האם שיטת עקרון הרצף הוכיחה את עצמה?

| מאת: דליה בן ארי

18 שנה אחרי שפורסם בארץ הספר ״עקרון הרצף״, הילדים שגדלו עליו מתגייסים לצה״ל. הורים ומומחים, בוגרי השיטה הדוגלת באורח חיים משותף ובמגע פיזי רציף, בודקים אם היה שווה להזיע עם המנשא

  • https://atmag-static-timeout.netdna-ssl.com/media/2016/09/sizes/עקרון-הרצף_20-13_ענת-פרי-טל-1_h_wo_680_382.jpg
איור: ענת פרי טל

 

גם לאחר שהגיח ע׳ לאוויר העולם הוא המשיך לשמוע את דפיקות הלב של אמו, שהיה תלוי עליה 24 שעות ביממה, בהתאמה מושלמת לשיטת עקרון הרצף, ששינתה את פני ההורות המודרנית ודוגלת, בין היתר, בקרבה פיזית בין הורה לילדו כתנאי הכרחי לאושר. 18 שנה עברו מאז המפגש של ההורה הישראלי עם השיטה, ותוצריה בקרוב יעזבו את הקן. האם הם עדיין תלויים? עכשיו, כשבני הדור הראשון שגדל על פי השיטה הופכים לבוגרים, עצרנו לבדוק מה קרה לאימהוּת שלנו ולמשפחות שלנו בעידן שהפך את המנשא למאסט והתמכר ללינה המשפחתית המשותפת.

התרפיסטית האמריקאית ג'ין לידלוף, שמעולם לא הרתה ולא הייתה אם, הפכה לגורו של אימהות באשר הן עם פרסומו של ספרה "עקרון הרצף – לגדל ילדים מאושרים", שנכתב בשנת 1975 ותורגם לעשרות שפות במהלך 20 השנים הבאות. לידלוף ביססה את התיאוריה שלה אחרי ששהתה לצד בני השבט האינדיאני היקאוונה, בג'ונגלים של ונצואלה, בקהילה שחיה בבדידות בלי להיות מודעת למתרחש בעולם המערבי. אז מה היא למדה מהאינדיאנים? שהפעוטות, שהיו צמודים לאימהותיהם לאורך שעות היממה, לא בכו, הרבו לצחוק ונראו לה מאושרים יותר מהילדים במערב. עקרון הרצף הפיזי הזה, טענה, מקנה לתינוק את היסודות להיות רגוע ומאושר, הוא מרגיש רצוי, אהוב ובעל ערך, ובבוא הזמן יהפוך להיות בוגר מאושר, חברותי ועצמאי, הרבה יותר מילדי המערב שבילו את שנות הפעוטות בלול ואחר כך בגן.

לשיטתה, מומלץ להיניק את התינוק כמה שהוא רוצה בשנות חייו הראשונות, ולישון איתו עד שהוא מרגיש מספיק בטוח בעצמו כדי לישון בלי ההגנה ההורית הצמודה. אין למהר לשלוח אותו לפעוטון לפני שהוא בוחר להתרחק. היא האמינה שאין צורך להחמיא לילד על התנהגות טובה מכיוון שמחמאות משדרות לו שהתנהגות כזאת היא חריגה ושלא מצפים ממנו לכך. היא דיברה נחרצות נגד הגישה המערבית הגורסת כי אם התינוק שבע והחיתול שלו נקי, אין סיבה להרגיל אותו להיות על הידיים גם כשהוא בוכה. לדעתה, זו אחת הטרגדיות של העולם המערבי שבו מגדלים את הילדים אולי באופן נורמלי, אבל לא באופן טבעי.

 

עטיפת הספר "עקרון הרצף"

עטיפת הספר "עקרון הרצף"

 

18 שנים כאמור חלפו מאז פורסם הספר "עקרון הרצף – לגדל ילדים מאושרים" בתרגום לעברית ("אלטרנטיבות – הוצאה לאור"). הספר נחטף מהמדפים וטלטל את עולמן של אימהות צעירות רבות שקראו בשקיקה את הרעיונות של לידלוף, וכן, חייבים להודות, גם התבלבלו ממנה. ממרחק השנים אין עוררין על כך שהשפעתו של הספר על המודל המשפחתי הישראלי ועל השיח בנושאי גידול ילדים הייתה עצומה. מנשאים, למשל, שלא יובאו לארץ כלל עד לפני 17 שנה, הפכו להיות פריט חובה בסיסי בכל חבילת לידה, לינה משפחתית משותפת הפכה לנושא לדיון בקרב זוגות רבים, ומזרן שהונח על רצפת חדר השינה עבור הילדים לשנת הלילה – דבר שלא היה עולה על הדעת בדור הסבים והסבתות – הפך לפתרון כמעט בסיסי. חינוך ביתי והימנעות משליחת הילד לגן כבר לא נחשבים לאופציה חתרנית, שלא לדבר על הקמתם ברחבי הארץ של עשרות מוסדות חינוך אלטרנטיביים שדוגלים בעצמאות מחשבתית ובמעורבות הורים.

לעומת זאת, שיטה שבה הורים העניקו מעט מאוד תשומת לב לילד הפכה בתרגום למערב למערכת יחסית כמעט סימביוטית עם מודל אימהוּת שמתקשה לשחרר את הצאצא לדרכו. מחקרים רבים רואים בתופעת ה״אימא הליקופטר״, שם נרדף לאימא מגוננת מדי, המשך ישיר לגידול הצמוד. בעשור האחרון מתרבים הדיווחים של מורים ומפקדים בצה״ל על מעורבות יתר של הורים ועל קושי של מתבגרים לקבל ביקורת או סמכות, ואלה יוחסו במחקר גם לשיטת הגידול שלא דגלה בגבולות.

על הההשפעה הצרכנית מעידה היטב אלינור רון, הבעלים של "סימפלי גוד", מותג הבית של שילב ומי שפיתחה את המנשאים הראשונים תוצרת הארץ. "המנשא הראשון נולד מתוך העיקרון של נשיאת הילד קרוב לגוף ההורה. אין ספק שהשיטה הזו הייתה המוטיבציה לביקוש. יצרנו מנשא טבעי, שבא מהתרבות השבטית. הדגם התחיל כפיילוט בסניפי החברה ותוך יומיים הבנו עד כמה הביקוש עונה על צורך אמיתי. אני זוכרת שכשיצאתי איתו לרחוב עם התינוק שלי התגובות היו מטורפות, בנוסח 'זה ממש גאוני'. בחודש הראשון מכרנו עשרות בודדות, אבל כבר 17 שנה רק בארץ אנחנו מוכרים באופן קבוע 400־300 יחידות בחודש ובחו"ל המספר גבוה בהרבה״.

איור: ענת פרי טל

איור: ענת פרי טל

 

אימוץ מוגבל

על ההשפעה האישית, לעומת זאת הדעות חלוקות. "אי אפשר לגדל ילדים כמו בספר של לידלוף. המעבר מחברה קולקטיבית לאינדבידואליסטית הוא כמעט בלתי אפשרי״, אומרת ד"ר עדה בקר, מומחית להתפתחות חברתית לגיל הרך ויועצת התפתחותית,״אבל יש הרבה חוכמה בספר. שיטת הגידול שלה מאוד מדויקת לאופיו וטבעו של התינוק והיא לימדה לראשונה אימהות בכל העולם המערבי על החשיבות של היענות לצרכים שלו, למגע ולתנועה.

חדרה בהחלט ההבנה כי אחרי תשעה חודשים ברחם לעבור למיטה הגדולה או ללול, זה צער גדול לתינוק וחסרה לו תחושת הגנה. אבל התרגום למערב לא תמיד נכון. אימהות בכל העולם למדו להניח את הילד במנשא אבל המנשאים המודרניים שעוטפים את הילד לא מספקים את התנועה והגירויים שהוא זקוק להם. כשהילד במנשא על הגב של האם, כמו במקור, הוא יותר חופשי לראות את העולם".

מדוע שיטה שדגלה במעט מאוד תשומת לב הפכה היום שם נרדף לאימהות חונקת?

"כי לעתים ההקשבה הצמודה הוחלפה בתשומת לב מוגזמת ולא יעילה. האימהות מסתכלות על כל עפעוף של הילד, כל בכי הכי קטן מיד נענה במלוא תשומת הלב, הוא כל הזמן במרכז וכל רצון שלו מסופק. התינוק גדל בתחושה שהוא מחליט ועל פיו יישק דבר. בעצם בן חצי שנה מנהל אותנו וזו טעות גדולה. אפשר לראות אצלנו ילדים בני שנתיים, שלוש, ארבע, שכאילו מגודלים במסגרת טבעית ומכילה אבל הם גדלים מצד אחד כתובעניים ושתלטנים ומצד שני חסרי ביטחון וחוששים מילדים אחרים וגם ממבוגרים משום שהם לא נחשפים לעוד ילדים במסגרות בגיל מוקדם״.

פרופ' יעל השילוני־דולב, סוציולוגית מבית הספר לממשל וחברה במכללה האקדמית תל אביב־יפו, שכמו נשים רבות בישראל קראה את הספר המהפכני, זוכרת היטב את חום אוגוסט בתל אביב של שנת 1998. היא הייתה אז אם טרייה לבן בכור בן שלושה חודשים ויצאה איתו, כשהוא צמוד לגופה על מנשא, לסיבוב תל אביבי. "בני בכה כל הזמן, הוא שכב במנשא כמו ג'וק הפוך, הזיע והיה לו חם, אני הינקתי באותה תקופה והמנשא הכביד לי על החזה ושנינו כמעט נחנקנו״.

אישג רבינר | צילום: טל אטרצקי באדיבות "סלונה"

אבישג רבינר | צילום: טל אטרצקי באדיבות "סלונה"

 

השילוני־דולב מודה שהספר בהחלט היה קריאת חובה לאימהות באותם ימים אבל היא עצמה לא הסכימה עם רוב תוכנו אז, וגם ממרחק הזמן היא מטעימה: "יש מה לקחת ממנו אבל 'עקרון הרצף' הוא קיצוני. כל האידיאולוגיות ממשטרות. הסכנה היא כשזה הופך לדת ושדברים שמוצגים כשחרור הם בית סוהר. סוד קסמו של הספר היה בנוקשות שלו, שככה צריך לגדל ילד באופן טבעי ומה זה טבעי? המילה 'טבעי' הוטעמה מאוד בעולם הקפיטליסטי אבל השימוש בה רחוק מלהיות תמים. אין ספק שהטיפול בתינוק הוא מאוד אינטנסיבי ויש הכרה חברתית שלטובת הקשר אימא־ילד לא טוב לעזוב את התינוק, אבל מצד שני יש בשיטה משהו קשה ליישום, לא מתאים לחברה היום, לא בהכרח נכון. בצורה פנאטית הוא עושה נזק, מפעיל לחץ על אימהות ודורש משהו לא אנושי".

״נשים רבות שהספר השתלט עליהן נכנסו לפלונטר, למצוקה. זה כמו ירייה ברגל, כי גם לנו יש את המקום שלנו באימהות ואת הצרכים שלנו וחשוב שאימהות תהיינה קשובות לעצמן", אומרת אבישג רבינר, בעבר דוגמנית ושחקנית וכיום סופרת ומנחת סדנאות כתיבה שגידלה את ילדיה על פי השיטה והורים רבים מתייעצים איתה לגביה. רבינר היא אימא במשרה מלאה לחמישה ילדים, שלושה מהם – בני 11 וחצי, 7 וחצי ו־5 וחצי – עדיין בחינוך ביתי. "למזלי קראתי את 'עקרון הרצף' כשהתאומים שלי, כיום בני 15 וחצי, היו בני חצי שנה, אחרת הייתי במצוקה. זה לא פשוט להחזיק שניים במנשא", היא צוחקת.

מה לקחת מ"עקרון הרצף"?

"אני חושבת שהספר נהדר. את הבת שנולדה לי אחרי התאומים קשרתי אליי והיא ירדה ממני רק אחרי שנתיים. האחרונה נולדה בבית. במקרה שלי זה הלך והחמיר אחרי שראיתי כי טוב. אני אוהבת את הפיזיות, אוהבת לסחוב, לגעת, להחזיק, הקטנה שלי ינקה שלוש וחצי שנים, וכשמדובר בתיאוריה שמתאימה לך – קל לך גם ליישם. לגבי הלינה המשותפת, חדר אחד בבית שלנו הוקדש ללינה שלנו עם הילדים והיה כולו מזרן. היום הקטנה עוד מגיעה לפעמים אבל הילדים יודעים שזו פינה של אביהם ושלי. אין אצלנו טלוויזיה בכלל. בעבר הכנסתי לחודש והוצאתי אבל יש מחשב לזמן קצוב, אני מאמינה שאסור להשתגע ולקחת משם רק מה שאפשר".

את רואה הבדל בין ילדייך לבין ילדים אחרים שגודלו אחרת?

"על הקטנה שלי אני יכולה להגיד שהיא ילדה נחושה ועצמאית בצורה בלתי רגילה, אני לא יכולה לעשות סטטיסטיקה לפי חמישה ילדים, אבל אני יכולה להגיד על ילדיי שהם 'פרי ספיריט', מאוד מגובשים ערכית ומוסרית ועם אמת פנימית. מצד שני ראיתי ילדים של הורים ממוצא רוסי שאצלם עודף מגע מרתיע וראיתי שיש דברים מדהימים במשמעת החזקה. שאלתי יום אחד אישה אתיופית איך זה היה לגדול על הגב של אמה והיא ענתה לי 'לא ראינו כלום'".

שירז טל | צילום: יניב אדרי לתכשיטי מילר והגרה

שירז טל | צילום: יניב אדרי לתכשיטי מילר והגרה

שמעת הרבה הערות מאימהות על האופן שבו גידלת את ילדייך?

"כן. היו אומרים לי שאני מפנקת יותר מדי שהילדים יכולים להיחנק במנשא".

מה לא לקחת מהספר?

"הפריע לי שנשים הקריבו את עצמן על מזבח ההורות הטבעית ושהילדים שלהם לא רצו לרדת מהן לעולם. הן חשבו שהילד יכול ללכת לשחק כדורגל ואז לחזור ולינוק. שמעתי על אימהות עם עקמת ועם נימול ביד וזה נראה לי מטורף שנשים לפעמים מנותקות מהערכים שלהן".

איריס יודפת הקימה בתחילת שנות ה־90 עם שותפות את "דרך אם" בתל אביב, המרכז הראשון להיריון ולידה בדרך הטבעית שלימים הפך לרשת "דיאדה". כשיצא "עקרון הרצף" בישראל היא צוטטה על הכריכה האחורית שלו: "ספר מרגש שמסביר איך לגדל ילדים מאושרים באופן טבעי, בלי 'להקריב' את עצמנו, ומציע תובנות מהפכניות הניתנות ליישום בחיי היומיום. חובה לכל מי שיש לו נגיעה לגידול ילדים".

גם כחלוף השנים את מאמינה במה שכתבת בזמנו על הספר?

"כן, אבל לא בצורה פנאטית, כי בסופו של דבר החיים הם לא שחור לבן ויש הרבה אפור, אבל למדתי ממנו הרבה. העקרונות מאוד נגעו ללבי ולשכל שלי וכך עד היום".

כך גם גידלת את ילדייך?

"לקחתי מהספר את הנושא של 'על הידיים' ולהרגיש את הגוף של התינוק לאורך חודשים רבים, גם בשל הביטחון שזה מעניק לילד וגם בשל לימוד התנועה דרך גוף ההורה״.

ואיך בראי הזמן את מגיבה לטענה של פינוק יתר?

"הראייה הזאת אינה נכונה. כשמקבלים בתחילת החיים מנה גדושה של קרבה, זה עונה על הישרדות ראשונית ומקבלים שקט. לפי ההיגיון שלי, הילד יגדל להיות יותר בטוח בעצמו".

מה לגבי ההמלצה הברורה לא להחמיא לילד על התנהגות נאותה כי זה מובן מאליו? איך זה מתיישב עם התורות החדשות שדוגלות בהעצמת הילד?

"באופן עקרוני ג'ין לידלוף צודקת. כמובן שמסביב יש את הביצוע וכל הורה צריך ללכת על פי הבנתו ועל פי לבו, אבל אצל רובנו הילדים יותר מדי נהדרים ונפלאים וגאונים וזה בעיניי לא נורמטיבי, ומגיע מרגשי אשמה של ההורים. מרוב מחמאות, כל דבר שהוא לא הכי מוצלח גורם לילדים לחוסר ביטחון״.

אילו הספר היה יוצא היום הוא היה זוכה להצלחה פנומנלית כמו לפני 20 שנה?

"קשה להגיד כי השינוי כבר נעשה. ג'ין לידלוף היא פורצת דרך ששינתה להרבה אנשים את החיים, והשינוי ממשיך להתגלגל. דווקא בעולם של היום אני מאמינה שיותר ויותר יותר מבינים שהדברים החשובים בגידול תינוקות הם קרבה, מגע, חום וקשר בלתי אמצעי וזה לא ישתנה. להפך, זה רק ילך ויתגבר".

סיון טמיר משגב | צילום: נדב כהן

סיון טמיר משגב | צילום: נדב כהן

הכל עוד אפשרי

 

18 שנה אחרי פרסום הספר בעברית הוויכוח על השיטה עדיין חי. הזמרת לירז צ'רכי, אימא של ג'ון ג'ון, בת שנתיים ותשעה חודשים, מודה ש"תום (אבני) ואני מגדלים את הבת שלנו בשיטה הזו אבל אנחנו לא אדוקים מדי כי אם הייתי חיה לפי כל הכללים של הספר הייתי בשלב מסוים מתחרפנת. יש לנו קושי אובייקטיבי ליישם הכל כי אנחנו שני אמנים ואין אצלנו יום שדומה למשנהו, אז אנחנו משלבים שיטות חינוך יחד עם האינטואיציה שלנו. בתקופת חייה הראשונה היא הייתה מחוברת אלינו במנשא. הינקתי אותה שנה שלמה, החינוך שלנו פתוח. מאז שהיא לא ישנה במיטת תינוק, המיטה שלה פתוחה, ללא מחסום, והיא יכולה לבוא אלינו למיטה מתי שהיא רוצה. היא איתנו כמעט בכל מקום".

"אני מכירה את השיטה של 'עקרון הרצף', אבל אישית לא מתחברת אליה״, אומרת הדוגמנית שירז טל, אם לבן 9 ולבת שנה. ״אימהות היא אחת העבודות היותר קשות, ואני אימא שצריכה אוויר ואני מאמינה שגם ילד צריך אוויר. ניה, בתי התינוקת, מאוד אוהבת את המיטה שלה. היא מרגישה סוג של ביטחון במרחב הזה, מחייכת הרבה כשהיא שוכבת במיטתה ונרדמת בה בקלות. כמובן שהיא גם עליי, אבל לא ברצף. כשהיא צריכה אותי אני שם, אבל כמוני, גם היא צריכה את השקט שלה והיא ילדה שמחה ורגועה".

סיון טמיר־משגב, יועצת הנקה מוסמכת ומדריכת הורים לתינוקות, מסכמת את חילוקי הדעות: "חייבים לזכור שהחיים המודרניים אינם מאפשרים לגדל ילדים לפי עקרון הרצף המקורי – כלומר לגדל אותם כך שלא יהפכו למרכז החיים שלך אלא ישתלבו בהם בטבעיות, בטח לא בישראל כשמרבית האימהות חוזרות לעבוד כעבור שלושה חודשים בגלל אילוצים כלכליים. מצד שני, להתפטר מהעבודה ולגדל את חמשת הילדים שלך לבד זה בדיוק, אבל בדיוק, הפוך מעקרון הרצף. עקרון הרצף הוא הכי לא לשים את הילד במרכז. בשבטים בגואטמלה אין דבר כזה שאישה לא תעבוד. הילדים שלה איתה בכל פעולה שהיא עושה והיא לא עושה פעילויות עם הילדים או למענם.

"הדבר שהכי הבולט בספר זה מושג החברה, הקהילתיות. לא האם עומדת במרכז הספר ואפילו לא האם והילד. אימהות שמפרשות את התורה הזו כמשהו סמביוטי או דיאדי – אז עם כל הכבוד, לא לזה התכוונה לידלוף".

אז היכן בעצם מתבטאת ההשפעה העצומה?

"בשיח הפתוח על הורות ובהבנה שגידול ילדים הוא שווה ערך לכל עיסוק אחר. מעניין שבגלל שישראל היא מקום קטן ומכיוון שכאמור אי אפשר באמת ליישם כאן את עקרון הרצף, התרחשה אצלנו בעצם תנועת מטוטלת לצד השני. נשים לא עמדו בדרישות המסירות שהשיטה כאילו דורשת, וכדי להגן על עצמן, במנגנון אוטוסוגסטי, נאלצו להגיד להגיד 'בואו לא נעשה עניין כזה גדול מילדים', והיו אחראיות להתפתחות השיח של עד כמה קשה לגדל ילדים.

"הספר הזה חשוב בגלל שהוא אפשר לאימא בחברה המערבית לבחון הרבה דברים שעד אז נחשבו אקסיומות שאין עליהן עוררין, ולהטיל בהן ספק, דברים שהדור הקודם, למשל, כלל לא התעסק איתם. מותר לישון עם הילדים בלינה משותפת וזה לא ידפוק אותם. אבל האמת – העצובה אולי – היא שלא משנה מה תעשי, כל עוד תעשי את זה לבד – עקרון הרצף זה לא".

איורים ענת פרי־טל

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק ובאינסטגרם. עדכונים על הכתבות הנבחרות באת ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV1 on: 516dd4bcf99164fa54412f58c