לונדון קולינג

| מאת: שאול אדר

באמצע פברואר נפתחה לציבור הרחב הדירה שבה התגורר ג'ימי הנדריקס, ומיד היא מושכת אליה את מעריצי אגדת הגיטרה. ציור הקיר של דייויד בואי בדמותו של אלאדין סיין הפך לאתר עליה לרגל מאז נפטר הזמר יליד בריקסטון בינואר השנה. מסע עכשווי-נוסטלגי בעקבות הסאונד המיוחד של לונדון

להקת ג'ימי הנדריקס אקספיריינס - 1968. צילום: אימג' בנק

בכל יום כשאני יוצא מביתי בשכונת מאזוול היל בצפון לונדון אני נתקל באתר היסטורי. בבית מולי התרחש אחד הרגעים החשובים בתולדות המוזיקה במאה ה־20. בבית דו קומתי גרה בשנות ה־60 משפחת דיוויס, ששניים מבניה, ריי ודייב, הקימו את להקת הקינקס.

ב־1964 הלהקה הייתה זקוקה ללהיט שיזניק את הקריירה שלה אחרי שני סינגלים כושלים, ועבדה על שיר בשם You really Got Me. דייב היה גיטריסט הלהקה, ויחסיו עם חברתו נתקלו בקשיים. "הייתי מדוכא מאוד", הוא סיפר בריאיון לרגל ארבעים שנה לשיר, "שיחקתי בסכין. בקלות יכולתי לחתוך את עצמי, אבל היה לי מגבר ירוק קטן עם צליל מחורבן. חשבתי, "אני אראה לו', וחתכתי את הרמקול. זה שינה את צליל הגיטרה, ואז חיברתי את המגבר למגבר נוסף והכל נהיה רועש בהרבה. זה היה השיר הראשון עם דיסטורשן, שכל כך הרבה להקות טוענות היום שהוא היה התחלת הפאנק והרוק הכבד".

הצליל המלוכלך וריף הגיטרה המפורסם הזניקו את השיר למקום הראשון במצעד המכירות בספטמבר 1964. זו הייתה התחלת הקריירה, שבמהלכה הפך ריי דיוויס לאחד הקולות הלונדוניים המובהקים ביותר בעולם המוזיקה, והכול במרחק מטרים ספורים מביתי. במאזוול היל החלה הקריירה של הקינקס. הם הופיעו לראשונה בפאב קליסולד ארמס (Clissoldarms), ועד היום ריי דיוויס מתגורר בקרבת מקום. לפני מספר שנים הוארו בתים רבים ברחוב בתאורה מיוחדת בשעות הלילה, וצולמו לסרט תיעודי נפלא על חייו של דיוויס. קליסולד ארמז, עבר שיפוץ לפני שנים אחדות, ורק מאבק ציבורי מנע את השמדת היסטוריית הקינקס שנאצרה בו. הבעלים החדשים רצה להתקדם, אבל שוכנע ברגע האחרון, והיום הפאב מכיל חדר היסטורי של הלהקה, שני בחשיבותו רק למילים ולמוזיקה שכתב ריי דיוויס.

את רוב האתרים אני יכול לראות מחלון ביתי או במרחק הליכה ברגל. "בכל יום אני מביט על העולם מחלוני", כתב ריי בשירו Waterloo Sunset, והתכוון לחלון בית החולים בו היה מאושפז וממנו השקיף על ווטרלו. ובכל זאת אני מרגיש שהוא כתב את השורה על חלוני (למרות שהעולם שאני רואה ממנו הוא בדרך כלל עננים, ירגזים ושועלים).

לונדון היא עיר מוזיקלית. מדי יום נערכות בה מאות הופעות, כל אמן חשוב ומפורסם הופיע בה, ולעיר השפעה עצומה על המוזיקה בחמישים השנה האחרונות. כאומה חובבת היסטוריה, אתרים רבים בה הם נקודות ציון מוזיקליות, והן מצוינות באמצעות שלטים או בעלייה לרגל.

 

מקדש להנדריקס

באמצע פברואר השנה נחנך אתר היסטורי חדש במרכז לונדון, באזור היוקרתי שבקרבת ניו בונד סטריט (New Bond Street). שם, בדירה קטנה, התגוררו במשך יותר משנה מקיץ 1968 ג'ימי הנדריקס וחברתו קת'י אצ'ינגהאם. הנדריקס נולד בסיאטל, ארצות הברית, אבל הפך לכוכב על ולגיטריסט המשפיע ביותר של דורו באנגליה. לונדון של שנות ה־60 התעוררה לחיים אחרי דורות של קיפאון ושמרנות, והחברה האנגלית הייתה מוכנה לקבל כוכב שחור או אנשים ממעמד הפועלים, דוגמת האחים דיוויס שרק כעשור קודם לכן יועדו לעבוד במפעלים. הנדריקס הגיע ללונדון ביוזמת מפיק אנגלי ב־1966, הם הקימו את "להקת ג'ימי הנדריקס אקספיריינס", ואחרי הוצאת הסינגל הראשון, "היי ג'ו", הנדריקס הפך לסנסציה.

הנדריקס האיטר המציא טכניקות משלו, שבר מוסכמות והתגלה כווירטואוז. בשיאו הופיע הנדריקס באולם רויאל אלברט הול. פיטר האמיל, מייסד להקת ואן דר גרף ג'נרטור, סיפר לי: "אני זוכר שראיתי אותו לקראת סיום ההופעה באלברט הול, מניף את גיטרת הסטרטוקאסטר ומסתער על המגברים, ששלושה עובדי במה החזיקו אותם. בכל הופעה שלו היה אלמנט לא צפוי. אני זוכר שבהופעה אחרת נקרע מיתר בגיטרה שלו באמצע סולו. היום זו לא בעיה, מישהו מעביר לך אחת מ־15 הגיטרות שנמצאות על הבמה, ואתה ממשיך בהופעה. אבל הוא אפילו לא הפסיק לנגן. הוא המשיך בסולו, אחד מעובדי הבמה העביר לו מיתר והוא מתח אותו בזמן שהוא ממשיך לנגן. זה לא בדיוק 'פופ איידול', הא?".

הנדריקס היה גיטריסט מחונן, יוצר מבריק ודמות מרתקת. הוא הושפע מבלוז, רוק'נ'רול, ג'ז, מוזיקת עולם ומוזיקה קלאסית. הוא התלבש באופן ססגוני, ויצר את תדמית הילד הפרוע באמצעות שבירת גיטרות על הבמה או שריפתן, כפי שעשה בפסטיבל מונטריי (Monterey) ב־1967. באחת התמונות האייקוניות ביותר בתולדות הרוק נראה הנדריקס מזמן את הלהבות אליו כשהוא כורע על ברכיו. בתקופה של יוצרים פורצי דרך, שהפכו את המוזיקה הפופולרית לאמנות מחדש, הנדריקס היה הצבעוני ביותר.

קת'י אצ'ינגהאם, חברתו של הנדריקס בדירה המשוחזרת. צילום: אימג' בנק

קת'י אצ'ינגהאם, חברתו של הנדריקס בדירה המשוחזרת. צילום: אימג' בנק

 

בדירה שברחוב ברוק (Brock 23) אפשר לראות את כל המרכיבים האלו. הדירה ששוחזרה בתקציב של כ־2.4 מיליון ליש"ט נמצאת סמוך לדירתו של המלחין הקלאסי הנדל (שגם בה אפשר לבקר). היא שואבת את המבקרים לסוף שנות ה־60 בתוך שניות. חדר השינה מתפוצץ מצבע, על הרצפה מונחים שטיחים, על השידה מונחות נוצות יען צבועות, מעל למיטה בדי משי ועל הכסא יש בובת דוב או כלב מלנכולי גדולה. הכל שוחזר בקפדנות בהתאם לצילומים, מלבד כמה פריטים מקוריים, כמו מראה ומדפים. בפינת החדר פטיפון ותקליטים, שחלקם היו בבעלותו, וגיטרה אקוסטית. את הבדים קנה הנדריקס בשוק פורטבלו או בבית הכלבו ג'ון לואיס הסמוך, את התקליטים רכש בחנות  HMVשבאוקספורד סטריט או בחנויות קטנות. החדר מסודר להפליא, כפי שיעצה אצ'ינגהאם, אבל אישיותו של הדייר ניכרת היטב. זהו חדר שינה יחיד במינו, של יוצר שלא דמה לאיש. בחדרים הסמוכים יש תצוגה מרתקת על חייו ועל הקריירה שלו, כולל דגימות מוזיקליות, וברקע נשמעים שיריו שעה שמעריצים בני כל הגילאים מנגנים באייר גיטאר ומנשקים את השמים.

השכנים לא אהבו אותו, אבל הדירה היתה מקום חשוב בעבודתו של הנדריקס. הבן המאומץ של לונדון התאמן במשך שעות בנגינה על הגיטרה האקוסטית, פגש חברים כמו ג'ורג' האריסון ואריק קלפטון ויצא למסיבות. כשהנדריקס הפך לפופלרי באמריקה התפורר הקשר עם אצ'ינגהאם ובשנת 1969 הם נפרדו.  שנה מאוחר יותר, בגיל 27, הוא מת במלון בלונדון. עתה הוא זוכה להנצחה מהיפות בעיר.

ציור הקיר של אלאדין סיין בבריקסטון. צילום: שאול אדר

ציור הקיר של אלאדין סיין בבריקסטון. צילום: שאול אדר

 

מנורת הקסמים של בואי

בינואר השנה מת דיויד בואי, ותוך שעות הפך ציור הקיר של אמן הרחוב ג'ימי סי בבריקסטון (Brixton), מול תחנת הרכבת התחתית, לאתר עליה לרגל. בואי מופיע שם בדמות אלאדין סיין, הדמות שהוא יצר והאלבום שהוא הוציא ב־1973, עם הברק המפורסם על פניו. עם מותו התקבצו אלפי מעריצים, חלקם מאופרים כאלדין-בואי, ושרו משיריו של בואי. כחודש מאוחר יותר עדיין אפשר להיתקל במחוות לזכרו של בואי, יליד בריקסטון שגדל בדרום לונדון, בכל רחבי העיר. פוסטר על חלון, ציור במסעדה קטנה או הספד בחנות תקליטים במאזוול היל עדיין מוצגים בגאווה, אבל הרחבה מול ציור הקיר בבריקסטון כבר צרה מלהכיל את זרי הפרחים ואת כרטיסי ההספד ליוצר. לפני שלושים שנה האתר המועדף על מעריצי בואי היה רחוב הדון (Heddon Street) היוצא מריג'נטס סטריט (Regent St) במרכז העיר. שם הצטלם בואי לעטיפת זיגי סטארדאסט, מתחת לשלט ניאון עליו נכתב K West. הסמטה עדיין קיימת, אבל המראה המחוספס והשלט כבר לא קיימים. לוחית שחורה מבשרת למעריצים שהם אכן הגיעו למקום הנכון, אבל המקום נשכח לטובת ציור הקיר.

האהבה לבואי אינה נובעת רק ממותו המפתיע. לפני שלוש שנים הציג מוזיאון ויקטוריה ואלברט – V&A, תערוכה רטרוספקטיבית על הקריירה של בואי. זו היתה התערוכה הפופולרית ביותר בתולדות המוזיאון. המבקרים יכלו להתרשם מאישיותו של בואי שהתפתחה, מהדמויות שלבש והחליף, מהמקורות מהם הושפע ומההשפעה שלו. בואי, כמו דיוויס, גדל בלונדון המתעוררת, קלט ממנה השפעות והפך אותן לאמנות, ואין כמו לונדון כדי להיחשף לתרבויות ולאמנים גדולים אחרים.

בריקסטון מעבירה היטב את אופייה המוזיקלי של העיר ואת השפעותיה. אחד האולמות הגדולים והחשובים בעיר, בריקסטון אקדמי, נמצא שם. ליד תחנת הרכבת אפשר למצוא את אלקטריק אווניו (Electric Avenue), שהונצחה בשיר של אדי גרנט, שהתייחס למהומות שפרצו בשכונה ב־1981. Guns of Brixton של להקת הקלאש, מהאלבום London Calling, העביר את הזעם של ימי הפאנק וגם את שלל ההשפעות המוזיקליות של העיר, ובראשן הרגאי. לונדון היא עיר של מהגרים וגולים שמצאו בה מקלט. הם הביאו איתם את המוזיקה ואת הגעגועים. אני זוכר ביקורים בשוק של לואישם (Lewisham) בדרום העיר, בשנתי הראשונה בלונדון. ליד המוכר הקוקני של המקומון, היה דוכן ראגי עם רמקולים, בפינה אחרת נוגנה מוזיקה הודית בגרסה אנגלית ולהיפך, ובחנות ספרים מוזלים הקשיב המוכר הצעיר לאלבום של להקת הפול (The Fall). זו אחת הסיבות שאני אוהב את העיר הזו.

שלא במפתיע, אחד מאלבומיו הטובים ביותר של בוב מארלי, Live!, הוקלט באולם הליסיום ברחוב סטרנד (Strand st) היוצא מכיכר טרפלגר, שם מוצג היום המחזמר מלך האריות. העיר קלטה גלי הגירה מהאיים הקאריביים, והקלאש, שעבדו במערב לונדון קרוב לריכוזי מהגרים, ליקטו השפעות כאלה, שילבו אותן בגיטרות, באמירה פוליטית ובהתרסה, ויצרו אלבום קלאסי. אני שומע את השיר London Calling כל שבוע, לפני כל משחק כדורגל בבירה. מה שהיה הימנון אפוקליפטי הפך לשיר נחמד, אבל גם לסימן היכר של העיר באופן מעצבן ומעודד כאחד.

עכשיו הקם להקה

אם יש זרם מוזיקלי אחד שתרמה לונדון זהו הפאנק. באמצע שנות ה־70 התאבנה המוזיקה בבריטניה, קפאה והשתבללה. הרוק הפך למאולץ, מורכב ויומרני. הפופ הפך למסחרי ונטול אמירה. המערכת הפולטית היתה רקובה, הכלכלה במשבר והקיץ היה חם ומעיק במיוחד. הקרקע היתה בשלה למהפכה. כשהסקס פיסטולס (Sex Pistols) יצאו עם סינגל בשם "אל נצור המלכה", לרגל יובל 25 שנים לעליית המלכה אליזבת' השנייה לכס, פרצה סערה מושלמת. המבוגרים נבעתו, הצעירים התלהבו ותוך יום הוכרזה הפיכה תרבותית. אנשים ארוכי שיער הפכו ללא רלוונטים, וכל צעיר רצה להקים להקה. ללא צורך בהשכלה מוזיקלית, בחוזה בחברת תקליטים או אפילו בידע מינימלי. הפנזין סניפין גלו יצא בשער שתמצת את גישת עשה זאת בעצמך: "זהו אקורד אחד, זהו אקורד שני וזה שלישי, עכשיו הקם להקה".

דנמרק סטריט (Denmark st), בקרבת תחנת טוטנהאם קורט רואד (Tottenham Court Road ) היה המוקד (יחד עם קינגס רואד במערב לונדון). שם גרו והופיעו חברי הסקס פיסטולס לראשונה. הרחוב הקטן, שנושק לסוהו, היה מאז ומתמיד לב תעשיית המוזיקה הבריטית. שם עבדו כותבי שירים, מנהלי חברות תקליטים, אולפני הקלטה, מועדונים ומערכות עיתוני המוזיקה הפופלארים. הביטלס, הרולינג סטונז, דיויד בואי והקינקס הקליטו שם והיום נותרו ברחוב, אחרי מאבק ציבורי עיקש, חנויות רבות לכלי נגינה. המראה של מאות גיטרות חשמליות, קיר של מגברי מארשל או אין ספור גיטרות אקוסטיות יקסים כל חובב מוזיקה. ברחוב הזה חיו ג'וני ליידון (אז ג'וני רוטן, מנהיג הפיסטולס) וחבריו, גרפיטי שהם ציירו על קירות הדירה עדיין נשמר ואולי יזכה למעמד מוזיאוני יום אחד, כמו הסיפורים כיצד הם ירדו בחסות החשיכה לחנויות המוזיקה, וגנבו גיטרה או שתיים.

עתיד הרחוב עדיין מוטל בספק בעקבות עבודות הפיתוח המתקדמות באזור. לעת עתה, האיום בחיסול הרחוב חלף, ויזם מתכנן להקים אולם הופעות חדש, שיכלול גם מחוות לעבר ההיסטורי העשיר של הרחוב. שני אולמות היסטוריים סמוכים, האסטוריה והמארקי נעלמו עם השנים, כחלק מהמחיר של חיים בלונדון המשתנה. אובדן כואב אחר (לאנשים מעל גיל ארבעים) הוא היעלמן של חנויות התקליטים. מה שהיה פעם התחנה הראשונה שלי בביקור בלונדון, או בילוי של יום שישי בתחילת סוף השבוע, נעלם כמעט לגמרי. החנות הגדולה של וירג'ין בטוטנהאם קורט רואד הפכה לחנות ביגוד זול, ועם זאת דומה שבכל שכונה עדיין נותרה חנות תקליטים יד שניה אחת. לבעלים יש בדרך כלל מעיל בצבע חום וכלב שבא איתו לעבודה, וגם לקוחות קבועים שנוברים בסבלנות בערימות תקליטים ודיסקים.

כשהביטלס ירדו מהגג

כמה מהחנויות המוצלחות ביותר נמצאות בבריק סטריט (Berwick Street) בלב הסוהו, שהוא האתר שבו צולמה עטיפת התקליט מורנינג גלורי של להקת אואזיס. תחנת הכוח הישנה בבאטרסי (Battersea) שעל גדות התמזה שימשה את פינק פלויד לעטיפת האלבום אנימלז. וישנו אלבום אחר שסיפק את העטיפה המפורסמת ביותר והמשוחזרת ביותר בתולדות המוזיקה – בשכונת סנט ג'יימס ווד נמצא מעבר החצייה המפורסם בעולם, ואתר העלייה לרגל החשוב ביותר – יחד עם אחוזת גרייסלנד של אלביס פרסלי בממפיס. חבורות תיירים נערכות ברביעיות ופוסעות אחד אחרי השני בשורה של הליכה מאולצת. מול אולפני אבי רואד שנושאים את שם הרחוב, לצד קירות שמכוסים גרפיטי, יכול כל אחד להיות "ביטל" לרגע, ואולי לעצור מכונית שבה יושב פול מקרטני שגר בקרבת מקום.

נהגים לונדונים נוטים בדרך כלל לגלות סבלנות להולכי רגל ולעצור מול מעברי חציה, אבל כאן מדובר במלחמה. הנהגים ינסו לעבור את המוקש התעבורתי הזה במהירות, לפני שהרביעייה הבאה תדדה על מעבר החציה. לתיירים זה לא מזיז. הם יעברו את הכביש ויצטלמו.

הם מגוחכים והם מעצבנים (בייחוד אם אתה תקוע ברכב מול מעבר החציה) אבל הם מובנים. הם מעריצים. אחרי הופעה של פול מקרטני, ביקור בבתיהם של פול מקרטני וג'ון לנון, וסיור הקסם המסתורי בליברפול כולל פני ליין (Penny lane), זו הדרך הטובה ביותר להרגיש כ"ביטל" לכמה רגעים. אם אתה אוהב את הביטלס ויכול, אבל מוותר על מקטרני בהופעה חיה, אתה לא ראוי לחוש שמיעה. אם אתה מעריץ ונמצא בלונדון, ולא הולך במעבר החציה ומשתטה – זה הזמן להתחיל.

הביטלס הקליטו באולפנים מתחילת דרכם, וכל שיר כמעט יהיה פס קול הולם. אבל התקליט "אבי רואד", יכול לספק רקע לכל מצב רוח. "גן התמנון" הרינגואי עם הגיטרות של ג'ורג' ליום טוב והשרשרת של הצד השני (פעם היו תקליטים ולהם שני צדדים, שהיית צריך להפוך אחרי עשרים דקות בערך, ילדים) עם השורה "אתה הולך לשאת את המשא הזה הרבה זמן" לשיר מתאים לביקור האחרון שלי שם.

למרבה הצער, אולפני ההקלטות שאירחו את הביטלס ואומנים חשובים רבים כמו פינק פלויד, קייט בוש רדיוהד, אואזיס ורבים אחרים, אינם פתוחים לציבור, אבל חנות חדשה נפתחה בנובמבר 2015 ובה אפשר לרכוש מזכרות של האולפן, להתרשם ממיקרופון איתו הקליטו הביטלס ואולי להשלים חוסרים ולקנות דיסק של הלהקה שהפכה את האולפן לחלק חשוב, כמעט חבר נוסף בלהקה, בעבודתה המוזיקלית.

ברחוב סוויל רואו (Swale Rd) מספר 3, לא הרחק מאתר זיגי סטארדאסט, נמצא הגג עליו הופיעו הביטלס בפעם האחרונה. שם, מעל בנין חברת התקליטים שלהם, הם הופיעו ב־1969 במשך 25 דקות, לעיניהם המשתאות של עוברים ושבים ברחוב למטה. הגג נותר כשהיה וקל לזיהוי, כמו גם התחושה שזו הייתה הורדת מסך על שנות ה־60. "בשם הלהקה אני רוצה להודות לכם ואני מקווה שעברנו את בחינות הקבלה", הפטיר ג'ון לנון עם סיומה המוקדם של ההופעה לבקשת השוטרים, והביטלס ירדו מהבמה.

ההופעה האחרונה של הביטלס התקיימה על גג ברחוב סוויל רואו מספר 3. צילום: אימג' בנק

ההופעה האחרונה של הביטלס התקיימה על גג ברחוב סוויל רואו מספר 3. צילום: אימג' בנק

 

שקיעה על ווטרלו

היום כל מעריץ יכול למצוא אתר של להקתו באמצעות חיפוש פשוט. The Who, עוד להקה לונדונית,  ערכה את המופע הרועש ביותר אי פעם בוואלי (The Valley), אצטדיונה האהוב של צ'רלטון את'לטיק בדרום-מזרח לונדון; מרק בולאן, מנהיג טי.רקס זכה להנצחה בבארנס (Barns) בדרום-מערב לונדון, ליד המקום בו נהרג בתאונת דרכים; ואילו מוקירי בוב דילן יזהו את מלון סבוי במקום בו צולם הקליפ פורץ הדרך ל-"Subterranean Homesick Blues".

קמדן טאון (Kamden Town) הפופולרית היא אתר הנצחה גדול לאיימי ווינהאוס. הנערה היהודיה שגדלה בפרברי צפון לונדון, הפכה לכוכבת ענק ועברה לגור בקמדן סקוור. שם היא גם מתה בגיל 27 – הגיל בו סיימו את חייהם גם ג'ים מוריסון, שקברו בפריז הוא אתר עליה לרגל בפני עצמו, ג'ניס ג'ופלין וקורט קוביין – ובקמדן סקוור התקבצו מעריציה האבלים. היום נותרו רק פרחים יבשים והצהרות אהבה חרוטות על העצים מול הבית, אבל קמדן טאון עצמה זוכרת את איימי שבילתה ועבדה בה. יש כמה יצירות רחוב יפות שלה, פסל בשוק וגם עשרות פאבים וחללי הופעה. בכל ערב יש סיכוי לראות את האיימי הבאה, או גיבור פאנק שמסרב לוותר, או אולי את תחילתה של מהפיכה חדשה.

איימי ווינהאוס על קירות קמדן טאון. צילום: שאול אדר

איימי ווינהאוס על קירות קמדן טאון. צילום: שאול אדר

 

לונדון היא עיר עם פס קול. המשחקים האולימיפיים לפני ארבע שנים שיקפו את המוזיקליות של העיר, האצטדיון האולימפי הפך למועדון והוולודרום (זירה למרוצים של אופני מסלול) לאולם הופעות. בין ריצה של יוסיין בולט או ג'סיקה אניס הושמעו שירים באצטדיון האולימפי, וההקפה האחרונה של המסלול החלה לצלילי "מאסיב אטאק". כל מדליית זהב בריטית לוותה בשיר Heroes של בואי, וכל ערב בבריכה האולימפית הסתיים בשירWaterloo Sunset  של הקינקס, שיר האהבה היפה ביותר לעיר, שכתב האיש שנולד בבית ממולי. אחרי יום ארוך ומתיש ונפלא זה היה הטריגר כמו "אלינור ריגבי" בהופעה חיה, או כל פעם שהגשמתי חלום ילדות וראיתי גיבור מוזיקלי בעיר, לתחושה שאין מקום אחר בעולם  שהייתי רוצה להיות בו. בלונדון אתה יכול ללכת על גשר צ'רינג קרוס (Chering Cross) עם זוגתך בשקיעה והשמש תרד ותפגע בגורדי השחקים ותציף את גשר ווטרלו באור רך, חמישים שנה אחרי שריי דיוויס תיאר את הסיטואציה באופן מדויק. "כל עוד הם מביטים על שקיעה בווטרלו הם בגן עדן" הוא כתב.

שאול אדר – עיתונאי תושב לונדון

ריי דייויס מלהקת הקינקס הולך ברחובות לונדון. צילום: אימג' בנק

ריי דייויס מלהקת הקינקס הולך ברחובות לונדון. צילום: אימג' בנק

 

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק ובאינסטגרם. עדכונים על הכתבות הנבחרות באת ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV2 on: 6fbd647d022b47ccc