חוץ ומזכרות צבועות משלימים את ההיצע הדל. זהו מקום מרגוע לתיירים שזקוקים לקניות כמו דג הזקוק למים.
בדרך חזרה אני עולה ל"וואה-וואה", הכינוי הכללי לאוטובוס. נדחקים, נדחקים ועוד קצת נדחקים. בתחנה הבאה עולים נוסעים נוספים והנהג שואג "להתקדם". עוזרו מהדהד אחריו "קדימה, קדימה, יש עוד הרבה מקום". הגוף מסרב להידחס עוד אולם הלב מלא רחמים על אותם אלו שהמתינו שעתיים בתחנה תחת שמש יוקדת, בדרכם לילדיהם המחכים להם בבית. צרת רבים – חצי נחמה, מציע הלב הקרוע. מסת רבים – חצי נשימה, טוען הגוף.
ומבעד לצעיפי הפיוט ולטרטורי המנוע, נושר לו צינור. ודווקא אחד שחיוני לתפקודו התקין של האוטובוס. האוטובוס הפצוע נעצר לקול אנחותיו של הנהג המתוסכל. עוזר הנהג בעל התושייה מצנתר את הצינור הוותיק בעזרת מפתח שוודי, אותו קיבל מאחד השכנים שבאו לעזור. נוסע בריא גוף מתנדב להחזיק את מכסה המנוע פתוח במהלך הנסיעה, במצב נוח לתפעול שוטף.
עוזר הנהג מתכופף מדי פעם, מחזק ומתפלל. רעות ואחווה בין מכונה ואדם מאפשרים את המשך הנסיעה האיטית. חום ולחות אנושיים מתערבבים באדי צינורות וברעש מפלט. ולפתע, כנס עמוד האש, נפתחים שערי העיר לפנינו, וכיכר העיר נגלית במלוא הדרה. ומתוך מרכבות האש והעשן יורד אנוכי, מנופף לשלום לכרכרת המזל.
ארץ האגדות של הסיפורים הקטנים
כמו הספרדים בזמנם, כעת הגיע תורם של האמריקנים לא ללכת. למרות שרשמית קובה היא מדינה עצמאית מראשית המאה ה-20, הרי שבפועל היא הייתה לא יותר מאשר חוף השעשועים של מיאמי. כל מושליה היו בובות חוטים אמריקניות, כשהאחרון ביניהם, פולחנסיו בטיסטה אי סלדיבר, אף העצים עצמו לעמדת רודן אלים וחסר רחמים, שרצח אלפים על רקע פוליטי. וטוב היה לאמריקנים בקובה, חיים חיי תענוגות במדינת-הבת הכנועה שמעבר לים. ולא רצו ללכת.
ומשורשי ההיסטוריה הללו צמחה המהפכה הקובנית. הזויה ויומרנית, אך גם המעניינת והמרתקת מכולן. המהפכה, בהנהגתו של פידל קסטרו ובכיכובו של צ'ה גֶוורה, החלה בשנת 1953 והסתיימה בשנת 1959, בכניסתם המפוארת של המנצחים להוואנה הבירה. המהפכה הביאה עימה שינויים חברתיים מרחיקי לכת, ומדינת פאר-הקפיטליזם לשעבר הפכה למעוז קומוניסטי, מרחק שיט אבובים ממעצמת העל שמצפון. בתגובה ניתקה ארצות הברית את כל קשריה עם קובה ומאז, אוטוטו 50 שנה, שורדת האחרונה בבידוד מדיני וכלכלי כמעט מוחלט.
בולעני הזמן נותנים את אותותיהם בכל קיר ופיסת צבע מתקלפת. בכיכר הקרובה משחקים ילדים במשחק בייסבול מאולתר, צועקים זה לזה קריאות עידוד וגערות בונות. בהמשך הרחוב התקהלות קטנה מסתירה בחמוקיה קיוסק מאולתר בפתח בית ישן. שלט עץ ובו פיסות נייר מתחלפות מודיע לקהל על היצע המרכולת היומית – עוגת קוקוס יבשה, לחם ישן עם קמצוץ מרמלדה, וכמה ממתקים חסרי צורה לקינוח.
אולגה, המוכרת, אישה בת 82, מנענעת את גופה היגע על כסא נדנדה, השעון על מפתן הבית. היא מפנה אותי לשלט ממשלתי קטן ממתכת, התלוי בפינה השמאלית מעל דלת הבית. בשלט ניתן להתוודע לאחיה, שהיה אחד מגיבורי המהפכה הקובנית. שמו אורלנדו רגלדו והוא נהרג בקרב בשנת 1959. אחותו, אולגה, מתפעלת את הקיוסק העצוב של צהרי היום כבר 45 שנה. לו לפחות ניתן היה להפיק צל מהשלט, חייה היו קלים יותר.
קובה היא ארץ האגדות של הסיפורים הקטנים. לכל אחד פה יש סיפור חיים מרתק, סיפור שאין לו קיום מחוץ לסביבה השיתופית. חורחה, נהגה של מונית הפז'ו 404 בצבע תכלת (כמו של הבדואים בסיני) סיפר לי כי הוא חי תקופה בישראל. הוא סיפר רבות בשבחי הישראלים, שכמו הקובנים, הם אנשים פתוחים ואוהבי חיים. חורחה המשיך וסיפר כי הגיע לישראל מטעם הצבא הקובני בזמן המלחמה של שנת 1973. חישוב פוליטי לא מסובך מבהיר כי אולי הוא מכיר אותנו דרך משקפת, דמיון מודרך ונחמדות גרידא, אבל בתקופת המלחמה הוא דווקא שירת בצד השני.
"ההיסטוריה תמחל לי"
מבצר מונקדה (Moncada Baarracks) שבמרכז העיר חושף לראווה את נקבי הכדורים בקירותיו הפצועים, זכר לגבורה ולצדק בני 50 שנה. המבצר נבנה על ידי הספרדים בתקופת שלטונם והוסב למבנה צבאי בימי השלטון האמריקני העקיף. שם התחילה המהפכה הקובנית – בכישלון חרוץ.
בשחרו של ה-26 ביולי שנת 1953 תקפו 100 צעירים בהנהגתו של הסינדרלה המהפכנית, פידל קסטרו, את שער מספר שלוש בכניסה למבצר. פעולת הסחה מקדימה בבית החולים הקרוב תוכננה בקפידה. אך אלות הגורל החליטו כי טרם הגיע זמן מהפכה ואחת המכוניות בפטרול הצבאי המיועד לתקיפה שבקה חיים. כאשר מנועה התעורר, באיחור, קרסה באחת תוכנית התקיפה השאפתנית, שהתבססה על מודיעין נטול הפרעות אקראיות. סנטיאגו דה קובה, אבן שואבת להתחלות חדשות, שימשה שוב תפאורה טרגית ליצירה חדשה, שנגדעה באיבה.
61 צעירים עונו ונרצחו במרתפי המבצר. ביניהם גם האבל סנטה-מריה, שעל שמו קרוי המוזיאון הממוקם בבניין בית החולים דאז. חדר דל ובו לא יותר מחמישה כיסאות, ארון קיר ומכונת כתיבה ישנה, אוצר בין כתליו את אחד המשפטים המפורסמים של המאה ה-20, להם היה עד נאמן. במהלך משפטו על תקיפת המונקדה העניק פידל קסטרו לעולם את החזון המהפכני הנוקב מכולם: "הרשיעו אותי, זה לא משנה. ההיסטוריה תמחל לי" (Condenadme, no importa. La historia me absolvera).
נבואה זו אכן תתגשם שש שנים לאחר מכן, עת צעדו פידל, צ'ה ויתר גיבורי המהפכה בשערי הוואנה הבירה. לא היו אלו שש שנים קלות לפידל. בתחילה נכלא ולאחר מכן הוגלה למקסיקו, שם חבר לצ'ה גוורה, הארגנטיני המפורסם. יחדיו האמינו והתאמנו, התאמנו והאמינו. לאחר מלחמה ממושכת שצירפה אזרחים רבים לשורותיה, הצליחו לעשות את הבלתי ייאמן ולהעניק לאזרחי קובה ניצחון היסטורי וחד פעמי. אך אבוי, 50 שנה מאוחר יותר וגם המהפכה הקובנית שוכחת ללכת. ואיתה שוכח עד מאוד להרפות המהפכן הוותיק ביותר של ימינו – "קומנדנטה אן חפה", פידל קסטרו.
שמש חזקה מכה בכיכר המרכזית של סנטיאגו דה קובה ואני תופס סייסטת צהריים בבית השח המקומי. בכל כיכר-עיר קובנית יש מקום המוקדש כולו למשחק השח הציבורי. דיימן מתנדבת לשחק עימי. בחורה צעירה, שחורה, עצורה מעט ובעלת מוח חריף ביותר. לאחר שלושה משחקי בזק אני עסוק באיסוף חלקי אגו פגוע. שלא יהיו אשליות – דיימן מדורגת בדרגת אמן בינלאומי ומשחקת עימי לא למען האתגר אלא למען הדרכון. בלית ברירה היא גם תציע לי את גופה למען שחרורה הפרטי מציפורני המהפכה שלא עוזבת.
שכונה צרפתית וכבוד למתים
במרחק שני רחובות מהכיכר שוכן לו בבטחה משרד ממשלתי לא ברור, ספק תפעולי, ספק תעמולתי. מעל מפתן הכניסה לחדר הפנימי מודבקות כרזות ממשלתיות המציגות המבורגר אימפריאליסטי קשור בשלשלאות וטלפון מקולקל ופרוע-חוטים בדמותו של הנשיא בוש.
פרסומת מגויסת, צבעונית במיוחד, חוגגת יובל לנחיתתה של היאכטה "גרנמה" בחופי דרום קובה, לא רחוק מסנטיאגו. ההיסטוריה העניקה לפידל, בנדיבות נדירה, הזדמנות שנייה, אותה כמעט ובזבז שוב בשעה שהנחיתה נתקלה בקשיים רבים. רק באורח נס שרדו 90 הנחתים והצליחו לבסס עצמם ביערות, צעד ראשון בדרך למהפכה הגדולה.
במשרד הממשלתי העזוב שני עובדים, אחד מהם משמש גם מנהל. הם מסבירים לי בשמחה כי המשרד אחראי על הטיפול בעוני באזור סנטיאגו דה קובה. מי שרוצה עזרה ממשלתית מוזמן להירשם. למרות העוני הרב, תנועת המבקרים במשרד דלילה ביותר. אזרחי המדינה אינם מאמינים עוד ביכולתו לעזור.
טיבולי (Tivoli), שכונה צרפתית לשעבר, מזכירה מעט את ניו אורלינס לאחר פגיעתו של הוריקן קתרינה. הצרפתים היו אלה אשר לקחו את מוזיקת הסון המסורתית, ערבבו והפיקו את הסלסה המודרנית והבינלאומית. המכוניות האמריקניות שופעות החמוקיים מפנות דרכן לכרכרות סוסים חשופי צלעות ולריקשות אופניים מיוזעות-נהג. בין מרפסות האבן הנוטות ליפול ועמודי העץ הנאכל, חיים להם אנשים שעיסוקם בידם.
אישה מבוגרת עם מטפחת ראש בצבעי הדגל הקובני מנקה באהבה פסל רחוב של חוסה חוליאן מרטי, חוזה המדינה. חבורת צעירים משחקת דומינו בהמולה רבה. מבעד לאחת הדלתות אני מבחין באיש השוכב לו להנאתו על רצפת הבית, מקשיב לתסכית רדיו צרוד, שמציף בי געגועי נוסטלגיה לתוכניות של נעורי. בקצה הרחוב, מעל אנדרטה לזכרו של גנרל רבי, בולט בית קולוניאלי משופץ מבין בתי השכונה הדהויים.
בית זה שימש יעד התקפה שמטרתו להסיח את דעת השלטונות מנחיתתה של הגרנמה בחופי קובה. שלושה חברי מחתרת נהרגו כאן. שאר הפצועים נכלאו ועונו. פעולת ההסחה ההרואית בבית ברחוב גנרל רבי מספר אחת מתועדת לפרטים במוזיאון הלאומי השוכן בו. בגדיהם המגואלים בדם של גיבורי הסיפור מוצגים לראווה בתיבות זכוכית. מודל מוקטן של הגרנמה ניצב בחדר המרכזי. קשה שלא להתרגש מסיפור ההקרבה הבלתי נתפס של קומץ צעירים מאמין. קשה שלא להעריך את הצלחתם הלא תיאמן במלחמת השחרור מעול משטר אכזר וכוחני.
בית הקברות של סנטיאגו דה קובה הוא מקום מטופח. בקובה יש מקום של כבוד גם לאלו שאיבדו את כוח הקנייה. פעם בחצי שעה מחליף משמר כבוד צוות שמירה מתחת לקברו של חוליאן מרטי. קבורים פה גיבורי עצמאות רבים ועימם גם גיבורי המהפכה. אלו זוכים לדגל כפול – דגלה של קובה והדגל השחור-אדום של תנועת ההתנגדות "26 ביולי", שחרתה על דגלה את תאריך התקיפה על מבצר מונקדה.
בגן העדן של ילדות
צעקות ילדים קורעות את עור התוף. אני מחטיא בסנטימטר, לא יותר, את כדור הטניס שעף לו היישר לבסיס הראשון. בייסבול רחוב. חוקי המשחק האמיתי תקפים ושרירים, אולם חוקי הרחוב מכתיבים משחק ללא אלה ובכדור מאולתר.
קצה רחוב אחד הוא בסיס הבית. ערימת אבנים באמצע הרחוב משמשת בסיס שלישי. אני מתיישב על מפתן הבית ומתמזג עם הקיר הקולוניאלי המזמין. צבעי שקיעה בכתום וצהוב מורחים את טיח הבתים המתקלף בפסטלים רכים, מערטלים. פנס רחוב מחכה לתורו להידלק לתוך הלילה היורד. ובין חבטה לוויכוח (3:2 או 2:2) מגיע מוכר הלחם, גורר עגלת עץ בעלת גלגלי ברזל חלודים. על העגלה הורכב ארגז עץ פשוט ובתוכו תכולת היום – לחמניות טריות.
ומכל הדירות יוצאים השכנים, מביטים בנכנס, מסבירים לו פנים. זאת עם הרולים וזאת עם בנה הבכור, השלישית עם דלי וסמרטוט מיואש, הרביעית סתם כדי לראות מה חדש. בעוד מוכר הלחם ניגש לחברו במורד הרחוב לשאול לשלומו, הנשים מרכלות ביניהן תוך בחירת לחמניות. אחת מהן אף לוקחת פיקוד ומזיזה את העגלה, כך שלא תפריע למשחק הבייסבול המתנהל במלוא המרץ. ובין בסיס ראשון לבסיס שלישי עוברים אופנוע קנטרני ומכונית עייפה.
ובין פסילה להצלחה עובר לו הולך רגל שמפטיר ברכה עסיסית. והשכונה חיה ורועשת, בועטת ומצחקקת. זכרון ילדות של משחק "שבע אבנים" עם ילדי השכונה מגרה את הבלוטה ודמעת נוסטלגיה מחליקה ברכות על לחיי הימנית. פנס הרחוב, שנדלק זה עתה, מאיר לי את מילותיו של שלמה ארצי – "בגן העדן של ילדות, אשר היה פורח, הייתי פעם חלק מהנוף, היום אני אורח".
ערב יום שבת קסום מתנגן לו מעצמו. החשיכה מכסה בשמלתה המנחמת את הכיכר, המתהדרת לה וחוגגת בלהקות רחוב מזדמנות של סוף השבוע. אני יושב על הבר, שותה רום מקומי ומעשן חצי סיגר. מרגיש המינגווי וחושב דוסטוייבסקי.
פידל, בבקשה השב את קובה לאנשיה היגעים. הם סובלים, אנשיך הנאמנים. הם היו איתך, הם שמחו בשבילך, נלחמו למענך, אף הבינו וקיבלו עליהם את התשלום המר על נתק קפיטליסטי מתמשך. אבל הם לא רוצים יותר, לא יכולים. קשה להם ורע להם. פידל, השב להיסטוריה את אשר שלה. שחרר את עמך! ההיסטוריה לא תסלח לך פעמיים.
סנטיאגו דה קובה כבר מובילה 2:0 על הוואנה ויוצאת היום למשחקי החוץ. בעולמנו המרוחק, אי שם מעבר לים, לא מדברים על שחרורו מהכלא האמריקני של הטרוריסט הדרום-אמריקני מספר אחת. כנראה שגם את תוצאות הפלייאוף האגדי הזה לא יזכירו. אם אזכור, אשאל כשאחזור.
עומר דותן – מדריך טיולים אמריקה המרכזית, עונה בדוא"ל: dotanomer@yahoo.com
מתוך: מגזין מסע עולמי</em>
לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה