נכדים לנצח

מחקר שהושלם באחרונה והתחקה אחר מערכת היחסים סב-נכד ביקש לבחון מחדש את הקשר הייחודי הזה בתקופתנו. מאחורי המחקר עומדת ד"ר אהובה אבן-זהר, עובדת סוציאלית שעסקה בטיפול בזקנים ומרצה בבית הספר לעבודה סוציאלית במרכז האוניברסיטאי "אריאל" בשומרון.

"שמתי לב שבמשפחות רבות יש גם נכדים שנרתמים ועוזרים בפועל לסבים שלהם. צפיתי בתופעה החברתית הזו, שראויה לבדיקה, וחיפשתי ביסוס אמפירי", היא מתארת. מטרת עבודת הדוקטורט שלה, שבוצעה באוניברסיטת חיפה בהנחיית פרופ' שלמה שרלין, היתה לבדוק את תפקיד הנכד במערך הקשרים השונים. ד"ר אבן-זהר מצביעה על כך שרוב הספרות המחקרית עוסקת בנושא ה"סבאות", המתייחס לתפקיד המגוון שמספק הסטטוס של סבא/סבתא לאדם, לרוב סביב גיל 50. אולם כשם שהסבא הוא בעל משמעות בחיי הנכד, כך גם הנכד הוא בעל משמעות בחיי הסב.

"משמעות המושג 'נכדאות' היא איך רואה הנכד הבוגר את תפקידו מול הסבא, מבחינת הגדרת התפקיד, הציפיות והמחויבויות מהתפקיד", מסבירה ד"ר אבן-זהר, שבחרה להתמקד במחקרה דווקא בנכדים בוגרים ועצמאיים כדי לבחון מהי תפיסת תפקידם והאם הם אכן עוזרים בפועל לסביהם.

תיאוריית החליפין של "תן וקח" הוכיחה את עצמה במחקרה של ד"ר אבן-זהר. נמצא, שככל שהקשר סבא-נכד חזק יותר כבר מגיל ילדות, כלומר ככל שהסב טיפל בנכד שלו בילדותו ונתן לו מעצמו, כך תופס הנכד גם את תפקידו כמטפל בגיל מאוחר יותר. הנכד יראה את עצמו מחויב להחזיר לסב ולעזור לו. "כמובן שאיכות הנתינה תלויה גם באישיות האדם, שכן יש כאלה שמטבעם נותנים יותר", מוסיפה ד"ר אבן-זהר. תפיסת התפקיד הנכדאי מתעצבת, כמובן, גם באמצעות העברה בין דורית, למידה והפנמה של נורמות ודפוסי התנהגות של הורי הנכדים כלפי הסבים (כלומר, כלפי הוריהם).

מאחר שלכל קשר יש שני צדדים, לא ניתן כמובן לבודד צד אחד שלו אלא ראוי להתייחס להדדיות שהוא טומן בחובו. רות כהן, פסיכותרפיסטית מבוגרים וילדים, מדגישה כי הקשר נכד-סב או נכד-סבתא חיוני ממכלול של היבטים. "סבא וסבתא מציעים לנו קודם כל שיח אלטרנטיבי. ישנה חשיבות אדירה לעובדה שיש אדם שמכיר ואוהב אותך מגיל אפס, ולא רק אותך אלא גם את הוריך. הידיעה הזו מעשירה, מרחיבה את גבולות הזהות המשפחתית ומעצבת אותה, כשהיא מהווה מודל נוסף של קשר המאפשר להרחיב את בסיס הביטחון. יש אדם נוסף שהוא לטובתנו, ואם אנחנו במצוקה הוא נמצא שם, מעשית וגם בדמיון. זה הרבה יותר מדמות של שכן קרוב או חבר טוב, כי בן משפחה הוא בעצם השלכה על כל מי שאתה".

לדבריה, הקשר עם סבא וסבתא מחבר אותנו לשורשים שלנו. "מסבתא אנחנו שומעים איך הדברים היו פעם ומקבלים פרספקטיבה רחבה יותר, לא רק לגבי עצמנו אלא גם לגבי העולם שלנו ולגבי ההורים שלנו בילדותם".

כהן מציגה ממצא מעניין שעולה ממחקרים שבדקו מה קורה לילדים של אמהות שסבלו מדיכאון לאחר לידה. לדבריה, הוכח כי ילדים שחווים קשר מקביל עם סבא וסבתא סובלים פחות מתופעות הלוואי הרווחות במצבים אלה והתפקוד הרגשי שלהם גבוה יותר. "הקשר עם סבא וסבתא הוא כמו 'גלגלי עזר רגשיים' נחוצים ומשמעותיים מאוד, וחשוב שהם יישארו איתנו", היא אומרת.

הרבה נכדים בגיל ההתבגרות מתייעצים עם הסבים כשמתעוררים קונפליקטים עם ההורים

תוחלת החיים הגבוהה מובילה לכך שהמשפחה הטיפוסית כוללת יותר דורות מבעבר, וכתוצאה מכך הפכו משפחות תלת דוריות ואף בנות ארבעה דורים לנפוצות יותר. כתוצאה, הנוכחות של סבים בחיים של הנכדים שלהם נמשכת לאורך שנים, גם בהיותם נכדים בוגרים.

הקשר הדיאדי סב-נכד מתבטא בימינו בהקשרים שונים. אחד מהם הוא גיל ההתבגרות. ד"ר אבן-זהר מתארת: "בגיל ההתבגרות הקשר הזה בא לידי ביטוי לא מעט בעצות על רקע קונפליקטים עם ההורים, מכיוון שילד לא פוחד לאכזב את סבא וסבתא שלו כשם שהוא חושש לאכזב את הוריו. עבור סבים זו הרבה פעמים חוויה מתקנת, שמאפשרת להם להיות 'מגדלים' אחרים, טובים יותר משהיו כהורים. בבגרות הסבים ממשיכים ומייעצים לנכדיהם גם בנושאים 'רומנטיים', ובהמשך הם עשויים לסייע להם מבחינה פיננסית בלימודים וכו'".

כהן סבורה כי סבא וסבתא הופכים לדמויות משמעותיות בין היתר מכיוון שהם מאפשרים לילד השלכה של רגשות סוערים בתקופות מעבר והתפתחות. הסצינה שבה הילד צווח על סבתא שבאה לקחת אותו מהגן מוכרת בוודאי לסבים רבים, ולהורים העומדים נבוכים מול התופעה. כהן מפרשת: "ייתכן בהחלט שהילד יעמוד ויצעק בכעס על סבתא שלו 'לכי מפה, אני שונא אותך' – זה שכיח מאוד. אולם על פי רוב הסיבה לכך היא דווקא שהילד מרגיש בקשר הבטוח שלו עם סבתא. זה יכול לקרות כשנולד אח חדש, למשל, ואז קשה לו להוציא את הזעם על ההורים. קשר טוב ויציב עם הסבים יכול לעזור לילד לבטא רגשות סוערים כאלה".

אולם אם פעם היה ברור שסבא וסבתא בפנסיה ולכן הם פנויים לילדינו, הרי שעם העלייה בתוחלת החיים המצב השכיח הוא שהסבים הם בעלי קריירות ועסוקים מאוד, לפחות כמו ההורים. "יש התרחקות מהמודל המסורתי של סבא-סבתא", אומרת כהן. "היום כבר לא ברור שסבתא שם תמיד כמו בעבר, מכיוון שסדר היום שלה עמוס להפליא. לכן, מצד אחד מובן שיש צורך בדמויות נוספות ובהרחבה של הגרעין המשפחתי, אך מצד שני המציאות המורכבת מכתיבה אתגרים רבים עבור כל הצדדים.

"כולנו מנסים למצוא מודל שבאמת יעבוד, כי המודל של שני הורים העובדים מחוץ לבית לא כל כך מוכיח את עצמו. התובענות שבגידול ילדים בתקופתנו מזמנת את הצורך בעזרה, בייחוד לאור העובדה שגיל ההתבגרות נמשך עד גיל שלושים – גיל שבעבר היה בלתי נתפס לגור בו אצל ההורים. כשזה קורה וחמש שנים מאוחר יותר נולד הנכד, בדרך כלל נחוצה הרבה מאוד עזרה כדי להצליח. מבחינה זו, במקרים רבים קשר עם סבא וסבתא יכול להיות מאוד מועיל".

ואיך פער הדורות משתלב בתוך כל זה? ד"ר שירה הנטמן, ראש החוג לעבודה סוציאלית במכללת תל חי, מומחית בגרונטולוגיה, מחברת הספר "דור הסנדוויץ'" (הוצאת מודן) וסבתא בעצמה, מזכירה לנו שהסבים והסבתות של השנים האחרונות הם בדרך כלל צעירים יותר, בריאים יותר ומשכילים יותר, ולכן מטבע הדברים גם הרבה יותר קרובים בתפיסות העולם שלהם לנכדים. "יוצא כי פער הדורות שהיה קיים בעבר בין סבים ונכדים מאוד הצטמצם", היא קובעת.

דור הסבים הנוכחי מאופיין להגדרתה במנטליות ישראלית, מכיוון שלרוב מדובר בדור שנולד, שירת בצבא וגדל בארץ הזו, להבדיל מהדור הגלותי שהיה לפניו וחווה את השואה והאנטישמיות. "חלק מהסבים ומהסבתות אפילו למדו באותם בתי ספר שבהם לומדים הנכדים שלהם כיום", היא אומרת. כתוצאה מכך, הקשר הוא יותר קוגניטיבי-שכלתני, עם מודעות עצמית גבוהה מצד הסבים לחשיבות ולמשמעות התפקיד עבורם.

את קבוצת הגיל שעומדת בין דור הסבאות לדור הנכדאות, כלומר "הילדים של" ו"ההורים של", מכנה ד"ר הנטמן "דור הסנדוויץ'". "פער הדורות בינינו לבין ילדינו הוא גדול יותר בכל הנוגע לאופן שבו צריך לגדל ילדים", היא גורסת, כמי שמייצגת את הדור השלישי. "היום יש תפיסות חדשות, מומחים רבים ומאגר מידע עצום באינטרנט. יש פרוטוקול ברור ונוקשה. לנו כל זה לא היה, ולפעמים ההורים מתייחסים אלינו כאילו לנו אין 'מושג ירוק' לגבי איך שצריך לגדל ילד. נראה כי יש חזרה אחורה למסגרת של קשיחות הנוגדת את תפיסת העולם שלנו, בוודאי בקונטקסט של תפקיד הסבתא. כך יוצא שכאשר הנכדים שלי באים אלי החוקים משתנים לגמרי והם גדלים בין שתי תפיסות שונות – מצד אחד מתירנות וחופש שאפיינה את דור ההורות שלי, ומנגד – נוקשות של דור ההורים כיום".

כהן מוסיפה: "להיות סבא או סבתא דורש מאדם לבצע אבולוציה מהירה. הרבה פעמים יש קושי אצל הסבים או אצל ההורים להבין מי זה מי, אבל יש לזכור שאלה הם תפקידים שונים, וגם אם הסבים מאוד מנוסים הם כאן רק ברקע ועליהם לתת להורי הילד ללמוד ולמלא את תפקידם. סבתא היא לא תחליף לאמא ולא היא זו, למשל, שצריכה לגמול את הילד ממוצץ, אלא עליה לאפשר לאמא שלו לקחת אחריות".

יש להבדיל בין תפקידי הסבים לתפקידי ההורים. סבתא אינה תחליף לאמא

אין בכלל ספק לגבי העוצמה הרבה שיש להפיכת הורינו לסבים ולתרומה שיש לנכד לעולמם, מרגע שהם זוכים לסטטוס החדש. "זו חוויה מדהימה, כמעט מיסטית, במובן של להבין את ההמשכיות שלך – לראות שבעצם העמדת דור שמעמיד דור, שיעמיד דור נוסף אחריו", מתארת ד"ר הנטמן. "לכן, החיבור, בייחוד עם הנכד הראשון, הוא יחיד ומיוחד ושונה מכל דבר אחר. המקום הזה, שבו נכדים משקפים את ההמשכיות שלך כאדם, מעשיר מבחינה רגשית וממלא אותך באושר ובגאווה אינסופיים".

רבים מעידים על כך שתקופת הסבאות מהווה עבורם הזדמנות ראשונה לעשות דברים שבעבר הם לא יכלו לעשות עם ילדיהם, אם מפני שלא היו מקובלים ואם מפני שלא היה להם די זמן או שקט נפשי לשם כך. "חשוב לזכור שכיום הסבים חכמים יותר ובעלי ניסיון רב יותר מאשר בזמן היותם הורים", מסבירה ד"ר הנטמן, שרואה בקשר עם הנכד גם סוג של "תיקון" עבור הסב או הסבתא. "ה'תיקון' בקשר נובע מכך שזהו קשר נקי ממשקעים – תוצר לוואי של טעויות ושל מערכת יחסים אופיינית בין הורה לילד. הקשר סב-נכד הוא פחות מורכב".

אבל אין המשמעות שהסבים לא צריכים "לעבוד קשה" על הקשר שלהם עם הנכדים. סבא או סבתא שרוצים לשמר את הקשר עם הנכד לאורך זמן צריכים להשקיע ביחסים ולדאוג שיהיו דינמיים ושישתנו בהתאם לגילם ולגיל הילד.

כהן מדגישה שאין 'תעודות ביטוח' לנכדאות ולסבאות: "לא די בכך שסבא נמצא בקשר עם הנכד שלו מאז שהיה תינוק כדי להעיד על קשר חזק ואמיץ בין השניים לאורך זמן. כדי שזה יקרה, עליו לשמר את הקשר ולהתאימו לקצב ההתפתחות של הנכד. יש סבים שהם נהדרים עם תינוקות, ופתאום כשהם מגיעים לגיל שמונה בערך נדרשים מהם דברים אחרים. סבא וסבתא למופת מגיל ינקות ועד גיל שנתיים או שלוש לא יוצרים לעצמם 'תעודת ביטוח'. עליהם להשכיל ולחזק את הקשר גם בגילאים בוגרים יותר, גם אם קשה להם כאנשים מבוגרים לתקשר עם ילדים גדולים. עליהם לשאול את עצמם ולהבין את המשמעות וההשפעה שיש ליכולת ההסתגלות הזו על התהליך כולו במהלך החיים".

גם ד"ר הנטמן מצטרפת לעמדה של כהן: "הודות לתוחלת החיים שעלתה, תפקיד הסבאות הוא ארוך טווח וכולל בתוכו הרבה מאוד שלבים בקשר סב-נכד. זה מתחיל כשהם רק נולדים וממשיך אל תוך שלבי ההתפתחות וההתבגרות. הכלל הוא שככל שתשקיע יותר כסב, כך יהיה המקום שלך מוגדר יותר וברור בחיי הנכדים". עם זאת, היא מדגישה, תיתכן התרחקות כחלק בלתי נפרד מבניית הזהות העצמית בבגרות: "בדרך כלל הנכד מתרחק כחלק מתהליך ההתפתחות שלו, ועלינו לשמוח על כך שהנכדים שלנו פורצים לעולם ויודעים לעמוד על הרגליים ולהסתדר בכוחות עצמם. יש היפרדות שלו מההורים כמו גם מסבא ומסבתא, אבל לרוב בגיל מבוגר יותר, כשהסבים יזדקקו לעזרה, הנכדים יחזרו".

ד"ר אבן-זוהר מוסיפה כי ישנה חשיבות רבה מאוד לכך שהקשר של הסב עם הנכד יתחיל כבר בגיל צעיר. "הטיפול של הסב בנכד בילדותו והנוכחות והמעורבות שלו בחייו מהווים נדבכים לבניין היחסים מהילדות ועד הבגרות. כאשר הנכד זוכר את הסב מקטנותו הוא מפתח איתו קשר רגשי בעל משמעות גם בבגרות, וקשר זה יתרום לסב רבות בעת זקנתו".

לעיתים קרובות טמון קושי בקשר המיוחד סב-נכד, בשל העובדה שככל שהזיקנה מתקרבת כך גם מתחזק מקומן של מחלות שונות בחיי המבוגרים היקרים כל כך לנו ולילדינו, ואלו עלולות לקרב אליהם גם את המוות. הורים רבים צופים מהצד בקשר של הילד שלהם עם הסבים, כשהם מלאים בחששות מפני האובדן שהילד עלול לחוות כבר בגיל צעיר. מצד שני, רבים מהם מוקירים, לפחות בדיעבד, את הזכות הרבה שהיתה לילדיהם להכיר את הסבים שלהם ולחוות את הקשר המיוחד הזה, שלא כל הילדים זוכים לו.

מחלה קשה או מוות של סבא/סבתא בהחלט יכולים לבגר את הילד, ואף להשפיע על היחס שלו בשלב מאוחר יותר בחיים כלפי הזיקנה והמוות. "הקשר לוקח אותנו אחורה בשנים והוא חלק מהזהות שלנו, אבל לא בטוח שלא נפחד מפני מה שהזיקנה מייצגת עבורנו", מסבירה כהן. "בחיים בכלל, בכל קשר יש צדדים שהם טובים ונעימים יותר לעומת צדדים קשים כמו אובדן. מחלות או מוגבלויות שהזיקנה כרוכה בהן עלולות להוביל לכך שילד ייחשף לשכול כבר בגיל שלוש או שמונה, ובמובן הזה אנחנו לוקחים סוג של סיכון. עם זאת, תמיד עלינו לזכור שהקשר שהילד חווה הוא משמעותי מאוד עבורו וכי הוא נתרם ממנו במידה רבה. הניסיון לגונן יתר על המידה ולחסוך מילדינו צער דרך זה שנחסוך מהם קשר הדוק עם הסבים הוא לא הדבר שנכון לעשות. בכל קשר בריא יש פוטנציאל של רווח".

כהן סבורה כי לקשר עם הסבים יש משמעויות שהן הרבה מעבר לכאן ולעכשיו, גם בנוגע לאלה שכבר אינם בחיים. "המקום שאנחנו נותנים, הזיכרון, המורשת, הזיכרונות, התמונות – אם נשכיל לשמר אותם בפני הילדים שלנו, נעביר להם מסר שסבא רבא או סבתא היו דמויות מאוד משמעותיות עבורנו. זה לא רק קשר בפועל, של 'כאן ועכשיו', אלא קשר נפשי שאותו חשוב להזין", היא מסכמת.