עיצוב פנים: הגעגועים של דירה ביפו

עיצוב פנים ורד שתיל – סטודיו מאי וינטאג'
שטח הדירה 100 מ"ר
משך הפרויקט 3 שבועות
עלות כ־300 אלף שקלים

"עוד לפני שתראי את הדירה אנחנו צריכות להיפגש בסטודיו שלי. הוא הבסיס למי שאני ומספר את כל הסיפור בלי להכביר מילים", אמרה ורד שתיל בשיחתנו הראשונה. הסטודיו בדרום תל אביב, שנקרא מאי וינטאג', הוא מנהרת זמן אל העבר של העיצוב הישראלי ואל העבר הפרטי של שתיל. בשנות ה־50 וה־60 פעל במקום מפעל של אביה לייצור כלי בית שחלקם הפכו איקוניים: קומקום שורק, מאפרות מסתובבות על רגל גבוהה, גביעי גלידה מאלומיניום צבעוני ועוד. ב

שנות ה־70 המפעל נסגר בגלל תהליכים גלובליים והמעבר ליבוא. במקומו הקימו שתיל ואחיה באותו חלל עסק משפחתי, וכשהשותפות פורקה היא חשבה מה לעשות. "אספתי תמונות, מכונות וכלי עבודה ישנים שהיו זרוקים פה והקמתי תערוכה כדי לא לעזוב את המקום. הוא נראה כמו מחסן ולקח זמן רב עד שהצלחתי לעשות סדר. שיפצתי כיסא כי לא היה לי על מה לשבת והשאר היסטוריה", היא אומרת בחיוך.

כאשר הקירות הוסרו נתגלו 6 כבלי פלדה. כיום הם מחלקים את הסלון ומספרים את סיפור הבית | צילום: בועז לביא

צילום: בועז לביא

כיום המקום הוא שילוב של מוזיאון לתולדות המפעל ובית מלאכה, שבו שתיל יוצרת ריהוט וכלי בית בהשראת האסתטיקה של שנות ה-50. כיסאות ישנים היא משפצת ומעניקה להם מראה מודרני בריפוד שתי וערב. במקביל היא בונה שידות, שולחנות קפה והעתקים של כיסאות וכורסאות מפעם, ומוסיפה להם נגיעה מודרנית ברוח נוסטלגית. כמחווה למפעל המשפחתי היא מייצרת כלי בית וגופי תאורה מאלומיניום צבעוני שלוקחים את העיצוב מהעבר אל ההווה.

כבוד לעבר

לאחר הביקור בסטודיו קל יותר להבין את הסיפור שמאחורי הדירה, שממוקמת בבניין עתיק בן שתי קומות באזור השוק היווני ביפו. "לא הייתי מסוגלת לקנות דירה סתמית ומאוד התחברתי להיסטוריה של הבית, לנשמה ולאותנטיות שלו. הרגשתי אותם ברגע שנכנסתי למרות שהדירה הייתה מוזנחת". היא ביררה אצל השכנים וגילתה שמדובר בבית טמפלרי, שהתיעוד המוקדם ביותר שלו נמצא בתצלומי אוויר משנת 1917. סגנון הבנייה הוא טמפלרי טיפוסי: מבנה מלבני עם תקרות גבוהות (3.30 מ'), חלונות ארוכים וצרים, מסדרון ארוך וחדרים משני צדדיו.

שתיל, עובדת סוציאלית במקצועה, מספרת שכמעצבת אוטודידקטית לא הייתה לה תוכנית שיפוץ מסודרת. "עיצבתי את הדירה תוך כדי תנועה. היה חשוב לי לשמור על האותנטיות של הבית, וכמו ברהיטים שאני משפצת ומשחזרת לתת כבוד לעבר. אי אפשר למחוק היסטוריה. להפך, צריך להוסיף לה עוד נדבך ולהצעיד אותה קדימה". המבנה הפנימי עבר שינוי כדי ליצור שני חדרי שינה, מטבח, חדר רחצה וסלון, שנוצר משני חדרי שינה שחוברו. בזמן הריסת הקירות הפנימיים זימן הבית הפתעה – שישה כבלי מתכת שממוקמים במרכז הסלון.

"כל הבית בנוי מלמעלה למטה. הכבלים מחברים בין רלסים בתקרה וברצפה ובעצם מחזיקים את הבניין. כשגיליתי אותם בתוך הקירות לא כל כך ידעתי מה לעשות איתם, אבל די מהר נדלקתי עליהם. מבחינתי הם קטע עיצובי שמשקף את התקופה. ארבעה מהם צבעתי בלכה שקופה כדי שיראו את החלודה שמספרת על ההיסטוריה של הבית. אחד צבוע בלבן ונטמע בכניסה לחדר הרחצה, ואת האחרון הבלטתי באדום והוא מגדיר את המקלחון. בעתיד אני מתכננת להלביש על אחד הכבלים בסלון קופסאות מסתובבות לספרים".

אוסף פריטים מעשורים שונים יוצר תחושת מסע אל העבר מבלי ליפול למלכודת המוזיאון | צילום: בועז לביא

גרם מדרגות מוביל מדלת הכניסה אל מבואה פתוחה למטבח. בקיר נותר קטע לא מטויח החושף את הלבנים הישנות. החלון המפריד עם הסלון כנראה פנה בעבר לרחוב – "יש בו מנשלך, מעצורים בצורת איש, שפעם היה נהוג להתקין בחלונות חיצוניים". הגג משופע ונתמך בקורות העץ המקוריות שחוזקו בקורות בפלדה. שולחן אבירים שעמד בסטודיו פורק, ולרגליו העשויות פלדה חיברה שתיל לוח זכוכית שקופה, המעניק לרהיט קלילות ומודרניות. לשולחן צוותו כיסאות שונים ("אני לא אוהבת סטים") וספסל עץ. מלוח העץ שנותר יצרה שתיל חיפוי לאי עבודה מרכזי והצמידה לו כיסאות בר אדומים במראה תעשייתי.

מסגרת החלון, שלא הייתה מקורית מלכתחילה, הוחלפה בפרופיל ברזל תואם לזה שבדלת המפרידה בין המטבח לסלון. ארון שנקנה בשוק הפשפשים, שויף ונצבע הפך לוויטרינה, ועל הקיר לידו תלוי שעון עתיק ששופץ. כבלי הפלדה החשופים מחלקים את הסלון לשני אזורים שנוצלו לפינות ישיבה בסגנונות שונים.

הרצפה שברוב החלל הציבורי מחופה באבן אפורה, למעט באזור הקרוב למטבח. כאן היה בעבר חדר שינה והרצפות המצוירות נשמרו. שולחן כתיבה ששופץ משמש פינת עבודה, וקורה שנמצאה זרוקה על הגג הפכה למדף דקורטיבי. מעליו ומתחתיו בנתה שתיל ארונות עם עיטור גרפי בסגנון אר-דקו, שאחד מהם משמש כארון חשמל. "רציתי לחבר חדש וישן ולהשתמש בחומרים שנמצאים בבית. מישהו אחר היה זורק את הקורה אבל בשבילי כל דבר הוא אוצר עם פוטנציאל ועם סיפור משלו". מעל קיר שבעתיד ישמש כספרייה גדולה נפער פתח המוביל לגלריה. שטחה כ-70 מ"ר וגובה קו הרכס שלה 2.20 מ'. בעתיד מתכננת שתיל להפוך את הגלריה לחדר שינה ולהותיר את חדרי השינה האחרים לבנה ולבתה הבוגרים.

אזור המטבח נוסף כנראה במהלך השנים ואינו חלק מהמבנה המקורי, וזאת על סמך ה"מנשלע'ך", שבדרך כלל מותקנים בחלונות חיצוניים | צילום: בועז לביא

ארון שנרכש בשוק הפשפשים ושופץ הפך לוויטרינה. משטח אי העבודה הוא שארית משולחן שפורק | צילום: בועז לביא

בחלקו השני של הסלון בולט ערסל תלוי עם מדף מתקפל שמשמש פינת זולה להירגעות בתום יום עבודה. העתק של ספסל איקוני מתכתב עם שטיח עור פרה ששתיל יצרה בעצמה, וכורסה והדום שריפדה בגון ליים מעניקים לחלל נקודת צבע רעננה. פריטים ישנים כגון תנור פיירסייד מקורי בעיצוב פיליפ סאטרק, מסכות אפריקאיות וטקסטילים מודפסים יוצרים מראה אקלקטי שמתחמק בתבונה ממלכודת המוזיאון. שתיל גאה במיוחד בדלתות ובמשקופי חלונות המקוריים ששיפוצם ארך זמן רב, ומתכננת לשפץ בקרוב גם את תריסי העץ. בעקבות הזזת קיר חדר השינה הועברה המרפסת לשטח הסלון. היא פונה אל הרחוב ומאובזרת בפינת ישיבה קטנה ממתכת, שרגלי השולחן שלה היו פעם מכונת תפירה.

בין ישן לחדש

בחדרי השינה נשמר הריצוף המקורי, היוצר תחושת חמימות נעימה. לחדר השינה של הבן בנתה שתיל מיטה מצינורות ברזל ושידת מגירות וינטג'ית. מדפים מעוגלים ואביזרים מהסבנטיז – כולל רדיו טרנזיטור עגול בצורת כדור שהיה להיט אז – יוצרים נראות צעירה ומחוייכת. בחדר הבת היא הציבה ארון ישן ששיפצה וצבעה בצורה גיאומטרית, בסגנון שנות ה-50 האהובות עליה. חדר האמבטיה היה בעבר במקום שבו נמצא כיום המטבח והוזז לאזור חדרי השינה. גם הוא מעוצב בסגנון מיושן בעיקר בזכות מרצפות מצוירות ואסלת הדחה סמוכה לתקרה.

כבל המתכת האדום משתלב היטב ונראה כאילו הונח כאן במכוון, במיוחד כאשר על הקיר מולו שעון מתלה בצורת סולם שגם הוא בצבע אדום. בכל פינה אפשר למצוא פריטים שהם מזכרת לעבר, מכיסאות קולנוע מעץ ועד שלט הילד המשתין מעל למתג התאורה בחדר הרחצה. חפצים רבים עברו עיצוב מחדש שהוציא אותם מהקונטקסט המקורי והפך אותם לאמנות שימושית מודרנית. כך למשל קיבלו הכיסאות בפינת המשרד, העשויים עץ בסגנון מיושן, רגליים בציפוי כרום היישר מהסבנטיז.

בסוף הפגישה, כשאנו יושבות במטבח, מספרת שתיל שכמטפלת בהכשרתה היא מאמינה שיצירה היא שילוב של געגוע ותשוקה – "געגוע והשראה ממה שהיה ותשוקה ליצור משהו חדש שמתבסס על כך". במיוחד מדבר אל לבה טקסט של יונג המתאר שילוב של חדש וישן ביצירה. "מעסיקה אותי השאלה איך בעזרת יצירה אפשר לשלב ישן וחדש בעידן המודרני. יונג טוען כי כל יצירתיות היא במהותה הפיכת החושך לאור, ושמקורותיה נובעים תמיד מהלא-מודע האישי ומהלא-מודע הקולקטיבי. כאשר אנו עוסקים בצורה מודעת בקשר בין המודע ללא מודע ובחיבור בין העבר, ההווה והעתיד, החיים הופכים להרפתקה ומתמלאים באתגרים. הבית שלי, כמו העסק, פותח את הלב והנשמה להשראה מהחוכמה, הנדיבות והענווה של האנשים שהיו כאן לפניי".

מיטה מצינורות, שידה ברוח שנות החמישים וחפצים מקוריים מהסבנטיז יוצרים סגנון עיצוב אקלקטי וקליל | צילום: בועז לביא

ארון ישן ששופץ ובעזרת צביעה הפך לרהיט עדכני, שעדיין מייצר מחווה לעבר | צילום: בועז לביא

על קצה המזלג עם ורד שתיל

אני מאמין

"אסתטיקה עבורי היא צורך קיומי ממש. כמו היצירה היא נותנת טעם לחיים. היצירה באה באופן מובהק מתוך געגוע לשמר את העבר ולהצעידו קדימה".

גישת עיצוב

"לתת כבוד לכל הדורות שהיו לפנינו. לקחת משהו מהעבר, לשמר אותו וליצור זכר שעליו אפשר לבנות".

טיפ עיצוב

"כמעט לכל אחד יש בבית משהו שהיה שייך לאימא או לסבתא. שמרו עליו ושפצו אותו או תנו לבעל מקצוע לעשות זאת עבורכם, והוא יעניק לבית מגע ומראה אישי שיש רק לכם".

לא כדאי

"לרהט בית רק בחפצים קנויים מרשתות גדולות כי כך הוא ייראה כמו כל בית אחר. פריט ישן, מלאכת יד ואמנות ישראלית ישימו אותו בפרספקטיבה של זמן ומקום".

צילום: בועז לביא

כבל פלדה מקורי נצבע באדום ומגדיר את שטח המקלחון, כאלמנט עיצובי שכאילו היה כאן מאז ומעולם. מתלה מגבות בצורת סולם מבליט אותו ומכניס רוח צעירה לעיצוב הווינטג'י | צילום: בועז לביא

צילום: בועז לביא

צילום: בועז לביא

צילום: בועז לביא

צילום בועז לביא | מטבח נגריית אוזבין | גופי תאורה יותם קופרברג | פרופיל בלגי ג'ובראן מסגרות