דברו חלש

צעקות, קללות והרבה עצבים. אלו הדברים שמאפיינים את תרבות הדיבור בישראל. רוצים שינוי? בואו נתחיל מהבית. מילים כדורבנות

88 שיתופים | 132 צפיות

כמה פעמים לקחתם חלק בשיחה שבה השתתפו מספר אנשים והרגשתם שלא באמת מקשיבים לכם? כמה פעמים חשתם שהשיחה הופכת לשדה קרב מדומה, שבו מילים נורות לאוויר בו זמנית וכל אחד נלחם על זכות הדיבור שלו?

נכון, לא כל השיחות בארצנו הקטנטונת הן כאלו אבל די ברור כי תרבות הדיבור הישראלית היא קלוקלת. דוגמאות לכך נמצאות בשפע בכל מקום, החל מהרחוב, המסעדה, תוכניות הטלוויזיה ועד בית הנבחרים שלנו, הכנסת. הילדים שלנו נחשפים גם הם לתרבות הדיבור הזו, כמובן, ופעמים רבות מאמצים את הצדדים השליליים שלה.

המושג "תרבות שיח" או "תרבות דיבור" מקושר לרוב לתחום הנימוסים וההליכות, אך היכולת לנהל שיחה בצורה מנומסת היא מרכיב אחד בין שלל המרכיבים החוברים יחד ליכולת לנהל שיחה בונה, בעלת ערך ונעימה עם האחר. החשיבות בלמידת הדרך לניהול שיחה אינה מסתכמת רק באספקט הנימוסי. מדובר ביכולת ממשית לייצר תקשורת ולהתנהל בתוכה באופן תקין.

מרכיבים שיחה

כדי לפתח תרבות דיבור חשוב לא רק ליצור הזדמנויות לשיחה עם הילדים אלא גם להקפיד שההזדמנויות הללו ינוצלו כהלכה, כלומר שהשיח יעשה בצורה נכונה.

"שיחה טובה כוללת מספר מרכיבים שאנו לא תמיד נותנים עליהם את הדעת", אומרת תמי לנצוט-ליבוביץ, יועצת תדמית, נימוס ונוהג. "היכולת להקשיב, לשאול שאלות ולהיות חלק פעיל בשיחה, להשיב בצורה בונה, להתאים את טון הדיבור ולסגל שפת גוף נעימה, הם חלק בלתי נפרד ממה שאנו קוראים שיחה ושימוש נכון בהם יוביל לשיחה נעימה שבה ניתן לפתח נושא".

השיחה, שהיא אמנות בפני עצמה, כוללת מספר מרכיבים חשובים שבלעדיהם היא אינה יכולה להתקיים:

  • הקשבה: כולם יודעים לשמוע אך לא כולם יודעים להקשיב. חשוב לבדוק האם כאשר בן שיחנו מדבר אנחנו באמת מקשיבים. גם בהקשבה צריך לקחת חלק פעיל. חשוב לשים לב למה שנאמר, לדעת לתת תחושה שהקשבנו ובהתאם להעביר משוב תוך כדי שיחה, לומר לדוגמה "שמעתי את מה שאמרת וזה באמת מאוד מעניין".
  • לדעת לשאול: פעמים רבות בשיחה עלינו לשאול שאלות, אך בבואנו לשאול שאלה יש לוודא כי זו השאלה הנכונה. שאלה מביכה עלולה לסגור ולבלום את השיחה ואילו שאלות של חיוב ולא של שלילה ישאירו את השיחה פתוחה ונעימה. חשוב לא לשאול שאלות שיש בהן מרכיב רגיש שיכול להוביל ילד לסערה רגשית או לאלימות. המסר החשוב בתחום שאילת השאלות הוא לשאול את חברך שאלות שגם אתה היית מוכן שישאלו אותך.


חשוב ליצור קשר עין עם הילד ולרדת לגובה שלו

  • הדרך להשיב: גם כאן חשוב לעשות זאת נכון כדי לקדם את השיחה. תשובה על ידי שאלה עלולה לעשות קצר מיידי אם, למשל, ילד נשאל האם יש לו בעל חיים בבית, והוא עונה "למה אתה שואל?" או "מה אכפת לך?" השיחה תסתיים. חשוב לענות בנעימים, לחייך ולהסתכל בעיניים. ניתן לומר "אני מצטער שאין לי כלב ושאמא שלי לא מרשה לי". גם אמירת האמת מתוך כוונה כנה תפתח את השיחה ותקדם אותה למקום עמוק ונעים יותר.
  • שפת גוף: לשפת הגוף יש חלק גדול באמנות השיחה. הדרך שבה אנו עומדים מול בן שיחנו, תנועות הידיים והמבט בעיניים מסגירים הרבה ממה שאנו מרגישים בעת השיחה. אם שמים ידיים על הפה או בכיסים ניתן לחוש האם התכוונו למה שאמרנו או שלא.
  • לדעת להחמיא: כן, לפעמים מותר ורצוי לפרגן. פעמים רבות אנחנו לא יודעים להחמיא. כשילד אומר "אבא, הפסטה היא עולמית" או אומר לחברו "דיברת היום מאוד יפה בשיעור" – זה נותן תחושה טובה מאוד.
  • לדעת להעביר את המסר: חשוב לזכור שאנשים הולכים לאיבוד במסרים ארוכים ומסורבלים. לעיתים מסר קצר וקולע יעשה את העבודה טוב יותר. ההורים בהחלט יכולים לתרגל עם הילדים מיומנויות של התמקדות בעיקר. ניתן לומר לילד "בוא נעשה תרגיל ונראה איך אפשר לקצר את מה שאמרת ולומר את זה בדרך ברורה יותר". אפשר גם להיעזר במדידת זמנים. רק חשוב להקפיד לעשות הכל תוך שיקול דעת והיגיון בריא.
  • מותר להתווכח: ויכוח אינו דבר רע. ילדים, כמו המבוגרים, נבדלים זה מזה ויש להם דעות שונות שמותר להם להביע. גם אם מישהו מביע דעה שמנוגדת לדעתנו חשוב לא להפריע באמצע ולהקשיב באופן פעיל. כשהוא מסיים אפשר לומר "אורן, הקשבתי לך אבל אני חושב אחרת לגמרי. בוא תקשיב למה שיש לי לומר".
  • איך מתעלים כעס: כעס הוא רגש לגיטימי שלא ניתן למנוע אותו, אך אפשר לתעל אותו בצורה נכונה. כשילד כועס חשוב ללמד אותו שבמקום לומר דברים בסגנון "מטומטם, למה עשית לי את זה?", כדאי לאמץ את הגישה לפיה קודם סופרים עד עשר ולוקחים אוויר כי יש משהו מאוד חזק בפנים. מותר לכעוס אבל חשוב לזכור שדברים שנאמרים בעת כעס לא תמיד אפשר לקחת בחזרה. משפט כמו "מחקת לי את הציור ואי אפשר להחזיר אותו עכשיו. אני מאוד כועס עליך" – נותן לגיטימציה לכעס והוא עדיף. זו עוד טכניקה שצריך לתרגל עם הילדים כבר מגיל צעיר, כי רק כך אולי נוכל לשנות את תרבות השיח בחברה שלנו.

חשוב שלא להיעלב ולא לאבד את הסבלנות

מנהיגים תרבות דיבור נאותה

הפסיכולוגית רוני מרץ, רכזת התכנית לטיפול דינמי בילדים במרכז להכשרה, הדרכה והשתלמויות של תל"מ, מייעצת כיצד להתמודד עם תרבות דיבור שלילית אצל ילדים:

  • כשהילד מתפרץ לדברי אחרים: ילדים מתפרצים לדברי אחרים מסיבות שונות. בגילאים הצעירים זה קורה מכיוון שהילד רואה את העולם מעמדה אגוצנטרית ומתקשה לראות את האחר, לעיתים הוא מתפרץ בשל נטייתו לאימפולסיביות ולעיתים בשל כך שהוא חושש שישכח את שרצה לומר אם לא יאמר זאת מיד. לא משנה מה הסיבה, ניתן לומר באופן כללי שילדים מתקשים לעכב את תגובתם אך ניתן לסייע להם ללמוד כיצד לפתח מיומנויות הקשבה ושיח. אם הילד מתפרץ ניתן להזכיר לו שאנחנו מאוד מעוניינים להקשיב לו ולשמוע את מה שיש לו לומר, אולם כאשר הוא מתפרץ לדברי אחרים זה לא אפשרי. אפשר לומר לו שכעת תורו להקשיב ולאחר שהאחרים יסיימו לומר את דבריהם יגיע תורו לדבר ויקשיבו לו. חשוב מאוד לעמוד על כך ואכן להקשיב לו לאחר שיחכה לתורו. חשוב לא להגיב בכעס, עד כמה שניתן, ולא לייחס לילד כוונות של "דווקא".
  • כשהילד מאמץ תרבות שיח של צעקות: קודם כל מומלץ לבדוק האם השמיעה אצל הילד תקינה. בנוסף, חשוב לשים לב שאנחנו לא מדברים בצעקות. אם אכן מדובר ב"תרבות דיבור" של צעקות, חשוב מאוד שלא להיגרר ולהגיב גם כן בהרמת קול ולומר לילד: "אני מאוד אשמח לשמוע את מה שיש לך להגיד, אבל תנסה לדבר ולא לומר את דבריך בצעקות". אם התנהגות זו חוזרת על עצמה חשוב להגיד בסמכותיות וברוגע את הכלל "אנו משוחחים לא בצעקות" ולא להמשיך את השיחה עד שהסגנון משתנה.
  • כשהילד "מרחף" ואינו מקשיב: גם במקרה זה מומלץ לבדוק את תקינות השמיעה. דבר שכיח נוסף שכדאי להביא בחשבון הוא האפשרות של קושי אובייקטיבי בהפניית קשב ונטייה למוסחות. בכל מקרה, חשוב ליצור קשר עין עם הילד, לרדת לגובה שלו ולבקש ממנו להפסיק לעסוק במשהו אחר. ניתן גם להוסיף מגע של חיבוק או הנחת יד על הכתף שיסייעו לו להסב את תשומת ליבו למה שנאמר.
  • כשהילד מפנה את הגב תוך כדי שיחה או מתעלם מההורה שנוזף בו: חשוב שלא להיעלב, לא לאבד את הסבלנות ולא להגיב כלפי הילד בתוקפנות. במקרה זה ניתן לבקש מהילד להסתובב אלינו כשאנו מדברים אליו ולהזכיר לו שכשהוא מדבר אנו מכבדים אותו ולא מפנים לו את הגב, גם אם אנחנו לא מסכימים איתו או לא אוהבים את מה שיש לו לומר. גם כאן מגע יכול לסייע.
  • כשהילד משתמש במילים גסות או ב"שפת רחוב": בהחלט ניתן לקבוע באופן חד משמעי שלא מקובל עליכם דיבור כזה. כאן חשובה עמדה סמכותית וכמובן שחשוב שההורה לא ישתמש בשפה דומה בהזדמנויות אחרות.
  • כשהילד "עושה פרצופים" בעת השיחה: אם לא מדובר ב"טיקים" לא רצוניים חשוב להבהיר לילד שהפרצופים לא נעימים ופוגעים ביכולת לקיים עימו שיחה, ולכן אנו מבקשים ממנו להפסיק לעשות אותם. אם הוא ממשיך ניתן לומר לו שכך אתם לא מתכוונים להמשיך לדבר איתו ולהפסיק את השיחה.
  • כשהילד מאיים: לעיתים קרובות אנו, ההורים, מתוך חוסר אונים מחדירים לדיאלוג עם ילדינו איומים ותנאים בצורת משפטי "אם… אז", כמו "אם לא תיכנס עכשיו למיטה, לא תראה מחר טלוויזיה". הילד לומד להשתמש בשפה זו ככלי להשגת דברים ומשתמש בעצמו באותם משפטים. לכן, אם אנחנו רוצים ללמד אותו דרך אחרת עלינו קודם כל לחדול מלתת לו דוגמה ומודל לכך. חשוב גם להציב גבול חד משמעי לכך שלא משיגים דברים בכוח ושלא בכל מצב ובכל נושא יש משא ומתן והכתבת תנאים.
  • כשהילד מפריע לנו לדבר בטלפון: ניתן להפסיק לרגע את השיחה ולומר לילד שכרגע אתם מדברים בטלפון ולכן אינכם יכולים להקשיב לו וכי לאחר שתסיימו לדבר בטלפון תוכלו להתפנות אליו. בכל מקרה, לאחר סיום שיחת הטלפון חשוב לשוחח עם הילד על המקרים שבהם אתם לא פנויים להקשיב לו, כמו כאשר אתם משוחחים בטלפון או פנים אל פנים עם מישהו אחר, כשאתם עובדים או ישנים.

הכתבה המלאה התפרסמה במגזין הורים וילדים, פברואר 2010

לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה