להכיר את טוסקנה האחרת

טוסקנה ההררית שהמוני תיירים טרם גילו | צלם: רמי גלבוע
טוסקנה ההררית שהמוני תיירים טרם גילו | צלם: רמי גלבוע

תשכחו מטוסקנה הקלאסית והמוכרת. בצפון חבל הארץ הזה נמצא אזור הררי שחכמי גוגל בקושי מכירים והמוני התיירים טרם גילו. המלצה לטיול רומנטי קצת אחר במחוז גרפניאנה

88 שיתופים | 132 צפיות

רבים מאיתנו יודעים לשיר או לזייף את האריות המפורסמות של ג'אקומו פוצ'יני, אבל לא יודעים שפוצ'יני נולד וחי את רוב ימיו בעיירה לוקה (Lucca), הנמצאת בין טוסקנה הקלאסית השטוחה יחסית, לזו ההררית.

נסיבות מלבבות גרמו לנו לנטוש את הנתיבים החבוטים של סיינה – סן ג'מיניאנו – פירנצה – דרך היין, ומשכו אותנו אל הצפון הצונן, כשהתיירים והטמפרטורות הלוהטות עדיין לא הציפו את האזור. הלנצ'יה הזעירה ששכרנו בשדה התעופה בלעה את האוטוסטראדה בלי לכרסם לנו את הארנק, ועד מהרה מצאנו את עצמנו בלוקה, למרגלות ההרים.

 

הפסנתר של פוצ'יני

לוקה אינה עיירה ציורית כמו סיינה, למשל, אבל היא מוקפת חומת אבן אדירה מהמאה ה-16, ויש בה פיאצות, סמטאות המרוצפות באריחים בני מאות שנים, מדרחובים סואנים וכנסיות. בלוקה פועלות מסעדות משובחות, אבל אנחנו עצרנו "רק לקפה" בקפה סימו (Caffè di Simo). מלבד האספרסו המשובח והנושכני גילינו שם את הפסנתר שניגן עליו פוצ'יני לפני כמאה שנה. המנוח אינו מנגן שם עוד אבל רוחו עדיין מנשבת בין השולחנות.

שוק הפשפשים בצל הקתדרלה לכד אותנו למשך בוקר שלם. שוטטנו בין דוכנים ובהם פריטים חדשים וישנים, רהיטים עתיקים וסמרטוטי יד שנייה, תושבות למטריות ושאר חפצים מדליקים. משם המשכנו בדרכנו במעלה הכבישים המתפתלים בין הנהר סרקיו (Serchio) ופסגות מחוז גרפניאנה (Garfagnana) הנמצא בצפון טוסקנה. טייל מנוסה יודע שעליו לחמוק מעונות השיא (חופשת קיץ, חג המולד) ולהתרחק מכבישים ראשיים.

הנסיעה צפונה מתחילה בכביש של ארבעה מסלולים המוקף בבתים, במנסרות ובמפעלים לייצור דיקט, אבל כעבור קילומטרים ספורים הוא מידקק לכדי סרט אספלט דו-מסלולי המסתלסל בין עיירות ציוריות, כנסיות עתיקות ובתי קפה המזמינים את הנוסע להתיישב להפסקה. האזור קרוב למרכזי התיירות פיזה ולוקה, אבל הוא עוד לא הוצף בעדרי תיירים הפוגמים באותנטיות ומעלים את המחירים.


האזור עוד לא הוצף בעדרי תיירים הפוגמים באותנטיות ומעלים את המחירים. צילום: רמי גלבוע

מצאנו, עיירה מושלמת לווספה

בדרכנו צפונה אנחנו עוצרים ליד העיירה בורגו מצאנו (Borgo a Mozzano), כדי לצפות בגשר מדלנה (Ponte dellaMaddalena), גשר אבנים טחוב מהמאה ה-12, המוכר בכינויו "גשר השטן". לפני 800 שנה צעדו עליו צליינים אבל היום הוא פנוי לטיילים רומנטיקנים ולצלמים הנופלים שבי אחר הארכיטקטורה המוזרה שלו. אנו מקליקים כמה תמונות ונמלטים מדרך המלך 445 מזרחה, במעלה Strada Provinciale 56 הדקיקה, לעבר הכפרים ההרריים של מחוז גרפניאנה.

טוסקנה מצטיירת בדמיוננו כאוסף של בתי חווה שמתרווחים בצל ברושים, כשתושביהם שותים קיאנטי בחצר. זה הדימוי הנפוץ אבל לא כך במחוז הצפוני, שכפריו תחובים בין צלעות הרים ועמקים חשוכים. כפרי גרפניאנה הפזורים לאורך כבישים מתפתלים בנויים מאבני סלע, וחובשים רעפי אבן המסגירים את גילם המתקדם.

באחדים מהכפרים, למשל טרליו (Tereglio), גרמיניאנה (Garmignana) וקורליה, (Coreglia) גרים פחות מ-200 תושבים מפוהקים. כבישים נטולי שם מזגזגים בפיתולים חדים ונבלעים בין יערות אלון וערמונים. אל תוך הכפרים קשה להיכנס במכונית רגילה. אפילו הלנצ'יה מוזה שלנו התקשתה להשתחל בין קשתות האבן והסמטאות התלולות. בדרך כלל יש רחבת חניה צנועה בכניסה לכיכר השוק, וממנה יוצאות סמטאות אבן צרות.

רק מי שניסה להידחק לתוך כפר איטלקי, מבין מה הטעם במכוניות הזערוריות של האיטלקים. פיאט 500 זה כאן ופיאט פנדה 4X4 תהיה מושלמת בשלג. הנהיגה בכפר דורשת סבלנות ושליטה, ולא פעם נאלצתי להיחלץ לאחור לאחר שהסמטה נעשתה צרה מדי. במקומות האלה המקומיים שולפים את הנשק הסודי של קונצרן פיאג'יו, "וספה Ape" תלת-גלגלית שנולדה בשנות המצוקה שאחרי מלחמת העולם השנייה. בעבר צעדו בסמטאות התלולות פרדות וחמורים והיום מטרטר שם האייפ הזערורי.


סניורה פאצ'לי ואייקון מוטורי מתחבא בין סמטאות הכפר – וספה דו גלגלית. צילום: רמי גלבוע

הפתעות בבתי האבן

עמקי המחוז מתחילים בגובה של 300 מטר מעל לפני הים, ורוב הכפרים נמצאים בגובה של 500-400 מטר ומזג האוויר בהם צונן ונוח, גובהם של אתרי הסקי 1,500 מטר ויותר. פסגות אתר אבּטונה (Abetone) למשל נושקות ל-1,900 מטר. מכיוון שהכבישים צרים והאוכלוסייה דלילה, נחסכה מהמקומיים תנועת תיירות אינטנסיבית.

בחורף הכפרים מנותקים מהעמקים בגלל השלג, והבידוד גורם לתושבים להיות לבביים פחות מהמקובל באזורים אחרים של איטליה. רבים מהמקומיים עוסקים בחקלאות בקנה מידה קטן: עדר כבשים או דיר חזירים שמספקים הכנסה, כמו גם שירותי תיירות מוגבלים. יש תושבים המפנים את בתיהם בעונות התיירות ומשכירים אותם לתיירים, בעיקר בריטים וגרמנים, אחרים מנהלים פנסיון בתוך ביתם הפרטי או לידו.

מחוז חפצנו היה כפר נידח שאפילו חכמי גוּגל בקושי מכירים – מקבץ בתי אבן שאין בו מלון ולא מסעדה, אפילו סופרמרקט אין. סימני הציביליזציה הראשונים התגלו בכפר כבר לפני 900 שנה, ורוב בתי המגורים העומדים בו היום הם בני 300-250 שנה. מבחוץ הם נראים כמו בתי אבן גסים ואפרוריים, אבל אחדים מהם מסתירים בתוכם הפתעות. מקצתם מטים לנפול ומלאים בציוד מיושן ובקורי עכביש, אך הבתים המשופצים הם ברמה של בתי מגורים מודרניים נוחים ומסבירי פנים.

הבית שהתארחנו בו, שעובי קירותיו החיצוניים היה כמעט מטר, היה מוגמר היטב מבפנים, עם חשמל, חימום, אינטרנט, כבלים, וכמובן מים זורמים. חלון המקלחת השקיף אל מנזר חרב מהמאה ה-12, וביתן הגינה הגדול השקיף אל הפסגות המשוננות שמסביב. במרתף עוד ניצב תנור פיצות מקורי בן יותר מ-100, והאח הגדולה בסלון חיכתה ללילות החורף.

השהייה כאן החזירה אותנו אל עידן רגוע יותר: אין תנועת מכוניות, ילדים אינם מסתובבים ברחובות, ומדי פעם חולפת בסמטאות זקנה נטולת שיניים. נדירים המקומיים שאפשר לתקשר איתם באנגלית בסיסית, מצב שמעודד לתקשר איתם בתנועות ידיים רחבות ובאינטונציה פסאודו-איטלקית.

סניורה פאצ'לי מהבית הסמוך, למשל, נהנתה לספר לנו על סופות השלגים המתרחשות כאן אחת לכמה שנים. לעתים בתי הכפר מנותקים מהעמק במשך שבוע שלם ולשם כך המקומיים אוגרים מלאי מזון ושמן זית במרתפי הבתים. אך בזמן שהותנו בחודש אפריל נהנינו ממזג אוויר מושלם. השמים היו מעורפלים-סגריריים, מנוקדים בפרצי שמש זוהרת, ורק ממרחק הבחנו שסופת שלגים לילית הלבינה בוקר אחד את פסגת ההר שמולנו.


וספה תלת גלגלית והולך על ארבע מקומי בכפר. צילום: רמי גלבוע

מי צריך את מישלן

חופשה איטלקית אינה אמורה להיות בלא חוויות קולינריות. למיטב ידיעתנו אין בסביבה מסעדות מעוטרות בכוכבי מישלן, ובכפרנו הקטן לא הייתה מסעדה כלל – אבל מי צריך את אלה כשכל טוב הארץ נמצא בחנויות שבעמק הסמוך? סופרמרקטים ומעדניות, אטליזים משובחים, מפעלים לייצור פרושוטו ונקניקים אלוהיים ודוכני גבינות מקומיות – רק תבקשו!

בעיירה הקטנה ג'יביצאנו (Ghivizzano) קנינו כמה נתחי פרושוטו באצונה (Prosciutto Bazzone) משובח, גבינת פקורינו (Pecorino ) קשה וריחנית להפליא, חמאה צהובה ויין שולחני אדום. ביקור חטוף במאפייה השלים את סל הקניות וסידר אותנו לערב הראשון.

למחרת בערב נסענו אל הכפר הסמוך קורליה אנטלמינלי (Coreglia Antelminelli). לאחר כרבע שעה של התפתלות בין עצי הערמונים הגענו אל כנסיית כפר, מבנה אבן עתיק שמעליו מתנשא מגדל פעמונים. במסעדת ל'ארצ'יל (L'Arcile) הסמוכה התקבלנו בלבביות על ידי בעלת הבית, ששלחה אלינו את הבת הצעירה שדוברת אנגלית.

ביקשנו לטעום ממאכלי האזור, וחיש קל הגיעו אל שולחננו פנכות מרק פארו (Farro, דגן מקומי) ושעועית, עם פקק של קרוסטיני מוקרם מעליו. זו הייתה פתיחה מושלמת, ואחריה הגיע ריזוטו בפטריות פורצ'יני (Porcini) הצומחות בסביבה. בסוף הקיץ הן נאספות כאן טריות יום-יום ומשביחות כל תבשיל, אבל בתחילת האביב נאלצנו להסתפק בפורצ'יני קפואות. למרות זאת הן הדיפו ניחוח משגע ושדרגו את הריזוטו לדרגת אלוהות גבוהה כל כך שפעמוני הכנסייה פצחו בדנדון חגיגי בדיוק כשנגסנו את הביס הראשון.

"אם אינך רואה את הים מהחלון, אל תזמין דגים", אומרים חכמי הקולינריה. ואף על פי כן שמתי את נפשי בכפי והזמנתי פטוצ'יני פירות ים שהתברר כמשובח ועז טעם להפליא. בסופו של דבר הים התיכון נמצא פחות מ-50 קילומטר מכאן. טורטליני במילוי תרד הנחית את המהלומה האחרונה, שהחזירה אותנו כעבור כמה ימים לסיבוב קולינרי נוסף בל'ארצ'יל.

 

פשוט, קרוב וטוב!

השבוע חלף עלינו בבטלה מענגת. שוטטנו ברגל בסמטאות הכפר, למדנו להכיר את המקומיים, עבדנו קצת בגינה ובישלנו בנינוחות. בוקר אחד יצאנו לבקר את המגדל הנטוי בפיזה וכעבור שעתיים נמלטנו מעדרי התיירים כל עוד נפשנו בנו.

ביקרנו במעיינות החמים של באני די לוקה (Bagni di Lucca), העפלנו לאתר הסקי אבֵּטונה, והצלחנו לוותר על הביקור הנדוש במערת הנטיפים גרוטה דל ונטו (Grotta del Vento). תחת זאת הקדשנו את אחר הצהריים לשינה משובחת ולרכילויות על כוס קפה ארומאטי. כמה פשוט, כמה קרוב, כמה טוב!

רמי גלבוע – טייל, ג'יפאי וצלם. ב- 2009 יצא לטיול בקראוון במערב ארצות הברית ממקסיקו ועד אלסקה. תשעה חודשים של חופש, ו- 30 אלף קילומטר של הנאה צרופה.