ביי ביי בלון
סבא האהוב איננו עוד. בן השלוש לא התייאש ומצא דרך מקורית לשתף אותו בחגיגות יום ההולדת שלו
כמה ימים לפני יום הולדתו השלישי ראיתי את גלגלי השיניים במוחו של הפעוט פועלים ביתר שאת. הוא ישב על הספה, שקוע במחשבות ולבסוף שאל: "אמא, אולי סבא יעשה לי הפתעה ויבוא ליום הולדת שלי?"
בקושי הצלחתי לסכור את שטף הדמעות שטס במעלה האף, משתוקק להתפרץ החוצה.
סבא האהוב נפטר כשלושה חודשים לפני יום ההולדת המדובר.
"סבא לא יכול לחזור, מתוק שלי, אבל אני בטוחה שהוא מסתכל עלינו מהשמיים ושמח מאוד מאוד".
לאחר שסרב לקבל את התשובה שגם אותי לעולם לא לגמרי תספק, קבע החוגג הקטן נחרצות: "אמא, אני בטוח שהוא כבר רוצה לחזור הביתה. יש לי רעיון: נשלח אנשים זקנים לשמיים שיביאו אותו למסיבה שלי".
שיכור מסוכר וצבעי מאכל
ימי הולדת הן הזדמנות מצוינת להעמיד את הילד במרכז. אני יודעת, כולם נואמים על העדר הסמכות ההורית, דור האפליקציות המפונק, ילדים אגוצנטריים, חומרנות יתר – בהכל יש כמובן שמץ של אמת, אבל אין שמחה גדולה משמחתו של ילד בן שלוש המונף אל על על כסא קטן, אינספור חיוכים סביבו ואנרגיה עצומה של אהבה מציפה את החדר (ואנרגיות, ידידיי, זה לא פחות טרנדי מענייני הסמכות ההורית).
אנחנו משתמשים בקלות רבה כל כך במושג השחוק "העצמה" בהקשר האישי והמבוגר, כשאנחנו לפעמים עלולים לשכוח שגם ילדים, אנשים קטנים אשר חובה לנהוג בהם כבוד, ראויים מפעם פעם שנאפשר להם לזרוח באמצע הסלון, שיכורים מסוכר וצבעי מאכל, חגיגיים ונרגשים בהחלט.
הפשטידה שהלכה לאיבוד
את יום הולדתי השלישי אני באופן מפתיע זוכרת היטב. התרחש בו אירוע מכונן שהכתיב לא מעט מגחמותיי העתידיות כמו גם את תפיסת האסטתיקה הראשונית שלי, חוש הדמיון המפותח והחיבה הנצחית לנעליים.
קיבלתי את בובת הברבי הראשונה שלי.
חגגנו בדשא מצהיב של סוף אוגוסט מאחורי הבניין, אבא חילק מחקים צבעוניים מתוך שקית לילדי השכונה ושתינו, כיאה לילדי תחילת שנות השמונים, טרופיות קרות.
כשאני חושבת על זה – אבא היה אז צעיר ממני בשנה בדיוק.
בערב הקריא לי אבא כהרגלנו את "הפשטידה שהלכה לאיבוד" (לצערי היא באמת הלכה לאיבוד. אני לא מצליחה לאתר את הספר המצוין הזה), ריח של סבון פשוט ומצעים נקיים סביבי, וליטף את גבותיי הקטנות עד שנרדמתי.
ביי ביי בלון
עם תום המסיבה, בעת שאחותו הקטנה משחקת בחדווה בשלל העטיפות הקרועות והוא מצידו פותח בזו אחר זו את שלל המתנות שקיבל, טרחנו אנחנו לפנות את שאריות הלזניה, הפשטידות והסלטים (תפריט ישראלי צפוי כמעט כמו הטרופיות מהאייטיז).
לאחר שעוגת "יובל המבולבל" המפוארת נאכלה כמעט כליל והבית התחיל לקבל צורה אנושית (בהנחה שמתעלמים ממנוף הצעצוע העצום שניצב באמצע הסלון) קם לפתע חתן השמחה והכריז: "יש לי רעיון מגניב".
מודה שהיינו סקפטיים. בימים אלו רעיונות מגניבים כוללים בין היתר תספורת חינם לאחותו בת השנה, ציור שפם על פניו הקטנות באמצעות עפרונות האיפור המשובחים שלי ונסיון לתקן את התריס השבור בעזרת המברג שמצא במגירה.
בין שלל הבלונים הפשוטים שעיטרו את הבית קישט את כסאו של החוגג בלון הליום עצום, בוהק ומתוח.
"אמא, בואי נצא למרפסת ונעיף את הבלון הגדול לשמיים, כדי שגם לסבא יהיה כיף".
יצאנו כולם, שמי ערב ורודים וסמיכים מאירים את הרחוב. הפעוט שחרר בשמחה את הבלון אל השמיים הגדולים ואנחנו עקבנו אחרי הנקודה הכסופה שהסתחררה מעלה מעלה, הולכת ומתרחקת מאיתנו עד שהזדהרה לשנייה אחרונה נוספת במרחק ונמוגה לחלוטין.
"אמא, נכון שסבא אריאל שמח עכשיו?"
אין ספק יקירי. אני בטוחה שסבא שמח מאוד מאוד.
אכן, רעיון מגניב.