חסינות משולשת

שלושה דורות של סטייל. טוב'לה, נעמה ולנה | צלם: אלכס ליפקין
שלושה דורות של סטייל. טוב'לה, נעמה ולנה | צלם: אלכס ליפקין

אחרי שנים של הפרדת כוחות, חוזרות טובהל'ה ונעמה חסין לעבוד יחד ומדברות בגילוי לב על אימהות, סבתאות ואופנה. שלושה דורות של סטייל

88 שיתופים | 132 צפיות

איפור ושיער: בן רביבו
שמלות: טובהל'ה, רוטשילד 103 תל אביב

עוד בהורים וילדים:

5 ספרי ילדים חדשים ומומלצים

פעילויות לכל המשפחה

לומדים לעשות טוב

החנות של טובהל'ה בצפון דיזנגוף היא חלק מנוף ילדותי. גדלתי באותו רחוב, כמה בתים מהחנות הצבעונית, ואי אפשר היה להתעלם ממנה. לכן היה לי מוזר לפגוש את טובהל'ה ואת בתה נעמה, שגם לה היתה חנות בצמוד לחנות של אמה במשך שנים – דווקא בשדרות רוטשילד, בחנות-סטודיו החדש/ה שלהן.

"כשחיפשנו מקום שבו נאחד את החנות והסטודיו, ראינו הרבה מקומות. המקום הזה פתאום נפל עלינו מהשמים, והתאהבנו בו מיד", מספרת נעמה. "במדרגות לגן עדן שלו, בדלת הברזל. בכל. זוהי השכונה שלנו, האזור שבו אנחנו גרות. אנחנו הרי מכירות את האנשים ברחוב. אנחנו יושבות בקפה בבוקר עם אותם אנשים שעוברים בסביבה. רצינו חנות שהיא אטלייה, קונספט שבו הסטודיו והחנות הם ביחד – עם יחס אישי, עם תיקונים על המקום, עם תופרת. גם המחירים מותאמים לכיס של הלקוחות הפוטנציאלים. זה יותר מאתגר – זו אידיאולוגיה".


טובל'ה ולנה

אסתטיקה קיומית

את בנות חסין אין ממש צורך להציג: טובהל'ה (65), גרה ברחוב יהודה הלוי בתל אביב, אם לשלוש – נעמה (42), איקה (36, נשואה, אם לשניים ובהריון) ותמרה (33, חיה בניו יורק, נשואה, אם לילדה ובהריון). נעמה גרה בשדרות רוטשילד בתל אביב, נשואה לניר, גם הוא עוסק באופנה, והם הורים לשלושה: יהונתן (13), איתמר (11 וחצי) ולנה (ארבע וחצי).

טובהל'ה אהבה אסתטיקה עוד בילדותה בקיבוץ. "תמיד היתה לי נטייה לטעם טוב, לא רק בבגדים. אף על פי שגדלתי בקיבוץ, ההתנהלות שלי היתה אסתטית. אהבתי לראות אנשים שמתלבשים יפה, להריח את מי הקולון שלהם. זה היה בתקופת מלחמת השחרור, בתקופת הצנע. כשיהודים מארצות הברית היו שולחים חבילות ומזוודות, כולם היו מתלהבים מהאוכל, ואני – מהבגדים. אהבתי את החדרים בקיבוץ עם הפריטים והרהיטים העתיקים, קראתי לזה 'רהיטים מחו"ל'. אבל אף פעם לא חשבתי על התחום כמקצוע שלי. למדתי שיווק ובמשך שנים מכרתי בגדים בחנויות פאר בתל אביב. כך למדתי את האנשים ואת צורכיהם, את ההתנהלות מול הלקוחות, והבנתי שבמקצוע האופנה צריך טעם טוב וידע בשיווק. כשבגיל 40 החלטתי להקים מותג משלי, חתרתי למטרה. רק היום אני רואה שכל זה בא לי על חשבון הילדות. פתאום אני מבינה שיש לזה מחיר".

הדבר שנעמה הכי זוכרת מהילדות הוא המעבר בין הבתים בתל אביב. "היו לנו תמיד הבתים הכי יפים. נדדנו מבית לבית, חוויתי חוויות, התאהבתי בכל פעם מחדש ונהניתי מזה. זה אצלי בדם – לאהוב את האסתטיקה. גדלתי בבית שבו אמא תמיד היתה בולטת ומיוחדת. החברות שלי היו אומרות עליה 'ואו'. גרנו בבבלי וברמת אביב, בשכונות הכי צפוניות, ואמי היתה מעין נטע זר, אקסטרווגנטית, יחפה עם חותלות ועם חמישה חורים באוזניים. אני כמובן חיקיתי את ההתנהלות הזו, בשונה מאחיותיי הצעירות בהרבה ממני".

ההפרשים בין הבנות, לדברי טובהל'ה, אינם מקריים. "הייתי צריכה את הזמן. כשנעמה נולדה, שמו אותה עליי וזה היה כאילו שמו לי בובה. כאילו עשיתי 'וי' על יד המשימה 'ילדתי'. לא יותר מזה. הרגשתי שקיבלתי את הדבר הכי חשוב בחיים שלי ושהוא עצום, אבל שאלתי את עצמי מה עושים איתו. אני חושבת שצריך לחנך להורות, לתת לה רישיון. לי היתה טראומה מכל מה שמסביב. היה לי קשה מאוד עם ההנקה, למשל".

היה לך קשה להתאהב בתינוקת הבכורה ממבט ראשון?
"דווקא לא, התאהבתי בנעמה מהרגע הראשון. אני מתייחסת לדברים במושגים של יופי, והיא היתה יפהפייה".

מרד הנעורים

תוך כדי הראיון טובהל'ה שולפת את הטאבלט ומצלמת את נעמה הנבוכה על רקע הפרחים שמאחוריה בחצר האותנטית של החנות החדשה. היא מקבלת בחמימות את פני הלקוחות הקבועות והחדשות, ומכינה אותן לקולקציה המפתיעה שימצאו כשייכנסו. "כל השנים אמא שלי עבדה בפרך", אומרת נעמה. "היא גם מעצבת וגם מוכרת, שזה שילוב ממש מתיש – לא רק פיזית. תארי לעצמך שמישהו לא אוהב איזה דגם ואומר משהו. זה מעליב עד נבכי הנשמה".

אני מבקשת ממנה להיזכר בשנות נעוריה. "זו היתה תקופה של מרד באמי, אולי כמו כל נערה. לא היינו חברות. בתקופה הזו היא התפרסמה באופן מטאורי, וכנערה לא היה לי קל, מכיוון שזה לווה בעוד דברים. לא נשכח שאנחנו מדינה קטנה, וכמו שפרגנו לה והכתירו אותה, גם ידעו לקטול ולהעליב".

נעמה הרגישה פגיעה קשה בפרטיות המשפחה. "החיבור בינינו הגיע הרבה יותר מאוחר. כשהשתחררתי מהצבא נסעתי לניו יורק, ורציתי להתרחק, שלא לומר לברוח", היא נזכרת. "לא רציתי ללמוד אופנה, אבל בגלל החיבור לאסתטיקה שמושרש אצלנו, הכל איכשהו היה דומה. למדתי עיצוב כובעים, עיצוב חלונות ראווה, הכל חוץ מאופנה. ככובענית היתה לי קליינטורה מקומית, בעיקר של דתיות, אבל תמיד נשאלה השאלה – ומה עם הבגדים? כך התחלתי ללמוד עיצוב אופנה. כשחזרתי לארץ עבדתי עם אמי בסטודיו, והיה לי ליין אצלה בחנות".

ולשתיכן היה טוב עם זה? הרי דובר רבות על היחסים הטעונים ביניכן.
"לא לגמרי. רציתי לבד, רציתי להוכיח את עצמי בזכות עצמי, ואמי הרי מוכשרת ודומיננטית. הרגשתי שאני נעלמת, אז פתחתי בצמוד אליה את 'טובלס'. היא מאוד לא אהבה את זה, ולא הבינה למה צריך את כל זה. היום היא מודה שזה היה גם ממקום של קנאה. בכל זאת, הפחד הזה שיש עכשיו דור צעיר ושאת מבוגרת ופחות רלוונטית. שנים היה לי המקום שלי, ובפעם הראשונה שיצאתי לתערוכה בחו"ל ראיתי את המאבק הפנימי שלה – כאב מול שמחה".

אחרי תקופה ארוכה של עבודה עצמאית ופתיחת חמש חנויות ברחבי הארץ, נעמה הרגישה שהיא מאבדת את החדווה שלשמה התכנסה. "אני אוהבת את העשייה שלי, שיש בה הרבה עבודת יד. כמעט בכל בגד נגעתי בעצמי. בייצור המוני – קונפקציה, אי אפשר לעמוד בזה. קשה גם לעמוד בדרישות ובטעם של כל כך הרבה לקוחות. איבדתי את האמת העיצובית שלי, והחלטתי לצמצם.

השתלבתי בערוץ האופנה, נהניתי מעולם התקשורת, ובעיקר הקשבתי לעצמי".
באחרונה, כשנעמה גילתה שהתהפוכות ששוק האופנה עובר בארץ ובעולם דורשות שינוי ויציאה מהקופסה, היא קראה לאמה להתאחד. "זה היה אחד הימים השמחים בחיים שלי", מספרת טובהל'ה בהתרגשות. "שנים חיכיתי לרגע הזה. בהתחלה נשארתי בחנות ונעמה היתה בסטודיו שלנו בדרום העיר. כשזה הקשה עלינו פיזית, הגענו לכאן כדי לעבוד ולמכור ביחד".


נעמה ולנה

מחיר הקריירה

בבית הקפה הסמוך טובהל'ה פוגשת את ה"פרלמנט" שלה. "כך אני מכנה את חברותיי", היא מספרת. "זהו בית הספר להורות שלי. לצערי, בימים שהייתי אמא צעירה לא למדתי כלום. הייתי שקועה כל כך בעבודה ולא ידעתי מה אני מפספסת. אני זוכרת את עצמי בגינות עם נעמה – יושבת על ספסל ואמהות משעממות אותי עם הסיפורים שלהן על הילדים. הייתי נרדמת שם אחרי יום עבודה מעייף, ונעמה היתה רצה ומשחקת. אם יש משהו שאני מצטערת עליו, זה המחיר שאני משלמת על הקריירה התובענית ועל הרגעים שלא נתתי לבנות שלי. היום אני מחפה על זה בסרטי המשפחה שבהם אני צופה. אני מתרפקת על אגדות של בתים מושלמים בטלנובלות".

ואת מתקנת את זה בסבתאות שלך?
"לגמרי. קודם כל יש לומר שסבתאות זו הזכות הכי גדולה. את מוצפת געגועים לנכדים, ופתאום את רואה אותם וזה אושר ענק. לפעמים אני הולכת לגן שלהם לראות אותם מהטירוף של הגעגוע. בחיים לא עשיתי את זה עם הבנות שלי. אני בכלל לא זוכרת שהלכתי לבית הספר שלהן או משהו כזה. פעם חשבתי שהשראה מגיעה מטיול בחו"ל או מנוף מרגש, היום אני יודעת שהשראה היא חיבוק מהנכד".

הנכדה לנה, הבת של נעמה, נולדה גם היא עם חוש אסתטי ועם נתונים מתאימים להיות הפרזנטורית של אמה. "כן, זה עבר גם אליה בדי-אן-איי ובעוצמות", מצהירה נעמה. "ברור שאם היא לא היתה רוצה את זה בעצמה זה לא היה קורה. אני כל כך לא אוהבת שלוקחים ילדים ועושים להם אודישנים. כאן זה הכי טבעי – גם יש לה את הקסם וגם נוח לכולנו. בכלל, הילדים שלי הם חלק מהסטודיו – באים לכאן, עושים שיעורי בית".

מהי משפחה עבורכן?
טובהל'ה: "הילדות שלי הן כמו איברים בגוף שלי, חלק ממני. הן נמצאות איתי 24 שעות ביממה. הן הקלי קלות של היצירה שלי. לאדם שיש לו משפחה קל ליצור ולהיות אופטימי. הוא בתוך חיבוק אחד גדול וקבוע. זה הכוח שלי. המשפחה שלי גורמת לי לחשוב כמו ילדה, מכיוון שאני מקשיבה גם לנכדים".

נעמה, איזו מין אמא את?
"אני מעין תיקון של אמי. הנה, היא מספרת שמעולם לא היתה בבית הספר שלנו, ואני להיפך – מעורבת בחיים של ילדיי עד כדי בעייתיות, בוועד ההורים ומה לא. תמיד חלמתי להיות אמא טובה, ולאחיותיי הקטנות הייתי כמו אמא. לכן במשחקי 'אבא ואמא' הילדותיים זה לא עשה לי כלום להיות בתפקיד האמא. אפשר לומר היום שאני אמא אווזה".

טובהל'ה: "אני נהנית לראות איך היא מתנהלת עם ילדיה. היא כל כך נינוחה וזורמת איתם. האווירה בבית היא של חופש, של שקט ושל שלווה. בדיוק הפוך ממה שהיה אצלי כאמא".

נעמה מציינת שזה לא מובן מאליו: "כשיהונתן נולד, פתחתי את העסק והייתי אמא קרייריסטית, במלוא מובן המילה. יצאתי בשמונה בבוקר, חזרתי בשבע בערב, והיתה מטפלת בבית. גם איתמר גדל עם מטפלת, על רקע נקיפות המצפון הבלתי פוסקות שלי, אף על פי שניר בעלי עזר מאוד. כשלנה נולדה, ולא נשכח שהיא הבת המיוחלת, הנסיכה – משהו השתנה אצלי בחשיבה. הבנתי שאני מפספסת משהו שאני לא רוצה לפספס. אני לא רוצה לקום יום אחד ולהגיד – חבל. העולם לא נופל גם אם אני חוזרת הביתה אחר הצהריים, והתמורה שאני מקבלת על כך פשוט עצומה. טוב לי כך".

עכשיו בנישה:

מלאכת הרקמה חוזרת הביתה