עשרה דברים שצריך לומר על טיפולי פוריות

| מאת: דליה בן ארי

ברוכה הבאה למסע המתיש של טיפולי פוריות. מסע שבסופו, כנראה, מחכה לך ילד. עד שיגיע - איך מתמודדים עם הרפואה המערבית, הרחמים מהסביבה והחוויה האינטימית שהופכת לאתגר בירוקרטי?

  • https://atmag-static-timeout.netdna-ssl.com/media/2017/04/sizes/111111-A-ful_h_wo_680_382.jpg
איור: הדר רז

 

1. לא מדברים על הטיפולים

לא מספרים לחברים, לא מספרים על הזריקות, לא מדברים על ההפלות, על הכישלון. כשהסובבים אותך כן מעורבים בתהליך הטיפולים, הם מתחילים לגונן עלייך בקשר חדש של שתיקה. "יום אחד עשינו אירוע בבית, עם הרבה אורחים, ופתאום שמעתי התלחשויות על מישהי בהיריון שלא רצתה לספר לידי", אומרת אורלי וילנאי (44), אשת תקשורת ואימא לילד בן 15 מפרק א', שרצתה ילד נוסף בפרק ב' שלה עם גיא מרוז. "ירדתי למטה ובכיתי. לא יודעת אם בכיתי על ההסתרה או על זה שהיא בהיריון ואני לא. תחושת הכישלון מטורפת, איך כל חתולה מצליחה להביא תשעה גורים ואת אפילו לא אחד".

האם עוזר לדבר? האם כדאי להסתיר? התחושה היא שנשים בוחרות שלא לדבר עד שהטיפולים מצליחים, אבל מחפשות מקומות שבהן ירגישו בטוחות לשתף. זה אומר שרובן עוברות שנים ארוכות בטלטלות פיזיות ונפשיות בלי לחלוק עם הסביבה.

אורלי וילנאי | צילום: יוסי צבקר

אורלי וילנאי | צילום: יוסי צבקר

 

מירב בן־ארי (40), ממפלגת כולנו נחשפה כחברת הכנסת הראשונה שהחליטה ללדת ללא בן זוג אלא בשיתוף ידיד הומו, שישמש אבא לכל דבר – אך לא חשפה את התהליך עד שנכנסה להיריון. זה כלל כמעט שלוש שנות טיפולים, הריונות שלא צלחו, שתי הפלות, ניתוח להסרת חצוצורות והתמודדות לא פשוטה. "אם הייתי נשואה הייתי אומרת שאנחנו מנסים, לא הייתי מתביישת, אבל בגלל שאני לבד, הרגשתי שזה שלי, שזה אינטימי״, היא אומרת. ״עשיתי את האאוטינג רק בחודש רביעי. עד אז גם משפחתי לא ידעה ומרגע שסיפרתי – אמרתי את זה בריש גלי".

ואיך היו התגובות?

"הרגשתי פתיחות, קבלה, והמשכתי לדבר על זה כי חשוב לי שנשים יגידו 'זו זכותה וזה בסדר'. אני מקבלת הרבה תגובות מנשים שמודות לי שפתחתי את השיח בנושא הפוריות. לא נתתי לכישלונות לנהל אותי. התבאסתי ועבר לי. אני בן אדם קולי, היה לי רופא טוב שסמכתי עליו ואמרתי לעצמי 'זה יקרה בפעם הבאה'".

ח"כ מירב בן ארי | צילום: דין אהרוני

ח"כ מירב בן ארי | צילום: דין אהרוני

 

2. זאת השתעבדות

"זה משעבד ואני מותשת", אומרת ימית עוז (38), מנהלת פרויקטים, שהיא ובן זוגה נמצאים כבר שנתיים וחצי בטיפולים  שעד כה לא הבשילו להיריון (להוציא אחד, מחוץ לרחם). "זה דורש ממני המון. הרופא אמר לי ש'זאת המחלה של שנות האלפיים'. אני לא מרגישה שאנחנו, הנשים שעוברות טיפולים, חולות, אבל אני כן עוסקת בחולי".

טיפולי פוריות שונים מאישה לאישה, והפרוטוקול נקבע על ידי הרופא המטפל: הוא קובע לאילו הורמונים את זקוקה כדי לייצר יותר ביציות, ואלה מגיעים במזרקים. את לוקחת את התרופות במשך מספר ימים, לפני הביוץ, ואז מגיעה ארבעה בקרים ברציפות לעשות אולטרסאונד, "מעקב זקיקים", כדי להחליט מתי לשאוב את הביציות. לפי מעקב הזקיקים ובדיקות הדם קובעים מועד לשאיבה.

השאיבה מתבצעת לרוב בהרדמה מלאה, כרבע שעה, ואחריה את ממשיכה להתאוששות, שבמהלכה מודיעים לך כמה ביציות נשאבו. את ממשיכה הביתה, ליום עד שלושה ימי מנוחה, בהתאם לתגובה שלך לשאיבות, ובמעבדה מנסים להפרות את הביציות בזרע טרי של בן הזוג או זרע קפוא מתרומה. אחרי מספר ימים מתקשרים להודיע אם הייתה הפריה וכמה עוברים נוצרו.

עכשיו מגיע יום ההחזרה, שמתבצעת באמצעות קתטר וללא הרדמה, כמו בדיקה גינקולוגית. אחרי החזרה את חוזרת הביתה, ליום רגיל שבו מומלץ לא להתאמץ. "במקרה שלי, כל חיי סובבים סביב הטיפולים, הם מנהלים אותי לגמרי. אני לא יכולה לתכנן מראש עבודה בחו"ל כי אני לא אטוס עם מקרר לזריקות ואני גם לא יודעת מתי יהיה יום ההפריה וה־IVF חשוב לי היום מכל דבר אחר", אומרת שירלי בוגנים (43), דוגמנית ושחקנית שהתחילה בטיפולי פוריות כשנישאה לפני שלוש שנים. חלק מהטיפולים אמנם הבשילו להריונות, אך אלה הסתיימו מוקדם וילד לא בא.

"השתעבדות מוחלטת", מגדירה את הטיפולים זיאה בר (46), ארומתרפיסטית מהוד השרון. "לא היו לי חיים. חוץ מלעבוד בזה כל יום, זה גם לשבת שעות בתורים".

אם את משתמשת בזרע שאינו של אישך, ולא מופק ביום ההזרעה או ההפריה, את הופכת למונית זרע: את האדם היחיד בעולם שיכול לשנע את הנוזל היקר מבנק הזרע שבחרת, חפון במכל חנקן, אל המכון שבו תתבצע ההפריה. בסוף התהליך תידרשי להחזיר את מכל החנקן בחזרה לבנק הזרע.

"נתנו לי באיכילוב תרמוס, הייתי עם אופנוע וצריך להעמיד את התרמוס כי יש בתוכו חנקן נוזלי, וככה נסעתי עם התרמוס שבתוכו זרע כשהוא בין הרגליים שלי", מספרת בר בהומור, "הלוגיסטיקה מטורפת".

מצד שני, מכיוון שלעתים מדובר בתהליך שנמשך שנים, יש מי שמשלבות את הטיפולים בחיי היומיום. יש מי שמתחילות לעבוד בחו"ל במהלך הטיפולים, ומי שמגיעות לשיאים מקצועיים בלי שאיש סביבן יהיה מודע לתהפוכות האישיות.

3. את כל הזמן בהיריון

או מפילה. או בעיצומו של פרוטוקול הורמונלי שמשבש את כל מי שאת. "כל החיים הם סביב השאיבות, ההחזרות, הבדיקות, ההפלות", אומרת סברינה צוקר (34), בעלת פעוטון מאשקלון. "היו לי בדרך שש הפלות, שישה אובדנים. היו רגעי משבר. אבל זה עבר מהר, כי הרגשתי שאני במשימה. הילדים שטיפלתי בהם היו סוג של נחמה. כשהצלחתי להרות וגם לשמור על ההיריון, זה נראה לי כמו נס".

"ההשפעה של ההורמונים חזקה יותר מבהיריון, וזה עושה את הכל יותר מורכב", מוסיפה עוז. "כדי לתפקד את צריכה כל הזמן להגיד לעצמך להגיד לעצמך שאת לא כזאת, זה ההורמונים".

 

4. הטיפולים מושפעים מאוד מהאופן שבו את תופסת אותם

חלק מהנשים שעוברות טיפולים חשות שהן ניצבות על פי תהום ולא יודעות מה צפוי להן. הן מדווחות על התמודדות פיזית מאומצת ומצוקה רגשית קשה, על חרדות ומתח, תסכול, כעס בלתי נשלט, דיכאון, הסתגרות ומחשבות טורדניות, כמו פקפוק בנשיותן ותחושה שהן פגומות. "אחרי אי הצלחה של הפריה, או היריון שהסתיים בהפלה, זה מרגיש כמו סוף העולם", אומרת בוגנים.

"כשאת עוברת טיפולי פוריות, מתלבשת עלייך אישה שאת לא מכירה. זה לא נשלט או מושכל. זה עיוורון מוחלט וזה שולט בך. ההורמונים יכולים להיות אסון ולשבש את הדעת", אומרת אורלי וילנאי. וילנאי – שגם הפיקה את "זוג או ילד", סרט העוסק בטיפולי הפוריות שלה – נאלצה להפסיק את הטיפולים אחרי שמונה ניסיונות בעקבות אירועי לב שעברה.

שירלי בוגנים | צילום: עידו לביא

שירלי בוגנים | צילום: עידו לביא

 

5. זה לא באמת בחינם

היריון באמצעות טיפולים הוא היריון יקר. נכון, קופות החולים מסבסדות המון, אבל סביר להניח שתמצאי את עצמך מחפשת את הזריקות היקרות, הולכת לרופאים הפרטיים הטובים בארץ, למדקרים המפורסמים ולבנק הזרע הפרטי. צוקר, למשל, עשתה את הטיפולים באופן פרטי, והגיעה להוצאות של כ־20 אלף ש"ח בתוספת מחיר התרופות. "ויתרנו על דברים אחרים", היא אומרת, "סדרי העדיפויות השתנו. לא טסים לחו"ל, לא משפצים את הבית – כל המשאבים שלנו הלכו לטיפולים".

זיאה בר הוציאה כ־30 אלף ש"ח, מכיוון שנזקקה גם לתרומת ביצית. "בפועל הייתי פונדקאית של הבת שלי", היא אומרת. "העלויות היו מטורפות".

6. יש המון עזרה הדדית

גם אם את לא בעניין של מעגלי נשים להעצמת הרחם, תגלי ברשת ומחוצה לה המון נשים זרות שיחבקו אותך ויעזרו לך בכל דבר, מתמיכה ועידוד, דרך סינון אינסוף המידע הקיים, מציאת תרופות כשאת נתקעת ועד – כן – אישה זרה שתזריק לך את התרופות כי את לא מסוגלת לעשות את זה לעצמך.

"במקרה שלי אמי ואחותי היו לצדי, טיפלו בי ואמי אפילו הזריקה לי", מספרת צוקר. "דרך פורום ב'תפוז' מצאתי קבוצה של שמונה נשים במצבי והפכנו ממש חברות. כשאחת הייתה שפופה, היא תמיד מצאה מישהי שתעודד אותה. כולנו הצלחנו בסופו של דבר להרות, והיום, כשכולנו אימהות, אנחנו ממשיכות להיפגש עם הילדים".

"אני נמצאת במעטפת מדהימה של מקום עבודה", מספרת עוז על נקודת תמיכה מפתיעה. "המנהלת שלי מחבקת את כל הצרכים שלי, אם זה לשחרר לחץ או להעביר פרויקטים לאחרים, וכשאני בטיפולים לא מפריעים לי מהעבודה. התגובה שלהם נובעת מזה שהייתי פתוחה כלפיהם. המנהלת שלי לא ידעה מה נשים עוברות במהלך הטיפולים, וכשסיפרתי לה היא הבינה את התמונה התובענית ובאה לקראתי".

7. אין סטטיסטיקות שמסבירות למה את לא נכנסת להיריון

15־20 אחוז מהנשים שמנסות להרות לא מצליחות בשנה הראשונה. מתוכן, אצל שישית קיימת בעיה. אם כל הבדיקות שנעשו לא זיהו ממצא, מגדירים את המצב כ"אי פריון בלתי מוסבר". למשרד הבריאות אין סטטיסטיקות לגבי הסיבות המובילות לטיפולי הפריה.

ד"ר אריק כהנא, מומחה לפוריות, מנהל היחידה החוץ גופית בבית החולים אסותא בראשון לציון, מונה את הסיבות המובילות, לידיעתו, להפריות בארץ ובעולם: אי פוריות על רקע מכני, כגון הידבקויות באגן או חצוצרות חסומות, וירידה באיכות הזרע בגלל הורמונים וזיהום אוויר. יש זוגות שנכשלו בטיפולים אחרים, כמו הזרעות, או שגיל האישה עלה ואיכות הביציות ירודה. "השאר נכנס לקטגוריית אי פוריות לא מוסברת".

יש עלייה בהפריות אבל לא במספר הלידות.

"הסיבה המרכזית היא שמגיעה אוכלוסייה יותר מאתגרת, בעיקר נשים שמגיעות בגיל מבוגר. מבחינת גברים יש ירידה עולמית באיכות הזרע בגלל עישון, השמנה, שימוש בסמים וכל הגלובליזציה של הזיהום בעולם. בנוסף, יש כישלונות בגלל מה שאנחנו מכנים 'הבלתי מוסבר', מה שאומר שלנו, הגורם המטפל, אין שיטה לאבחן למה זה נכשל".

האם עדיין ממשיכים לעשות בישראל טיפולים חסרי סיכוי?

"בשוליים, לא כמו בעבר. כשהתחילו אצלנו את הטיפולים עוד היינו תחת טראומת מלחמת העולם השנייה, במינוס של שישה מיליון. היום עדיין עושים הרבה בגלל לחץ ציבורי ובגלל החמלה. אבל יש בקרה, וכשלא הושג היריון אחרי שמונה טיפולים, יש לבצע דיון ובחלק מהמקרים יש המלצה לא להמשיך בטיפולים. אצל נשים שעברו ארבעה טיפולים שבהם לא הוחזרו עוברים, לא מאפשרים טיפולים נוספים".

8. המצב בישראל לא רע

בישראל מתבצעים כ־35 אלף מחזורים של טיפולי הפריה מדי שנה. החוק בארץ מאפשר לבני זוג (נשואים או לא), זוגות בפרק ב' ללא ילדים משותפים ונשים יחידניות לעבור טיפולי הפריה חוץ גופית על חשבון המדינה. הם זכאים לטיפולים חינם כדי להביא לעולם ילד ראשון ושני, בשווי עשרות אלפי ש"ח לכל טיפול (ילד נוסף ידרוש אישור של ועדת חריגים). כשמדובר בתרומת ביצית, גיל האישה עולה ל־54 שנה. קופות החולים מסבסדות 6־4 טיפולים בשנה, כפונקציה של גיל ומספר ניסיונות. ברוב המדינות המתקדמות, לעומת זאת, המחיר לטיפול אחד הוא 20־12 אלף דולר, כשלרוב רק מחזור טיפול אחד או שניים ניתנים בחינם.

9. תרומת ביציות היא אתגר בפני עצמו

"תרומת ביציות זה לא, סליחה על הביטוי, לעשות ביד וגמרנו", אומרת סיגלית סלומון, שתרמה כ־40 ביציות בשלושה סבבי תרומה, לפני כ־30 שנה. הביציות נשאבו ממנה במהלך טיפולי הפוריות שלה עצמה. "אין לי מושג כמה ילדים מסתובבים בעולם שהם 50 אחוז שלי מבחינת גנטית. אחרי שלוש תרומות בעלי אמר לי 'עד כאן'. הוא הבין יותר ממני את ההשלכות הרגשיות. עם השכל שיש לי היום, לא הייתי תורמת ביציות".

אז למה תרמת?

"הייתי בת 22, חלמנו על משפחה גדולה. הניסיונות שלי להרות ספונטנית נכשלו ואמרו לנו שהסיכוי שלנו להביא יחד ילדים הוא קלוש. החלטנו להירשם לאימוץ ובמקביל התחלנו בטיפולים פרטיים. הטיפולים היו יקרים, היינו זוג צעיר וכשהציעו לי לתרום ביציות בתמורה להקלה במחיר הטיפולים, לא היססתי, כי כל מה שרציתי זה להיות אימא. עברתי כמה הזרעות ו־16 הפריות, הריתי 20 פעם וההריונות הסתיימו בהפלות, ושתי הבנות הראשונות שנולדו לנו הן ילדות מבחנה".

היום, בגיל 50, היא אימא לשמונה ובעלת חברת קוסמטיקה. את ששת הילדים הבאים הרתה בהריונות ספונטניים, ואת זה היא מייחסת לתרומות. "אולי בגלל שעשיתי מצווה והענקתי ילדים לנשים אחרות, אלוהים גמל לי והריתי את הילד השמיני אחרי גיל 40. הקמתי משפחה לתפארת, עסק מצליח, אבל הידיעה שיצרתי עוד חיים מלווה אותי כל הזמן. הבת שלי נתקלה במישהי שהיא תעתיק שלה, אחת על אחת, היא צילמה אותה ולא האמנתי. לבת שלי יש כפילה".

סלומון חולמת להכיר את הילדים והילדות שנולדו מתרומות הביצית שלה. "ואם לא להכיר אותם, אני רוצה לדעת שאם יום אחד הם ירצו לדעת מי האימא הביולוגית שלהם – הם יוכלו למצוא אותי.  זה לא רק ההיבט הרגשי, אלא שיש נושאים בריאותיים. יש אצלנו סרטן השד במשפחה, אני סוכרתית, האם לילד שנולד ממני, לא מגיע לדעת את הגנטיקה שלו?"

סיגלית סולומון

סיגלית סולומון

עפרה בלבן, יו"ר ומייסדת עמותת "חן לפריון" לשיפור וקידום איכות החיים של אוכלוסייה בטיפולי פריון, לא מסכימה עם הרצון של סלומון להיות בקשר עם ילדים שנולדו כתוצאה מהתרומה. "אין שום יחסי הורות וטוב שכך", אומרת בלבן. "החקיקה מבדלת לחלוטין בין התורמת לבין מי שגידל את הילדים. דיברתי עם משפחות לילדים בוגרים שנולדו כתוצאה מתרומת ביצית ומבחינתם, חוץ מלהגיד תודה לתורמת, אין מה להוסיף. אימא בשבילם זה לא עניין גנטי, אלא מי שהרתה, חיבקה, נישקה וגידלה".

עד 2010 אישה שנזקקה לביצית כדי להרות היתה צריכה לסמוך על טוב לבן של נשים שעברו הפריות והסכימו לתרום ביציות מתוך מה שממילא נשאב מגופן לצורך ההפריה. המחסור האדיר בביציות שלח נשים רבות לחפש ביציות בחו"ל, ולקנות אותן תמורת 5,000־17,000 דולר. "חוק תרומת ביציות" אפשר לרווקות בנות 21־35 שאינן קרובות משפחה של מי מההורים המיועדים לתרום ביציות, עד שלוש פעמים בחייהן. התורמת מקבלת 20,316 ש"ח למחזור שאיבה.

אין נתונים לגבי מספר התרומות בארץ, אבל מדובר במספר נמוך יחסית למספר מבקשות התרומה. במרפאה של ד"ר כהנא מבצעים כ־600 מחזורי תרומת ביציות בשנה, אבל לדבריו, על כל אלף נשים שזקוקות לתרומה, יש 10־20 תורמות. "רבות נרתעות מהמחשבה על כך שיסתובבו בעולם אנשים עם המטען הגנטי שלהן. יש גם מי שלא מעוניינות בתהליך הרפואי החודרני, או חוששות שהתהליך הכירורגי יסתבך ויפגע ביכולת ההולדה העתידית שלהן", הוא אומר.

מול המצוקה הזאת, מדהים המספר הבא: בישראל יש כ־200 אלף עוברים מוקפאים. "משפחה ממוצעת משתמשת בשניים־שלושה עוברים, ועוד 10־20 נותרים בלי דורש. יש זוגות שעברו טיפולים לפני 10־15 שנה, הם לא זוכרים בכלל שיש להם עוברים".

10. טיפולי פוריות זה לא סוף העולם

"אני יודעת שיהיה לי ילד", מסכמת ימית עוז. "אני מודעת שקשה לפעמים לדמיין את זה, במיוחד עכשיו כשקיבלתי תשובה שלילית אחרי טיפול ארוך וזה יום עצוב. ביום כזה קשה לך לראות קדימה. בעלי ואני רוצים הרבה ילדים ואני אומרת לו שאנחנו לא עומדים בקצב. כן, אנחנו מנסים לצחוק על עצמנו אחרת יהיה עצוב ומדכא".

"לא היה שלב שאמרתי שאני מוותרת", אומרת זיאה בר. ״כשהגדולה הייתה בת שלוש, ואני בת 43, חזרתי לטיפולים, סירבתי להיכנע ללחץ הגיל. אני לא מצטערת שלא עשיתי קודם, אני לא בן אדם שמצטער. אני לבד ואני נהנית לגדל אותן, הבנות שלי בחינוך ביתי ואני מרגישה שזכיתי. כל החיים שלי סובבים סביב הבנות, ועכשיו אני חושבת על עוד ילד. זה ממכר הילדים האלה".

איור: הדר רז

איור: הדר רז

 

טיפול בגבריות

איך מרגיש האיש שלא מצליח להכניס אותך להיריון

ניר כהן

לקח לי שנים להיות מסוגל להגיד את המשפט הבא: גם אני וזוגתי עברנו טיפולי פוריות בדרך להגשמת החלום, לחבוק תינוק. הדרך התחילה לפני יותר מעשור, במחשבה אני גבר גבר, אלפא מייל רציני, שיכול להחליט בכל רגע מתי אני רוצה להיות אבא. זה פשוט, לא? אור נרות, מוזיקה רומנטית, קצת משחק מקדים. והופ, כעבור תשעה חודשים גם אנחנו נצטרף לגדודי ההורים הלא ישנים.

אבל הדרך הזאת לא עבדה לנו, והפכה למסע ייסורים וקשיים גם עבורי. נזרקנו לעולם טיפולי הפוריות בלי הכנה מוקדמת, בלי שמץ הבנה, וכל המידע שהציע לנו ד"ר גוגל לא הכין אותי לקראת מה שעברנו. חוסר האונים מבדיקה לבדיקה, מרופא לרופא, שוב ושוב אתה נדרש לחלוק את סיפורך מההתחלה, חשוף לעיני כל. היו צדדים חיוביים: במקביל לזעם, הפכתי לגבר רגיש יותר. התרגשתי מתינוקות בקניון, התלהבתי מנעליים קטנות בחנות, בכיתי בסרטים (ואפילו בפרסומות). כן, גם הגבר שלכן עובר תהליך לא פשוט. אנחנו לא עוברים תהליך פיזי מורכב כמו נשים, אבל לתחושתי אנחנו מדברים פחות, מרגישים שזה טאבו, ולא זוכים לתמיכה. אנחנו עדיין רוצים להרגיש כמו הגבר גבר שחשבנו שאנחנו, ולא ממש יכולים לחלוק עם החבר'ה את מה שעובר עלינו. אין לנו מושג איך להתמודד עם מצבי הרוח המשתנים כתוצאה מכל ההורמונים שדוחפים לך לגוף. אנחנו צריכים לנשוך שפתיים כשאנחנו רואים אותך בוכה וסובלת. ואנחנו חייבים להיראות כמו רמבו, למרות שמבפנים אנחנו פוקימון שבעטו בו. זה היה תהליך ממושך, מתיש פיזית כלכלית ורגשית, ובסופו זכינו לחבוק את התאומים המיוחלים שלנו, והדרך אליהם הופכת לזיכרון עמום.

 

תתקדמי

עורכת המשנה אדר ריכטר מזכירה שאפשר גם אחרת

את טיפולי הפוריות התחלתי לפני 10 שנים, בגיל 32. אחרי 20 טיפולי הפריה והזרעות הפכתי לבסוף לאימא ולזו שיוצאת נגד הגישה החברתית שהתקבעה כאילו טיפולי פוריות משולים לגורל אכזר. למרות מפחי הנפש הקשים וביורוקרטיה מתישה, זה עדיין לא סוף החיים אלא מה שעומד להיות ראשיתם. זו כמעט קלישאה לקבוע שבישראל נושא הילודה אפוף הילה של קדושה, ונשים שנמצאות בעיצומו של התהליך מרגישות שנגזר עליהן לשקוע בתהומות הייאוש אם לא ילדו. אבל אף אחת לא עוצרת רגע לשאול אם באמת הטרגדיה גדולה כל כך כפי שחינכו אותנו להאמין. כולם מרחמים עלייך כאילו את עומדת למות, ובכך למעשה ניתנת הלגיטימציה לנשים להתמסכן. לאורך השנים הייתי המומה מהיחס הרגיש שקיבלתי מהסביבה ומעודף הדרמטיות. היחס אליי היה כאל קדושה מעונה, אישה גמורה, בלי עתיד, כי אין מי שיבוא אחרי וזה הרי גרוע ממוות. כל אלה גורמים לנשים לחשוב שקורה להן דבר איום ונורא וזה מתחיל לנהל אותן וודאי לא תורם להצלחת הטיפול. כן, יחס אוהד עדיף תמיד בכל תחומי החיים, אבל יש הבדל בין יחס אוהד והבנה לעודף אמפתיה שתיסכל אותי יותר מהטיפולים. לא מדובר כאן באולימפיאדה של תינוקות. לי יש את האתגרים שלי בחיים ולכל אחת יש את הקשיים שלה. לקח לי הרבה שנים להפוך לאימא אבל לא הייתי אומללה וזה לא הפך למרכז חיי. על הדרך בן זוגי ואני למדנו הרבה על עצמנו ועל קצה גבול היכולת שלנו. מה שחשבתי לאפשרי היה בלתי אפשרי ומה שהאמנתי שהוא בלתי אפשרי הפך בסופו של דבר למציאות. הדבר הכי חשוב שכל אישה צריכה לזכור הוא שאם את רוצה ילד, בסוף יהיה לך, ולא חשוב איזו דרך הוא יעשה כדי להגיע אלייך.

 

המחירון

ביקור אצל רופא פרטי: 1,500־800 ש"ח

הפריה חוץ גופית פרטית 20־15 אלף ש"ח

הפריה חוץ גופית בתוספת תרופות ורופא פרטי 32־30 אלף ש"ח

מנת זרע בבנק ציבורי 1,200־800 ש"ח

מנת זרע בבנק פרטי 3,000־1,500 ש"ח

תרומת ביצית בישראל 10,158 ש"ח

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק ובאינסטגרם. עדכונים על הכתבות הנבחרות באת ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV2 on: 82fb693ac3d5e3d1c at 20:16:11