חיים חדשים

| מאת: עלמה זהר |

איור גפן רפאלי

ערב השנה החדשה עלמה זהר אורזת את הביקיני הפצפון ומחליפה את תאוות השנים שחלפו ברגיעה מדויקת

  • https://atmag-static-timeout.netdna-ssl.com/media/2014/09/sizes/alma-aug1-H_wo_680_382.jpg

פה ושם אני עוד מוצאת ברחבי הבית שאריות של עצמי הישנה. הנה למשל הביקיני הברזילאי שלי (כמה קטן הוא נראה פתאום) תלוי עדיין באמבטיה על הוו הקבוע, בפוזה של הרגע עליתי מהים, שטפתי ותליתי אותו, כמו שנראים בגדי ים של אנשים שחיים על הים. תזכורת חיה לימים שבהם הייתי קמה בבוקר (כשהמונח "בוקר" עוד התייחס לשעה עשר ולא לחמש וחצי), מחליקה היישר לתוך בגד הים, שולפת מהמקרר שתי בירות קרות (כי ארוחת בוקר היא הארוחה החשובה ביום) ופוקחת את העיניים ממש רק כשהכחול הגדול משתרע מולי, נוגע באופק בתכלת השמים. בוקר טוב אוגוסט 2013.

והנה ערכת הקפה שעוד מונחת לה בבגז' של הג'יפ, מחכה שנחליט פתאום לזנק על הכביש בלי לדעת לאן, בהחלטה של רגע פשוט נחתוך מהכל ונמצא את עצמנו פתאום באיזה מעיין בגליל או על חוף ים המלח. כי איך אפשר לחיות את החיים בלי תוכנית מילוט בדמות גזייה ואוהל? איך אפשר לתכנן כל יציאה מהבית כמו מבצע צבאי שלושה שבועות מראש?

ובערב, על הבמה, אני שומעת את עצמי שרה את השירים שכתבה הבחורה שהייתי פעם, מתבוננת עליה מהצד ותוהה אם יש לי בכלל משהו במשותף איתה. היא עסוקה כל הזמן ביחסים שלה עם גברים (גברים, זה לא הדבר הזה שעושה את הקניות והסידורים בזמן שאת עם הילד?), מתעסקת בפוליטיקה (אלוהים, כמה זמן פנוי יש לה), ויותר מכל – היא רוצה כבר להיות אימא.

אבל האמת היא שאני לגמרי לא מתגעגעת. לא לחופש, לא לים, אפילו לא לגברים. לא

מפני שלא נהניתי מהם, נהניתי מאוד, אלא כי אני עוד זוכרת את הבור השחור שנפער באמצע החיים שלי, את הכלום, את השעמום, שניסיתי למלא כל הזמן בעוד נסיעה ובעוד הופעה ובעוד התאהבות ובעוד שיר על לב שבור, אבל הבור רק הלך וגדל. והנה, בא תינוק אחד קטן וסתם אותו.

דווקא מפני שהלכתי על הגשמה עצמית ביג טיים. דווקא כי הוצאתי כבר את כל החלומות מהמגירה. דווקא כי הרשיתי לעצמי כל מה שבא לי. אני יודעת שבסוף אתה תמיד נשאר רעב. אין הצלחה, הישג, כיבוש שיכולים באמת למלא אותך. כל יעד שאתה מגשים בחיים משאיר אותך מול הדבר הבלתי מושג הבא. מול מה שאין לך.

כשנכנסתי להריון חברה אמרה לי את המשפט הנפלא הבא: "ילדים לוקחים ממך הכל ונותנים לך כל כך הרבה יותר", וזה נכון, ילדים לא עושים אותך מאושר אבל הם מביאים איתם את ההקלה הענקית שמגיעה כשאתה מודח סוף סוף מתפקיד מרכז החיים של עצמך, והצרכים שלך נעשים רק דבר משני לסדר היום של הבית. כשאתה מפסיק לחפור את הבור האינסופי של מי אני ומה אני ואיפה אני, ואתה יכול סתם לשמוח שעוד יום עבר בשלום, והילד נרדם מוקדם והכביסה מקופלת. כשאתה מפסיק לשאול בכל פעם שמשהו מגיע אל סופו, אז בשביל מה בעצם אני חי? ואתה פשוט חי.

הבחורה שהייתי פעם הייתה תמיד בדרך למקום אחר, רודפת אחרי משהו ומפזרת ניצוצות. האישה שאני היום לא הולכת לשום מקום. היא נשארת כאן ושומרת על הילד שלה. כך אני מבטיחה לו כל לילה לפני השינה. ואני נדהמת מהמחשבה שאין שום מקום בעולם שהייתי מעדיפה להיות בו עכשיו, ושום דבר שהייתי מעדיפה לעשות יותר מאשר לשבת פה ולהסתכל על הילד שלי ישן.

זה לא אומר שהפכתי להיות האישה הזאת שאפשר לדבר איתה רק על חיתולים. לגמרי לא. חמישה חודשים אחרי הלידה אני כבר מכדררת שלושה פרויקטים חדשים ומופיעה ומלמדת וכותבת את הטור הזה. וכל זה ביד הפנויה האחת, זו שלא מנענעת את העריסה. אבל מה שהיה פעם "הקריירה שלי" הפך להיות פשוט "העבודה שלי". כבר לא מירוץ נגד השעון אל עבר התהילה, רק אחלה עבודה שאני נהנית לעשות ושמאפשרת לי לחיות בכבוד.

אז אני מסירה את הביקיני הפצפון מהקולב באמבטיה ומניחה אותו בעדינות בשקית הבגדים המיועדים למסירה לחברותיי הרווקות והדקיקות. נפרדת בלי צער. מיציתי את הביקיני הזה עד תום.

אולי לקראת ראש השנה אפנק את עצמי בבגד ים חדש, מחמיא אבל מאופק, כזה שמתאים יותר לשיעורי שחייה לתינוקות בבריכה.

 

 

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק ובאינסטגרם. עדכונים על הכתבות הנבחרות באת ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV2 on: 7c1d17f83c0854e3 at 20:41:01