השיבה אל הודו

הייתה לי שאלה על "הודו, יומן דרכים" של עזריאל קרליבך, סיפור המסע המיוחד במינו מלפני 50 שנה. למשורר אייאפה פאניקר הייתה תשובה. דחיתי את השאלה עד לפגישה עם פאניקר בביתו בשולי טריוואנדרום, בירת מחוז קראלה בקצה הדרום מערבי של התת-יבשת.

קרליבך היה ללא ספק העיתונאי רב ההשפעה ביותר באותה תקופה בישראל. "מעריב" היה העיתון של המדינה, לפני ש"ידיעות אחרונות" לקח ממנו את הסיסמה. העורך הראשי יצא לשלושה שבועות בהודו וחזר עם יומן הממשיך עד היום, 15 מהדורות מאוחר יותר, להימכר למכורי הודו. פאניקר הוא מחשובי המשוררים בהודו.

כמו כל חייו של קרליבך, התקופה שלפני הספר ואחריו הייתה צפופה. את המסע התחיל בראשית 1955. ארבעה חודשים פרסם ב"מעריב" סדרת רשימות, בצד המאמרים הפוליטיים המחודדים שלו, ובסופן הודיע על צאת הספר בקרוב. "יומן דרכים" ראה אור במארס 1956, חודש אחרי שמת בגיל 47 מהתקף לב. היו לו שני התקפים קודמים. קרליבך הזניח עצות רופאים למען חיים על פי דחפיו ותשוקותיו. ימי השבעה התחילו כשקמה המשפחה מהאבל על מות אמו. הוא השאיר אישה ובת, תקומה, בגיל 12.

"מה שמו שוב?" אמר פאניקר. הוא היה בפסטיבל המשוררים שארגן נתן זך בירושלים בשנת 2003, אך לא שמע על קרליבך והיומן. זך, המחשיב אותו מאוד, המליץ שניפגש. כשחזרתי על השם צחק. "זה כמו קאליבאד. קאלי הוא אחד השמות של אם היקום ובאד זה ציון מקום, כאילו אזור קאלי".

יש להינדים מאגר של כ-30 אלף אלים ובכוח תבונתם המצטברת יכולה דיוויזיית האלוהות הזאת לספק מענה על כל שאלה. התשובות לקוחות ממקורות שונים, אך הנפוץ שבהם הוא האפוס העתיק והארוך בעולם, המאהאבהאראטה, טלנובלת-על סוערת עם מאות המשכים. באופן מפתיע, בחברה הידועה בפיצול שלה, המאהאבהאראטה מוכרת לרוב ההינדים, מכל מקום יותר מהתנ"ך לישראלים. היא הזיכרון המשותף שלהם. פעם, כשהקרינו עיבוד שלה בטלוויזיה, הרייטינג היה 70 אחוז – מתוך מיליארד הודים.

יש שם תובנה אפילו על יומן הדרכים של קרליבך.



קרליבך עם נהרו וחברי הקונגרס ההודי.

סיבוב קטן עם קרליבך ברקע

היומן נעשה מייד לרב מכר גדול. הודו לא גירתה אז את דמיון הישראלים. מעטים נסעו לשם. הספר הצליח רק בגלל מחברו ואולי, בהתחלה, גם בגלל מותו הפתאומי. ההלוויה הייתה אירוע לאומי, אלפים צעדו אחרי הארון.

קרליבך הוציא מתחת לידיו מלאכת מחשבת של כתיבה, בסגנון נמלץ שנעלם מהעיתונים לפני שנים רבות. אבל בעיקר היה זה הישג אינטלקטואלי של איש מבריק, שידע לתפוס את העניין ההודי בפירוט ובהעמקה כאלה אחרי שלושה שבועות של מסע.
הרשימה הזאת היא מחווה לקרליבך גם בגלל הזיכרון הישראלי הקצר. הנה, במדינה שרוב תושביה דלילי ידע על מה שקרה בזמן העלום שלפני הולדתם, עבודה של עיתונאי מהשנה שבה ג'ון לנון ופול מקרטני נפגשו לראשונה מחזיקה מעמד.

המהדורה האחרונה הופיעה לפני שנתיים. הספר היה קצת אזוטרי לעין ישראלית. מה פתאום צעירים נמשכים היום, מפה לאוזן, לספר הכתוב בסגנון זר להם כשלרשותם מבחר גדול של מדריכים? מפליאה באותה מידה ההישרדות של ספר כל כך לא מעודכן לכאורה. בין הנתונים שקרליבך סיפק בחריצות, האוכלוסייה, למשל, הייתה כשליש מה-1.1 מיליארד של היום. עשר שנים לאחר העצמאות דמתה הודו להיום בערך כפי שישראל 2005 מזכירה את המדינה בזמן מבצע סיני. מדוע שרד? אני מחבב את המחשבה שלאיכות אמיתית המוגשת בדרך כריזמטית צפוי רייטינג גם בזמנה, גם בחלוף הזמן.

הבקשה מפאניקר הייתה לבחור את הדבר העיקרי שבו הודו השתנתה מאז. התשובה שלו תמתין עוד קצת, עד שנעשה סיבוב קטן ממומבאי דרומה, עם קרליבך ברקע.

ממומבאי עד קצה קראלה

אפשרות נבונה למבקרים בתולים: היא תחשוף אותם לתמונות הקושי של הודו, לסבל ולאומללות אך גם לנחת. עם 17-16 מיליון תושבים מומבאי היא הצפופה בערי הודו. רובם מתעלמים מהשינוי הפטריוטי של השם בומביי לקיצור שמה של אלת הדייגים ההינדית מומבאדווי. עקומת השיפור במדד הסבל נרשמת שם בין היתר בירידת מספר המתים המפונים בבוקר עם הפסולת מהכבישים. אבל ניכרת בה השפעת הכסף החדש במדינה שנעשתה ליצואנית התוכנות הגדולה בעולם, לבית מלאכה זול בשביל יצרנים, גם מישראל, ועקפה באחרונה את השיא שלנו בייצוא יהלומים מלוטשים.

קרליבך הסתובב ברחובות בומביי והביא כמה מהתמונות החזקות שלו. אדם יחף עם מטאטא שהוא כל רכושו, "בדחילו ורחימו מכבד לעצמו טפח-טפחיים לבל ימחץ, חלילה, שום רמש בשבתו", ולמרות הצפיפות "אין ההודי קם ומגרש את החי…הוא מבקש לו מקומו בינותם".

אותנו עוצר באחד הצמתים זוג מבוגר, לא הודי למראה, ושואל, בגלל המפה שבידינו, אם אפשר לעזור. הם מנהלים את משרד מאמיני דת זרתוסטרא ולפני שיזמינו אותנו אל ביתם בלי כוונות שכנוע, הם מפנים אותנו בידענות אל המסעדה "חייבר", כשם מעבר ההרים שהיה דרך המלך להודו מהמערב מאז אלכסנדר מוקדון. ההמלצה, למה שתיארו כאחת הטובות במסעדות העיר, התבררה מדויקת.

הפרגון להודו, שמושך את מיטב ילדינו, גרם לנו איזה רצון לבחון גם את השתכללותה ופינוקיה. בכמחצית מהמחיר המערבי אפשר לשכון במיטב המלונות. אבל רשת "טאג'" שבבעלות הקונגלומרט "טאטה", עם שלושה מרבצי מותרות בעיר זו בלבד, מזכירה בכל הדרה גם את מה שהמערב מכנה אפליה ואשר הודו, כפי שקרליבך לא חדל להסביר, הסכינה אתו. כי אבי משפחת טאטה – פארסי, כלומר מאמין זרתוסטרא – גורש מפרס, ועם בואו לפני כ-100 שנה לא הורשה לגור בשום מלון בבומביי. לכן בנה את "טאג' מאהאל", "המלך דוד" של בומביי. לכו בעיר גם למקדש הפשוט והמרשים של הג'ייניזם. אם היחפן עם המטאטא אצל קרליבך נזהר מלמחוץ רמש, הג'יינים עוטים בבית התפילה רשת עדינה על פיהם. לא כדי להישמר מזיהום הסביבה אלא למנוע בליעה באקראי של מעופף כלשהו.



"את הודו החייה באתי לראות, לא בניינים מתים."

תהליכי אינטגרציה וכסף גלובליסטי

ממזח "השער של הודו", מול ה"טאג'", יצאו בשנת 1947 הבריטים באוניות ובהדר דומים לאלה שהפגינו שנה אחר כך בחיפה. שנה מאוחר יותר אסף קרליבך, עורך "ידיעות אחרונות", את בכירי העיתון וכעבור זמן קצר הוציאו את "מעריב". עכשיו תוכלו עדיין להיעזר שוב בפרשנויות קרליבך כאשר החום הטבעי ונטול המרירות של נידחי מומבאי יאפוף אתכם שם עם בקשות נדבה. הרופי ירד בערכו כנגד הדולר פי עשרה מאז קרליבך ועדיין בשלושת רבעי דולר אתם מגיעים במונית הקטנה ללב בוליווד, אל המועדון "אניגמה" במלון "מריוט", או ל"רד לייט" לא הרחק מ"חייבר". ידועני העיר והבורגנים החדשים שלה ממחישים שם את הפער מול דלפוניה, שרק התרחב מאז זינקה מומבאי אל כלכלת השוק.

אני מתנצל בפני קרליבך על העיסוק בעושר החדש. האמת היא שהוא עצמו, החומל על נדכאי הודו, בא לשם כמבקר די אגוצנטרי שהרבה לפגוש נשואי פנים, הצטלם איתם בחליפות מהודרות לאורך הספר, והתייחס לביקורו כמו שגריר של מעצמה קטנה. הוא לא יכול עדיין לראות את תהליכי האינטגרציה הגוברים בשני העשורים האחרונים, את הכסף הגלובליסטי המחלחל בכל זאת לשכבות נמוכות יותר ואפילו אל שכונות העוני של מומבאי.

אז נלך לגואה, שנוף טרופי למכביר ושלטון פורטוגלי ממושך עם מסורת חקלאית הרחיקו אותה מחזיונות העוני הקשים שבצפון. דרום-מערב הוא האופציה המפונקת, המדחיקה, למי שבחופשה שלהם לא ממש רוצים לטבול רק במראות דלות. מדינת גואה מציעה חופים נפלאים, המשתרעים עד קצה קראלה. אין להחמיץ בה בימי רביעי מסע של כשעתיים אל שוק אנז'ונה, לא כל כך למען הקניות כמו לשטיפת העיניים באוכלוסיית המוכרים והקונים מכל העולם, ואולי כדי להיענות להזמנות למסיבת לילה מסוממת. במחיר ארוחה לשניים במסעדה ראויה ייקח אתכם נהג לשם, ימתין שעה ויחזיר העירה שמח וטוב לב.

כשארתה עוד לא שלטה

לא הרחק מקראלה, בשכונה שקטה, דיברתי עם פאניקר. הוא התחיל ממטרות החיים על פי האמונה ההינדית וכרך כמובן את המאהאבהאראטה: דארמה (האמונה והאחריות האישית), ארתה (הקיום החומרי), קאמה (האהבה, התשוקות, כמו בקאמה סוטרה) והיעד העליון, מוקשה (השחרור והגאולה מכבלי החיים). "קרליבך היה כאן בזמן של צניעות רבה יותר", אמר פאניקר והגיש תה עם פרוסות בננה קלויות, "כאשר ארתה לא שלטה. אפילו מלכי המאהאבהאראטה קיבלו על עצמם את הוואנאפרשתה, שלב הפרישה מהבלי החיים. אנחנו עכשיו תוקפנים, רודפי בצע, להוטים. זה השוני העיקרי מאז הימים שהיה כאן קרליבך", אמר פאניקר. ואלמלא דיבר ללא כעס היה נשמע קצת כמו ישעיהו ליבוביץ.

אבל פאניקר רואה גם שינוי לטובה. באפליה, למשל. ובכלל (כפי שקרליבך הרבה לטעון), שהמערב לא ילמד את הודו לקח. השחורים באמריקה מופלים, אל ההודים שם מתייחסים כמו אל ה-Untouchables. צריך לתרגם את הספר להינדו ולאנגלית, הציע המשורר. ההודים אוהבים את ההיסטוריה שלהם וגם פה, אחרי 50 שנה, זה יכול להיות רב-מכר.

הייתי מפנה את הכיסא מול פאניקר לקרליבך, בן למשפחת רבנים חשובה בלייפציג, ומעופף להיות זבוב מקשיב על הקיר לשיחת השניים. בפנים כהים, דומה מעט להודי, קרליבך היה ממלא את פנקס הרשימות ששלף מהחליפה הבהירה. מעשרות כאלה חיבר איש אחד, לא במיוחד מומחה לתרבות הודו אך שופע ביטחון נרקיסיסטי ומוכשר כשד, ספר מסע יפה מאוד שמצאנו לנכון לדבר טובות בו ובמחברו גם אחרי 50 שנה.

הצילומים המלווים את הרשימה מתוך אלבום התמונות המשפחתי, באדיבות תקומה קרליבך-מנדאל, בתו של עזריאל קרליבך ז"ל.