אדונית החפצים

שטח הבית: 270 מ"ר
שטח המגרש: חצי דונם

הבית נמצא באחת השכונות השקטות של רמת גן, סמוך לתל השומר. בעלי הבית רכשו אותו לפני כ-13 שנה כשהיה במצב רעוע לגמרי. הם הרחיבו אותו בהתאם לצורכיהם, שיפצו בכישרון ניכר והפכו אותו עם השנים לבית חם ועשיר בצבעים ובפרטים. ליאת ניר בלזר נזכרת איך ביקשה מהאדריכל, "אני רוצה שתבנה לי בית ישן". לפני חמש שנים וחצי, אחרי שעבדה בין היתר בפרסום ובהייטק, הפכה את אהבתה לעיצוב ולאסתטיקה למקצוע, וכיום היא מעצבת פנים.

"רציתי בית שרואים עליו שחיים בו", מסבירה ניר בלזר. "אני לא מתחברת לבתים מוזיאוניים ששולחן האוכל יושב בהם בדיוק בפינה, והכיסאות נראים כאילו אף אחד לא הזיז אותם ולא ישב עליהם מעולם ולא נעים לך לגעת בהם. רציתי בית שהחברים של הילדים ירגישו נוח להוריד נעליים, לשבת עם הגרביים על הספה ולהתכסות בשמיכה, ואני מקווה שזאת התחושה שנוצרה".

במרכז חדר העבודה הוצב שולחן עץ מסיבי בגימור מחוספס. צילום: שי אפשטיין

אווירה של ישן-חדש

גרם המדרגות ניצב מול דלת הכניסה לבית, המעוטרת במראה בצורת פרח. בצמוד לקיר שמתחת למדרגות, המפוספס בצבעוניות משמחת, ניצבים ספרייה נמוכה וכיסאות בית קולנוע ישנים. רבים מהרהיטים בבית, כמו גם האביזרים והאוספים הרבים, נקנו בשוקי פשפשים בארץ ובעולם, כדי ליצור אותה אווירה מבוקשת של חדש-ישן. מימין לדלת הכניסה נמצא הסלון וממנו היציאה לגינה. משמאל, המטבח ופינת המשפחה שאפשר להציץ אליה דרך חלון פנימי בקיר.

קיר אחד בסלון מחופה באבן בריק, ועל מדפים מולו מונח אוסף מעניין של מגהצים עתיקים. במרכז החדר פינת ישיבה הכוללת שני כיסאות עץ, שבמקור נועדו לשמש כריהוט גן. באמצעות ריפוד מתאים הפכה אותם ניר בלזר לתוספת נאה לסלון, והם משתלבים בהרמוניה עם כורסאות ראטן, שולחן מפורזל ושטיח אתני. מבעד לדלתות הזכוכית נשקפות המרפסת והגינה.

כיסאות גן לצד כורסאות רטאן בסלון. צילום: שי אפשטיין

קיר אדום בהחלטה של רגע

רצפת אבן גלוסקא בהירה עם נגיעה של אפור מובילה אל המטבח, העשוי עץ צבוע אפור ותחום בפינת אוכל עליזה בצבעוניותה. מעל שולחן האוכל שתי מנורות עשויות פרחי זכוכית, עבודתו של האומן יהודה אוזן. הקיר הסמוך לטלוויזיה בפינת המשפחה נצבע לאחרונה באדום בוהק ועשיר בגחמה של רגע, מספרת בעלת הבית. "שאלתי את בעלי, 'מה דעתך שהקיר יהיה אדום?'. הוא אמר לי, 'השתגעת?', ואחרי שלוש שעות הקיר היה אדום", היא מספרת בחיוך.

בפינת החדר ניצב שולחן מחשב לבן שנרכש בשוק הפשפשים ביפו. בעבר ניצב השולחן בבית קפה בחוף הילטון בתל-אביב. ניר בלזר צבעה אותו והוא קיבל חיים חדשים.

"יש לקוחות שאני מראה להם תמונות של הבית, בלי להגיד להם שהוא שלי, והם אומרים לי שהוא עמוס מדי בעיניהם", היא אומרת, "אבל זה מה שאני אוהבת. אני מנסה לפעמים להוציא קצת פריטים, אבל מחזירה אותם מהר שוב. אני אוהבת ללקט ולהיות מוקפת בחפצים שאני אוהבת. הבעיה היא שנמאס לי מהר, ואני כל הזמן רוצה להחליף ולשנות. אני מסתובבת הרבה עם לקוחות שלי, ואם אני רואה משהו יפה אני אמצא לו מקום, אפילו על התקרה".

פינת משפחה חמה וצבעונית. הקיר נצבע באדום עשיר. צילום: שי אפשטיין

אין מקום? נבנה עוד קיר

בדרך אל חדרי השינה בקומות העליונות תלויות תמונות של בני המשפחה. ארבעת ילדיהם של בני הזוג (הקטנה בת 4.5, הגדול בן 18), כבר רגילים לחיבתה של אמם לעיצוב, ולא מופתעים לחזור הביתה ולגלות פריטים חדשים בחדריהם. בחדרה של הבת, למשל, שולט הצבע הוורוד, כמובן, לצד רהיטי קש לבנים קטנטנים, מדבקות צבעוניות על הקיר וכריות פרחוניות שמונחות על המיטה המוצעת ברישול מוקפד. בסמוך נמצא עוד חדר ילדים שעל אחד מקירותיו תלויה כוורת עץ גדולה ובה אוסף צבעוני של בובות פלסטיק קטנטנות. מולו נמצא חדר העבודה של ניר בלזר, במרכזו שולחן עץ מסיבי בגימור מחוספס. בין החדרים פרושים שטיחי קילים, גם הם משוק הפשפשים.

חדר השינה של ההורים נראה כלקוח ממלון בוטיק אירופאי והוא מרוהט באקלקטיות מעניינת. קיר אחד מחופה בשעם ועליו עשרות תמונות משפחתיות – רעיון יצירתי שבוצע לאחר שהתגלה בקיר סדק שאי אפשר היה לתקנו. סביב למיטה וילונות דקיקים ושקופים שמטרתם ליצור אווירה נינוחה. מראת עץ עתיקה ניצבת בסמוך ולידה פרגוד מקופל בחציו הנשען על הקיר. את הקיר הסמוך לדלת מקשטת מדבקת קיר מוארכת של גבעול שחור, ולידה מראה קטנה ממוסגרת במסגרת פיתוחים שחורה. המסגרת למראה נרכשה באיקאה, וליד שלל הפריטים האחרים מקבלת צביון עשיר ומתוחכם.

חדרי הבנים הגדולים נמצאים בקומה שלישית, שנוספה לבית לפני שנים ספורות. גרם המדרגות מואר בחלון מזכוכית מעוטרת. ממול שידת מגירות עתיקה, שגם היא נמצאה במקרה, נרכשה תמורת סכום זעום ומתמצתת את סוד קסמו של הבית – אהבה לאסתטיקה ולפריטים יפים ומעוף.

"הלכנו, בעלי ואני, לשתות קפה בשישי בבוקר. בבית הקפה ראיתי את השידה והיא מיד מצאה חן בעיניי. שאלתי היכן נקנתה ושלחו אותנו לחנות בגעש. אמרתי לבעלי, תשכח מהקפה, אנחנו נוסעים. הוא כבר רגיל אליי ומכיר את השיגעונות שלי", היא צוחקת. "נסענו, ובאמת השידה הייתה שם, אבל הקופה הייתה מונחת עליה ואמרו לי שהיא ישנה ולא למכירה. אחרי שעה היא הייתה אצלי בבית, צבעתי כמה מגירות בירוק וזהו. אחרי כל כך הרבה שנים של איסוף חפצים, כבר אין לי איפה לשים דברים, אבל אני כל כך אוהבת לשנות, להוסיף, להחליף. לפעמים אני רואה רהיט יפה או שידה מעניינת ובעלי אומר לי, 'אם תמצאי קיר פנוי, אני קונה'. אבל אין קירות. אז אני אומרת לו, 'יהיה בסדר, נבנה קיר'".