עונת היובש

לאן נעלמת ההשראה לכתיבה בחודש אוגוסט? נסו אתם לכתוב יצירת מופת תוך כדי החלפת חיתול, כביסות וטיפול בילדים הנמצאים בחופשה

88 שיתופים | 132 צפיות

לא קל לכתוב באוגוסט. נדמה שגם המוזות נטשו למקום קריר יותר. השילוב של קייטנים בחופשה, שמונים אחוזי לחות ורחש המתנפחים המתמיד הופך את המחשבה המחודדת לברד מרוסק היטב. כמובן שזה לא תירוץ. כמה תבוסתני מצדי להאשים את מזג האוויר. מי שרוצה יכול גם לשרבט שירה מדויקת בשירותים משותפים במעברה, שעה שקריאת התרנגולות הנשחטות משמשת לו השראה.

אני – איני כזאת. אני זקוקה ל"חדר משלי" – חרישי, ממוזג, מנותק ונטול הפרעות. כרגע חדר העבודה שלי מוצף בכביסה הממתינה לקיפול. בנעוריי חשבתי שכבסים תלויים על חבל זה רומנטי. היום אני מחזיקה אצבעות שהמייבש והמזגן יפעלו יחד בלי לקצר את הבית. מהחדר הסמוך אני שומעת, בפעם השמינית בשעתיים האחרונות, את קולו הצווחני של מר מפה מעניק לגברת דורה את הוראות ההגעה ההזויות ביותר: "חווה >> גן >> גייזר איקי דביקי".

עמוס עוז מספר על תהליך הכתיבה של "מיכאל שלי", רומן מופת הנכלל ברשימת מאה הספרים החשובים ביותר של המאה ה- 20: "הייתי יושב בבית שימוש קטן כמו שירותים של מטוס, סוגר את האסלה, שם על הברכיים אלבום של ואן גוך ועליו בלוק מכתבים, וכותב ומעשן בשירותים. ככה כתבתי את ‘מיכאל שלי'". נתחיל בזה שהקטנטנים ייתנו לי לקרוא בשירותים, לא לכתוב.

ה"חדר משלי" נראה כעת כך: טיולון מקופל, ספרות משפטית עבת כרס, שקית במבה ריקה למחצה ובובת מקה-פקה (אל תנסו אפילו לנחש מה זה) מרוטה. אני מודה שיש בי געגוע למקום אסתטי, שקט ומאורגן. אם אפשר לסדר שגם ישקיף אל הכבשים הרועות באחו המוריק תחת חלוני, בשעה שזוג ציפורים אדומות חזה מקפצות בחדווה אל מפתן הפרקט המבהיק של החדר – מה טוב.

מי מפחד מווירג'יניה וולף?

כל כך לא פמיניסטי מצידי – בעיצומו של חודש אוגוסט אני מתחילה להבין שמרבית היוצרות הגדולות היו חשוכות ילדים. סימון דה בובאר, לאה גולדברג, רחל המשוררת, ואפילו ג'יין אוסטן הרומנטיקנית – כולן התמקדו בקולמוס ולא בבולמוס. מי מפחד מווירג'יניה וולף? בטח לא שניים-שלושה פעוטות זבי חוטם. נסי לנסח מניפסט רב השפעה, רומן כובש לב או פואמה מתוזמרת אגב הכנת שניצלים טריים לילד, ניפוח מצופים והתעלמות מופגנת מהחיתול הגדוש שמסתובב בחדר, צמוד לפעוטה נמרצת. אפשרי? אולי. בהנחה שזכית להשראה גדולה באמת.

בימי קדם, לפני שהאמן היה מתחיל לחבר יצירה חדשה, הוא היה פונה אל המוזות ומבקש מהן הנחייה וסיוע. אני מניחה שאפילו תשע מוזות נמרצות מתקשות לצלוח את קולו הצרוד של יובל המבולבל ולעמוד בעומס.
לא נותר לי אלא לקוות שבעוד שבועיים-שלושה, כשהקטנים יתפזרו אל הגנים בבוקר ורוחות תשרי יתחילו לנשב, יוחזר לי חדרי האבוד – ועמו ההשראה.