אני מאמין: מבחר תערוכות אמנות יהודית

| מאת: אוצרת רווית הררי

מבחר עבודות של אמנים ישראלים המתייחסים בעבודותיהם לטקסים ולמנהגים דתיים, על שלל המשמעויות הסמליות הגלומות בהן

  • https://atmag-static-timeout.netdna-ssl.com/media/2016/10/sizes/jojef-dadon_H_wo_680_382.jpg
"תמונות צדיקים ורבנים", 2014 | ז'וזף דדון | מיצב מתוך התערוכה "מזל וברכה", בבית התפוצות (אוצרת: כרמית בלומנזון) | צילום: ברק ברינקר

 

 

על הסף

שמעון פינטו
"מקווה", 2010, שמן על בד, 130X150 ס"מ

 "מקווה", 2010, שמן על בד, 130X150 ס"מ | שמעון פינטו | צילום: ציקי אייזנברג

"מקווה", 2010, שמן על בד, 130X150 ס"מ | שמעון פינטו | צילום: ציקי אייזנברג

ציוריו של שמעון פינטו עושים שימוש במקומות של סף ובטקסי מעבר בדת היהודית ככלי לביטוי סוגיות פנים אמנותיות הקשורות במקומו ובמהותו של מדיום הציור. בסדרת ציורי המקווה שלו יש ניסיון להתמודד בשפה ציורית מופשטת וקונקרטית עם מרחב הציור, על כתמי הצבע והצורות שעליו. בד הציור מחולק לשדות צבע ולצורות מופשטות: קו, ריבוע, עיגול וזוג כפכפי אצבע על הסף – סף המסמן קצה של "מקום". באמצעות בחירה ציורית זו מבקש פינטו להגיש מעט המכיל מרובה, ולהתמודד עם סוגיות הקשורות בפעולת הציור. המעקה מסמן ירידה לארץ חדשה מופשטת וסמויה, ארץ הציור. כפכפי האצבע על סף המקווה הם העדות היחידה לנוכחות אנושית נעדרת, ומעלים את השאלה: מיהו הנפקד? אולי האמן שיצא להרפתקה ציורית מצויד בכליו – קו, צורה וצבע – ומבקש להגדיר או לברוא בעזרתם "מקום" חדש. הצייר עבור פינטו הוא בעל מופת, שבכוח מכחולו מסוגל לברוא מרחבים חדשים כקוסם, אך לעולם יישאר מחוץ לציור ואין ביכולתו להיכנס בשעריו, "לטבול" בו ולהיטהר.

 

רוקם יחסים

ליאור גריידי
"ללא כותרת (פרוכת)", 2011, בד קטיפה, חוט זהב

"ללא כותרת (פרוכת)", 2011, בד קטיפה, חוט זהב | ליאור גריידי

"ללא כותרת (פרוכת)", 2011, בד קטיפה, חוט זהב | ליאור גריידי

עבודותיו של ליאור גריידי מרבות לעסוק בשאלות של זהות מקומית, מסורת ותרבות מזרחית – מסורתית ועכשווית – והן שואבות השראה מעולם המסורת היהודית בכלל, וזו המזרחית בפרט. בעבודות הטקסטיל שלו הוא רוקם במו ידיו סמלים, אותיות ומשפטים שלמים בחוט זהב בפונט עברי מיושן ומהודר המזוהה עם כתבי הקודש. באחת מעבודותיו תפר פרוכת קטיפה כהה ומפוארת שעליה רקם את המילים "אני לדודי ודודי לי" הלקוחות משיר השירים, ומתארות את יחסי עם ישראל עם אלוהיו כיחסי אהבה שבין בעל ואישה. "אחד ההבדלים הבולטים בין קהילות ספרדיות לקהילות אשכנזיות בא לידי ביטוי במועדי קריאת שיר השירים", כותבת על העבודה החוקרת ד"ר קציעה אלון, "בעוד שהקהילות הספרדיות קוראות אותו בכל קבלת שבת, קהילות אשכנזיות נמנעות מכך". ההבדל המינורי, היא מציינת, מייצג מנעד שלם של הבדלים ביחסן של הקהילות אל עולם הקבלה, הרגש והיחסים. הפרוכת היא אובייקט המשמש להסתרת ארון הקודש ולחציצה בינו לבין מרחב התפילה, אך בעבודה זו הצצה אל מאחורי הפרוכת מגלה קיר לבן וריק. הפרוכת והמשפט הרקום עליה הופכים לכיסוי חסר תכלית, מסך שכל ייעודו הוא לשמש כסמל של הפרדה, חציצה, כיסוי והסתרה.

 

עיניים עצומות לרווחה

דפנה שלום
"תפילת ערבית", 2008, מיצב וידיאו וסאונד

מתוך "תפילת ערבית", 2008, מיצב וידיאו וסאונד | דפנה שלום

מתוך "תפילת ערבית", 2008, מיצב וידיאו וסאונד | דפנה שלום

בעבודת הווידיאו "תפילת ערבית" מתייחסת דפנה שלום לתפילה המסמנת את סוף היום, והופכת את מילות התפילה לחומרים אסתטיים המייצרים מרחב רוחני, חושי וחידתי. המצלמה עוקבת אחר דמות אישה, המגולמת על ידי הזמרת דקלה, השרה את תפילת הערבית כשעיניה מכוסות בכיסוי בד שעליו כתובים פסוקים מן התפילה, הנחשפים אט אט תוך כדי תנועה סיבובית. בעיניים מכוסות ועיוורות מסמנת דמות האישה המיתית את המעבר בין יום ללילה, ובין אור לחושך, בלי לראות את תחלופת האור בעצמה. דמותה מאזכרת את אלת הצדק המיתולוגית מכוסת העיניים, יוסטיציה, המסוגלת לראות אל תוך החשיכה, והקול הנשי שהיא משמיעה, שהוא ערבי ויהודי גם יחד, מטשטש דיכוטומיות קבועות מראש. שלום מציעה קריאה חידתית ומחודשת של המקורות היהודיים, תוך שהיא הופכת אלמנטים טקסיים דתיים כמו תנועה סיבובית, לובן, ומעברים בין קול לדממה ובין אור לחושך לכלים המבטאים יחסי כוחות ואולי פגיעות נשית. העבודה עוסקת בסוגיות של זהות מקומית, נשית ומזרחית, ומשלבת בין עבר להווה, בין מזרח למערב ובין מסורת דתית לחילוניות עכשווית, המשתקפים בדמותה המורכבת של דקלה.

 

בין מזרח ומערב

ז'וזף דדון

"תמונות צדיקים ורבנים", 2014, מיצב (תמונות צדיקים, ברכות, ספה וכריות). מתוך התערוכה "מזל וברכה", מוזיאון בית התפוצות (אוצרת: כרמית בלומנזון)

"תמונות צדיקים ורבנים", 2014 | ז'וזף דדון | מיצב מתוך התערוכה "מזל וברכה", בבית התפוצות (אוצרת: כרמית בלומנזון) | צילום: ברק ברינקר

"תמונות צדיקים ורבנים", 2014 | ז'וזף דדון | מיצב מתוך התערוכה "מזל וברכה", בבית התפוצות (אוצרת: כרמית בלומנזון)
| צילום: ברק ברינקר

ההערצה העמוקה לאנשי רוח ומנהיגים דתיים והאמונה ביכולותיהם להביא מרפא לכאבים ולמחלות באה לידי ביטוי במיצב המשחזר קיר בסלוןילדותו של ג'וזף דדון באופקים.קיר המכוסה בתמונות צדיקים וקדושים מכל קצוות הקשת הדתית־עדתית. המיצב נוצר במיוחד עבור התערוכה "מזל וברכה" שהוצגה בבית התפוצות, והוא כולל קיר צבוע תכלת שעליו תמונות רבנים ומנהיגים דתיים מכל קצוות העולם היהודי, ואת הספה המקורית מבית ילדותו ועליה שטיח המעוטר בצבי ובנופי אירופה המושלגים, כביטוי לכמיהה לעולמות קלאסיים בלתי מושגים. השילוב בין מזרח ומערב חוזר על הקיר באמצעות אוסף צילומי רבנים ו"באבות" מצפון אפריקה וממזרח אירופה כאחד, בהם הבאבא סאלי, הבעל שם טוב והרבי מלובביץ'. "תופעה זו מדגישה את המורכבות התרבותית בישראל של ימינו ואת האמונה בכוחם של המקובלים להעניק ברכה להצלחה אישית, בריאותית וכלכלית", כותבת אוצרת התערוכה כרמית בלומנזון. אם בעבר היו אלה בעיקר עולי מרוקו שהיו מזוהים עם הערצת קדושים ואמונה בכוחותיהם המיסטיים, הרי שבעשורים האחרונים אומצה גישה זו על ידי שכבות רחבות בציבור הישראלי. העבודה משמשת כמחווה לאנדי וורהול, אמן הפופ האמריקאי ששכפל, צבע והפיץ את דיוקנותיהם של גיבורי תרבות אמריקאים ובכך הצניע את אייקוני התרבות של אמריקה והמערב.

 

המחרוזת

אסתר נאור
"דור הולך ודור בא 4", 2015, מצופי רשתות דיג, צבע תעשייתי, חבל פשתן וסיבי פוליפרופילן, 220X40X11 ס"מ

"דור הולך ודור בא 4", 2015, מצופי רשתות דיג, צבע תעשייתי, חבל פשתן וסיבי פוליפרופילן, 220X40X11 ס"מ | אסתר נאור | צילום: ברק ברינקר

"דור הולך ודור בא 4", 2015, מצופי רשתות דיג, צבע תעשייתי, חבל פשתן וסיבי פוליפרופילן, 220X40X11 ס"מ | אסתר נאור | צילום: ברק ברינקר

מחרוזת התפילה נפוצה בדתות רבות ושונות – באסלאם, בנצרות, ובדתות המזרח הרחוק, אך לא ביהדות. השימוש בה שונה מדת לדת אך בכולן החרוזים משמשים למנייה ולספירה של שמות האל, של פרקי תפילה, של מזמורים וכדומה. את ההשראה לעבודה זו לקחה אסתר נאור מזיכרון ילדות מבית סבה, שעלה לארץ מעירק ונהג להחזיק מחרוזת כזו ולגלגל את החרוזים בין אצבעותיו כדי להעביר את הזמן וכדי להירגע. ה"מחרוזת" של נאור, בעלת 17 החרוזים, מזכירה בצורתה את ה"קומבולוי", המחרוזת הנפוצה ביוון ובקפריסין ואינה משמשת לתפילה, אלא מאפיינת מנהג גברי של ישיבה בבתי קפה או בחצר הבית וגלגול החרוזים כאמצעי להפגת מתחים. נאור קושרת בעבודה זו זיכרונות ילדות, שאלות על הגירה, זהות ושייכות, ועיסוק במצבים של מצוקה והצלה, המאפיין את עבודותיה בשנים האחרונות.

 

עבודת קודש

רעיה ברוקנטל
"כל כבודה", 2016, וידיאו. מתוך התערוכה "שלום המלכות", סדנאות האמנים, גלריה ת(א)עשייה, ירושלים (אוצרת: סאלי הפטל-נוה). נעילה: סוף דצמבר

מתוך עבודת הוידאו "כל כבודה", 2016 | | רעיה ברוקנטל | מוצגת בתערוכה "שלום המלכות"(אוצרת: סאלי הפטל-נוה)

מתוך עבודת הוידאו "כל כבודה", 2016 | | רעיה ברוקנטל | מוצגת בתערוכה "שלום המלכות"(אוצרת: סאלי הפטל-נוה)

מתוך עבודת הוידאו "כל כבודה", 2016 | | רעיה ברוקנטל | מוצגת בתערוכה "שלום המלכות"(אוצרת: סאלי הפטל-נוה)

מתוך עבודת הוידאו "כל כבודה", 2016 | | רעיה ברוקנטל | מוצגת בתערוכה "שלום המלכות"(אוצרת: סאלי הפטל-נוה)

עבודת הווידיאו "כל כבודה", המוצגת בימים אלה בתערוכת היחיד של רעיה ברוקנטל בגלריה ת(א)עשייה בסדנאות האמנים בירושלים, מתעדת קבוצת בנות סמינר דתיות העסוקות במלאכת ההרכבה של נברשת קריסטל גדולת ממדים. הנערות, הלבושות בתלבושת האחידה של תלמידות סמינר, שוקדות במסירות על המלאכה, בידיעה שבבוא העת תאיר הנברשת חלל תפילה מקודש. "מקומה המיועד של הנברשת מאציל ממד טקסי על עבודתן, כמו הייתה עבודת קודש; וכשהמלאכה באה אל סופה נוספים שירה וריקוד, המעניקים איכויות אקסטטיות לסצנה" כותבת על העבודה אוצרת התערוכה סאלי הפטל-נוה. שם העבודה נגזר מן הפסוק "כָּל כְּבודָּה בַת מֶלֶך פְּנִימָה מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ" (תהילים, מ"ה, י"ד), שהחברה הדתית גוזרת ממנו את הדרתה של האישה מן המרחב הציבורי ואת מידת הצניעות היאה לה. הנערות שבווידיאו שייכות כולן לקבוצה אחידה מבחינת הגיל והשיוך המגדרי, המבססת את מקומה בקהילה החרדית על הפגנת אמונה ומחויבות עמוקה לעבודת הקודש. "אופייה הטקסי של המלאכה מקהה את תחושת הניצול העשויה להתעורר נוכח נסיבות הייצור של הנברשת, ובהתייחס למעמדן של הנערות בשרשרת ההיררכית של הקהילה", כותבת הפטל-נוה.

 

בבטן הלווייתן

הדסה גולדויכט
"יונה", 2012-2015, וידיאו בשני ערוצים, 7:30 דקות

מתוך עבודת הוידיאו "יונה", 2012-2015 | הדסה גולדויכט

מתוך עבודת הוידיאו "יונה", 2012-2015 | הדסה גולדויכט

בעבודת הווידיאו "יונה" מתעדת האמנית הדסה גולדויכט את עצמה, את בן זוגה ואת בנותיה כשהם חיים בבטנו של לווייתן גדול, מבשלים, ישנים ומתרחצים בתוכו. העבודה צולמה במשך שלוש שנים וליוותה את תהליך התרחבותה של המשפחה. בחלקה האחד של העבודה ניתן לראות את גולדויכט בהריון מתקדם מאכילה את בתה הקטנה, ובחלקה האחר היא כבר רוחצת תינוקת קטנה נוספת כשלצדה בן זוגה משוחח עם בתם הבכורה.
העבודה סובבת סביב דמותו התנ"כית של יונה, ומציעה התפתחות דמיונית שבה יונה נשאר בתוך הלווייתן ומקים בתוכו משפחה. ספר יונה נקרא במהלך יום הכיפורים, משום שהוא ספר העוסק כולו בחטא ובתשובה ומלמד על כוחה של התשובה לגאול את החוטא מן הגזרות שנגזרו עליו. בעבודה זו, שנרכשה לאחרונה לאוסף מוזיאון ישראל, יוצרת גולדויכט מעשה אמנות שכל תכליתו הינו להגן על ילדיה, ומדברת תוך כך על האמנות כתפילה או ככישוף, ועל המורכבות והיופי במפגש בין הורות לעשייה אמנותית.

 

שערי שמיים

פורת סלומון
"יהי רקיע", 2013, מיצב וידיאו, הקרנת תקרה מחזורית. העבודה מוצגת בימים אלה באשכול התערוכות "פוסט-פוסטמודרניזם ≠ אוטופיה" במוזיאון חיפה לאמנות (אוצרת: סבטלנה ריינגולד). נעילה: 22.1.17

מיצב הווידיאו המהפנט "יהי רקיע", המוקרן על תקרת חלל התצוגה, בנוי כמחווה לציורי התקרות בקפלות נוצריות שנשאו תפקיד דתי: להזכיר למאמין את אפסותו כאדם. התקרה מייצגת את עולם הרוח ומלכות השמים, בעוד שמתחתיה רוחש עולם החומר, הבשר והחטא. בעבודה זו מחבר פורת סלומון בין שמים לארץ ובין נצרות ליהדות. הוא מנסה לשבש את הדיכוטומיה המקובלת בתולדות האמנות החוצצת בין האל לבין החטא, ולהציע ראייה יהודית החותרת תחת המוסכמות הבסיסיות של תולדות האמנות. דמויות של שלושה חסידי ברסלב – דימוי יומיומי במרחב הישראלי – נראות כשהן צובעות גג תל אביבי מתקלף בגוני תכול, לבן ואפור, והופכות אותו לציור ענק של רקיע שמימי. דמויותיהן על הגג המצולמות מלמעלה (דרך חלון הסטודיו של האמן שהשקיף אל אחד מגגות דרום תל אביב) נראות כגמדים במהלך עבודה, עובדי אלוהים במובן המילולי של המילה, הבוראים את הרקיע. שוב ושוב הם טובלים את מברשותיהם הארוכות בדליי הצבע, חוזרים אל מרכז הגג להמשיך בצביעה, נעים על קו התפר שבין הממשי והפנטסטי, הרוחני והגשמי, האנושי לאלוהי ובין קודם לחול. עם סיום הציור פוצחים הברסלבים בריקוד ספונטני אקסטטי על הגג/רקיע, ריקוד המוזהה עמם כל כך.

מתוך מיצב הוידיאו "יהי רקיע" שמוצג במוזיאון חיפה לאמנות (אוצרת: סבטלנה ריינגולד) |  פורת סלומון

מתוך מיצב הוידיאו "יהי רקיע" שמוצג במוזיאון חיפה לאמנות (אוצרת: סבטלנה ריינגולד) |
פורת סלומון

 

 

גוף הספר

ארז ישראלי
"אשפרה", 2010, ספרי תורה יצוקים בבטון, גבס דנטלי, בסיסי בטון, 155/650/650 ס"מ, אוסף מוזיאון תל אביב לאמנות. מראה הצבה במוזיאון תל אביב לאמנות, באדיבות גלריה גבעון, תל אביב

"אשפרה", 2010 | ארז ישראלי |  אוסף מוזיאון תל אביב לאמנות, באדיבות גלריה גבעון, תל אביב  | צילום: ליה שחר

"אשפרה", 2010 | ארז ישראלי | אוסף מוזיאון תל אביב לאמנות, באדיבות גלריה גבעון, תל אביב | צילום: ליה שחר

עבודותיו של ארז ישראלי גדושות בדימויי גוף, המשמשים אותו לעיסוק בשכול, בזיכרון השואה, באבל ובהנצחה תוך התכתבות עם האיקונוגרפיה הנוצרית ובניסיון ליצור ולבחון את קיומה של איקונוגרפיה יהודית. "זהו גוף הקורבן: קורבן ההיסטוריה, קורבן הזהות החצויה, קורבן האתוסים הלאומיים, קורבן טקסי הבגרות והגבריות בחברה הישראלית", כותבת האוצרת אירנה גורדון על עבודותיו. במיצב "אשפרה" (שלבי העיבוד הסופיים בתעשיית הטקסטיל) יצק בבטון ספרי תורה, הניצבים על במות בטון ונושאים במקום כתרי התורה המעוטרים מצבורי בתים הנראים הן כשיכונים ישראליים והן ככפרים פלסטיניים. ספרי התורה נראים גם כטורסו של גוף נטול גפיים המתכתב עם פיסול יווני קלאסי, מעילי הקטיפה הרקומים בזהב שלהם מוחלפים בשמלת בטון המזוהה כל כך עם המרחב הישראלי, והם נראים כעדת מתפללים כפופים מעט, אילמים, כורעים תחת נטל הגורל וההיסטוריה, או אולי כמבנים חרבים נטולי רוח או אנדרטאות זיכרון והנצחה.

 

בצל השכינה

שי אזולאי
"גבהים", 2015, שמן על בד, 35.5X44.5 ס"מ. באדיבות גלריה עינגע, תל אביב

"גבהים", 2015, שמן על בד, 35.5X44.5 ס"מ | שי אזולאי | באדיבות גלריה עינגע, תל אביב

"גבהים", 2015, שמן על בד, 35.5X44.5 ס"מ | שי אזולאי | באדיבות גלריה עינגע, תל אביב

בסדרת הציורים "דוס", שהוצגה השנה בתערוכת היחיד של האמן בגלריה עינגע בתל אביב, מתעד שי אזולאי אירועים יומיומיים ושגורים בקהילת החסידים, החיים בעולם מושגים סגור ומבודד משלהם, זרים ומוזרים בעיני העולם החיצוני להם. בשפה ציורית צבעונית ופשוטה, לעתים הומוריסטית, לועגת ומשתעשעת, אך חפה מביקורת, הוא מצייר חסידים המסובים סביב שולחן ה"טיש" בחצרו של אדמו״ר, מסתופפים בצל השכינה, נושאים טלית לבנה, או משתאים אל מול פני שמים פעורים. חסידיו מצוירים לרוב ככתמים כהים, מחוקי פנים ומשוללי הבעה, חסרי זהות מוגדרת. שטריימל, קפוטה, מעיל וגרבונים לבנים; נקודה שחורה הנובעת בשדה צבעוני עז ושוקק חיים. אזולאי מצייר רגעים דתיים ומיסטיים כ"פועל ציור" בלתי נלאה שפעולת הציור היא עבורו עבודה רוחנית, כיהודי אמוני החוזר בתשובה וכאמן ממסורת ענפה של ציור. "תפילת היחיד של אזולאי מתקיימת בסטודיו הפרטי שלו", כותב האמן ישראל קבלה בטקסט שליווה את התערוכה. "בהעדר מניין מתפללים הוא אוחז במברשת הרוויה בצבע ומניף אותה אל עבר הבד המתוח, מכתים ומוביל, אוסף ומקפל לתוכו מרשמיו, כחזן האוחז באצבע כסף המטיילת על ספר תורה, מצביעה על הגילוי וחושפת אותיות דיו שחורות ההולכות ומתגלות על הקלף".

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק ובאינסטגרם. עדכונים על הכתבות הנבחרות באת ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV2 on: 47f8 at 11:43:47