היי שרונה

| מאת: שרון בן־דוד |

צילום: בועז לביא

 

אחרי למעלה מעשר שנים של תכנון ובנייה, נחנך מתחם שׂרונה בתל אביב והפך בן לילה למקום הכי טרנדי בעיר. פארק עירוני הכולל 33 מבנים טמפלריים ששוחזרו, שומרו והפכו ברובם לבתי מסחר, אדריכלות נוף מרשימה ומגוון פעילויות לכל המשפחה

  • https://atmag-static-timeout.netdna-ssl.com/media/2014/07/sizes/Sarona_034-H_wo_680_382.jpg
  • https://atmag-static-timeout.netdna-ssl.com/media/2014/07/sizes/Sarona_027-H_wo_680_382.jpg
  • https://atmag-static-timeout.netdna-ssl.com/media/2014/07/sizes/Sarona_012-H_wo_680_382.jpg
צילום: בועז לביא

תקציר הפרקים הקודמים: בשנת 1871 ייסדו הטמפלרים, חברי ארגון פרוטסטנטי מגרמניה, את המושבה החקלאית שׂרונה. בתי כורכר הוקמו לצד מוסדות קהילתיים מקובלים באותה תקופה כמו בית בד, מזקקה, בית קפה וגן ילדים. בתחילת המאה ה־20 השתלט הצבא הבריטי על המושבה והפך אותה לבסיס צבאי מוקף גדרות תיל, יעד אטרקטיבי להתקפות מצד המחתרות היהודיות. בדצמבר 1947, חמישה חודשים לפני תום המנדט הבריטי, הונף לראשונה דגל עברי מעל שרונה, ומבני המושבה הפכו למחנה יהושע של ההגנה. עם הכרזת הממשלה נולדה הקריה והמבנים הוסבו למשרדי נשיא המדינה, ממשלת ישראל, מוסד מבקר המדינה, קול ישראל ועוד.

עיצוב השטחים הפתוחים מאזכר את התקופה הטמפלרית אך מותאם לשימושים מודרניים. צילום: בועז לביא

עיצוב השטחים הפתוחים מאזכר את התקופה הטמפלרית אך מותאם לשימושים מודרניים. צילום: בועז לביא

תהליך התכנון

בחזרה לימינו: במשך כמה שנים, עד לפני כחודש וחצי בערך, נראה האזור שמדרום לקריה כמו אתר בנייה אחד גדול. קשה היה להאמין שמשהו יצמח מתוך הררי האבק, אך שיתוף פעולה מעורר הערכה בין יזמים וגופי שימור הוליד פארק עירוני שכבר נחשב למקום הכי טרנדי בתל אביב. 33 מבנים טמפלריים שוחזרו ושומרו, 27 הם בתי מסחר. השאר מיועדים לשימוש ציבורי. דוגמות להם הם מרכז המבקרים, מוזיאון משקפיים (בניהול חברת אופטיקנה) וקמפוס הטכניון בתל אביב. בלב הפרויקט עמדה הזזת חמישה מבנים טמפלריים למרחק 30 מטרים לצורך הרחבת רחוב קפלן, מבצע הנדסי מורכב שעלותו הייתה 26 מיליון שקלים. המחלקה לשימור בעיריית תל אביב פיקחה על הפרויקט פיקוח עליון, ולבד מתפקידה כגורם מקצועי מייעץ גם קישרה בין כל הגורמים המעורבים. "בתוכנית השתתפו ארבעה גופי תכנון: מינהל מקרקעי ישראל, עיריית תל אביב, משרד האוצר ומשרד הביטחון. אלה הם גופים גדולים ומורכבים מאוד, ולהגיע עם כל אחד מהם להסכמות מבחינת קונספט תכנוני, ניהול לוחות זמנים ותקציב זה תהליך מורכב", אומר מנהל המחלקה אדריכל ירמי הופמן. "אנחנו ניהלנו את כל תהליך התכנון בשנים הראשונות – גיבוש קונספט תכנוני, החלטה אילו מבנים ישומרו, שימור התוואי ההיסטורי, פיתוח נוף המושבה, מיקום כניסות ויציאות עד שימור מפורט של כל מבנה ומבנה כולל עיצוב פנים, חומרים וחומרי גמר". תהליך התכנון לבדו ארך עשור, זמן סביר לדבריו כשמדובר בפרויקט בסדר גודל כזה. "היה צריך להזיז יחידות צבא מהמתחם לתוך הקריה, לבנות מגדלים בתוך הקריה שיוכלו לקבל אותן, לפתח פרויקטים תחבורתיים מול משרד התחבורה כדי לממש את הצרכים של מגדל עזריאלי ועוד. אלה תשתיות מורכבות ולכן עשר שנים לתכנון פרויקט מסוג כזה נחשבות פרק זמן קצר בכל קנה מידה". העבודות התקיימו בקצב שנקבע והתהליכים נצפו מראש, אם כי היו הפתעות. "תוך כדי חפירות מצאנו דברים שלא ידענו עליהם קודם, כמו בארות ומערה תת קרקעית שהצריכו בירור למי הן שייכות וקבלת החלטות במקום מה לעשות איתן".

סיבות שימוריות והנדסיות לא אפשרו התקנת אמצעי נגישות למרתפים ולעליות גג. צילום: בועז לביא

סיבות שימוריות והנדסיות לא אפשרו התקנת אמצעי נגישות למרתפים ולעליות גג. צילום: בועז לביא

תהליך השימור

ההחלטה על שימור המבנים הטמפלריים הייתה כרוכה בירידה חסרת תקדים לפרטים. בשלב הראשון כל בית נחקר ונלמד, ובשנת אלפיים נבחר אחד מהם כשפן ניסיונות לצורכי שימור. על בסיס ניסיון זה נכתבו תיקי שימור עם הוראות מדויקות לשימור עד רמת טיח, בניית חלונות ושחזור ציורי קיר. במקביל נעשו ניסיונות להשיג תמונות מצאצאי המשפחות הטמפלריות, החיים בגרמניה ובאוסטרליה, תמונות שישפכו אור על החיים במושבה.
דקורציה וצבע זכו להתייחסות מיוחדת כמאפיינים בעלי משמעות היסטורית. שי פרקש, מתעד ומשמר ציורי קיר ותרבות חומרית, גויס כמומחה. "נתבקשתי להשלים את הפרק החסר בתחום הדקורציה וכל מה שאפשר להוסיף על הבית. חיפשנו חפצים ורהיטים שנשארו מהתקופה ההיא ומצאנו בשטח יותר ממאה פריטים, חלקם של הטמפלרים וחלקם של הצבא ושל משרדי ממשלה כמו תנור חימום, אינקובטור לאפרוחים ורהיטים. החפצים עוזרים להחזיר את החיים לבית. הבית עצמו, כקירות וחלונות, מספק מידע מוגבל על התקופה, ואילו החפצים מראים איך אנשים חיו". השעון המקורי של שרונה, סמל בית העם הטמפלרי, שופץ ושוחזר, והוא יוצג במרכז המבקרים יחד עם חפצים נוספים שנתגלו ושופצו. יותר מאלף צילומים שנאספו ממשפחות ומארכיונים עזרו לשחזר חפצים מיוחדים שנעלמו. תמונה אחת ויחידה של בית הנפח עזרה לשחזר שבשבת בצורת סוס, סמל מקצועי מוסכם של בעל מלאכה המייצר פרסות. במימון היזמים נסע פרקש לדרום גרמניה, לאזור שהטמפלרים באו ממנו, ורכש שם שבשבת זהה לזו שבתמונה, והיא הוצבה בראש הבית ברחוב דוד אלעזר 6. שבשבת בצורת תרנגול שסימלה את בית העם נקבעה מחדש בבניין ברחוב קפלן 34.

שימור מוקפד ותכנון סביבתי ידידותי למשתמש הפך את המושבה שרונה לאחד המתחמים המתוירים בעיר. צילום: בועז לביא

שימור מוקפד ותכנון סביבתי ידידותי למשתמש הפך את המושבה שרונה לאחד המתחמים המתוירים בעיר. צילום: בועז לביא

בחלק מהמבנים נמצאו שלטים המתעדים את הקמת הבית, את שם המשפחה שהתגוררה בו או פסוקים מהתנ"ך. גם הם שוחזרו ותורגמו כחלק מחקר התרבות החומרית, ויוצגו לציבור. "בכל בית יהיה בחדר המדרגות לוח עם תמונות היסטוריות של הבית ושל המשפחה, שם המשפחה בכמה שפות והסיפור של הצבא, כי בכל בית היה משרד צבאי או ממשלתי – משטרה, משרד החקלאות, משרד הסעד ומערכת 'במחנה'. המידע הגיע גם מפנסיונרים, ממבקרים אקראיים שהגיעו לשרונה ומיחידות צבא. הגענו למשפחות של היהודים שגרו עם הטמפלרים – רוקֵח, רופא ובעלי מקצוע נוספים".

צילום: בועז לביא

צילום: בועז לביא

במהלך העבודות גילו פרקש ואנשיו שכבות צבע וציורי קיר משלוש תקופות: התקופה שבין 1871 ל־1909 – התקופה העות'מאנית – שהתאפיינה בצבעי כחול; התקופה שבין 1910 ל־1929 – "התקופה הירוקה" – שהתאפיינה בצבעוניות הנגזרת מזרם האר־דקו; התקופה בין 1930 ל־1941, ששלטו בה צבעי אופווייט וצהוב בהתאם לסגנון הבינלאומי ומיעוט בדקורציה. "בדקתי שכבות וגוני צבע, ציורי קיר וקישוטי דקורציה שהיו בתקופת הטמפלרים. דרך חשיפתם אפשר לגלות איפה היה חדר הילדים ואיפה הסלון, שהיה הכי יפה בבית. ציורי קיר היו בכל התקופות ובכל תקופה מאפיין אותם סגנון אחר. בשנים הראשונות צבעים היו זולים יחסית ולכן הציורים מורכבים ואיכותיים. ככל שהיה פחות כסף הציורים נעשו קטנים יותר". המחקר הזה הוביל לגילוי משפחות צבעים שעבדו עבור הטמפלרים בשרונה. התגלו מידע וקטלוגים של ציורי קיר, מפורטים עד לרמת זיהוי של הציורים שציירה כל קבוצה.

1.שוכרים שביקשו להקים בתי עסק במבנים המשוחזרים נאלצו להתאים את עצמם למגבלות השימור, והדבר יצר לא פעם יצר ניגודי אינטרסים. צילום: בועז לביא

שוכרים שביקשו להקים בתי עסק במבנים המשוחזרים נאלצו להתאים את עצמם למגבלות השימור, והדבר יצר לא פעם יצר ניגודי אינטרסים. צילום: בועז לביא

גיוס כספים

העלויות הכספיות התבררו ככאלה שמעבר ליכולותיה של עיריית תל אביב, ובשנת 2009 נערך מכרז שבו זכו שתי קבוצות משקיעים. משרד האדריכלים בר אוריין נבחר "להעמיד את שרונה על הרגליים". "נכנסנו כאדריכלים מטעם היזמים שקיבלו את הגרוטאות ולקחנו אחריות לשימור המבנים, לפיתוח השטח, לפיקוח וביצוע ולעבודה מול השוכרים שנכנסים לחללים. זו הייתה עבודה קשה וסיזיפית לקחת את הרעיון ולהפוך אותו למציאות – לעשות את השימור החיצוני והפנימי ולהכניס פונקציות מסחריות", אומר אדריכל גידי בר אוריין. המשרד עבד בשיתוף פעולה הדוק עם המחלקה לשימור בעיריית תל אביב מצד אחד ועם השוכרים מצד שני, שהם גופים בעלי אינטרסים מנוגדים. "זה היה פינג פונג, משא ומתן על כל דבר – על כל צבע, חלון, תריס וקיר, לפתוח או לא לפתוח פתח. המחלוקת הקבועה הייתה כמה מהקירות הפנימיים משאירים. למשל באים חבר'ה שרוצים מסעדה, והם רוצים את החלל פתוח לגמרי אחרת העסק לא מתפקד. אחר כך הם רוצים לצפות את הקירות ואנחנו אומרים 'לא, אתם צריכים לשחזר את ציורי הקיר. אין תקרות מונמכות, אין תקרות גבס, ואם יש חשמל או מיזוג אוויר הם צריכים להיות חיצוניים'. הכרחנו אותם להשאיר גלריות עץ ורצפות בטון. היו מלחמות קשות על בסיס יומיומי אבל בסוף אני חושב שדי הצלחנו לשכנע, ואני מאמין שרובם מודים לנו שהתעקשנו להישאר באווירה שימורית". מעבר לכך, מחלקת ההנדסה של עיריית ת"א התנתה הוצאת היתרים למבנים בהנגשה של לפחות קומת הכניסה. במספר עליות גג וגלריות לא ניתן היה להתקין מעליות נכים מסיבות שימוריות והנדסיות ולכן ויתרו, אבל לפחות 80 אחוז מהפרויקט מונגש, כולל קומות עליונות וקומות מרתף. פרקש, שמלווה את הפרויקט מתחילתו, נזכר במאבקים על כל בית שנועד להריסה. "התחלנו מארבעה בתים לשחזור, עלינו לתשעה, ואז לאחד עשר ושמונה עשר, ובסוף הגענו לעשרים ושבעה מבנים. במקביל הרסו לנו מול העיניים בטעות עשרה בתים שלא הצלחנו להציל, כי מי שניהל את הפרויקט באותה תקופה היה מהנדס ולא אדריכל שימור. היו צריכים לחפור מנהרה אז 'הורידו' בית במקום לשמר אותו. אנשי השימור כעסו מאוד על החלטות העירייה במשך שנים, אבל אף אחד לא באמת ידע איך זה יתחיל ואיך זה ייגמר. אם הייתה עוד שרונה היינו עושים אותה יותר טוב".

צילום: בועז לביא

צילום: בועז לביא

גם אנשי המקצוע מצד השוכרים לא ליקקו דבש ונדרשו לפתרונות יצירתיים. "ההגבלה הייתה שמירה על הקיר המקורי", אומר אדריכל דן טרוים שעיצב את ז'אז'ו בר יין, "השתמשנו בחיפוי שלא אושר וכדי לאוורר את הקיר קדחנו חורים בציפוי. הפרויקט שלנו היה הראשון במתחם, ובגלל שלא כל כך ידעו עדיין איך להתמודד הרווחנו מזה. על עסקים אחרים כבר הקשו יותר". אילן מישר, שותף בקבוצת "אושר שרונה" והבעלים של קונדיטוריית וילהלמינה בניצוחו של אורן בקר, מספר על מקרים שבהם העבודות הופסקו בגלל קונפליקטים. "המבנה של וילהלמינה הוגדר תחת קריטריון מספר 1, שמשמעותו שאגף השימור היה מעורב בתכנונו ונתן אישור לעבודות השחזור והחידוש של המבנה בפנים ובחוץ. כל חור בקיר, כל פתיחת פתח או בניית תקרת גבס הצריכו קבלת אישור. קיבלנו אישור מראש לכל עבודות העיצוב הפנימי ולהתקנת המערכות, והרבה פעמים נאלצנו לבחור במערכות יקרות מאוד כדי לעמוד בדרישות".

צילום: בועז לביא

צילום: בועז לביא

קניון מסחרי או פארק ציבורי?

אחת הטענות שמושמעות כלפי המושבה שרונה בגלגולה החדש נוגעת לתמהיל שקבע צוות ההיגוי. ליחס בין שטחי המסחר למבני הציבור. "אחד השיקולים הוא שיקול כלכלי באמת. כדי למנף את הפרויקט לא יכלה העירייה לבדה לעמוד במימון כזה", אומר הופמן, "אחרי 50 שנה השטחים יחזרו לבעלות העירייה ואז אפשר יהיה לשקול שוב את אופי השימושים בהם". בר אוריין מתנגד לקולות שאומרים ששרונה היא עוד קניון ורואה בפרויקט הצלחה. "אין בעולם פארק כזה שמשולבים בו בניינים לשימור שהם מסחריים. שרונה שונה מהקניון הממוזג והסטרילי שאנחנו מכירים. שרונה מזמנת סיטואציה ייחודית מאוד והיא קודם כל פארק, כלומר התרחבות של רחוב לכיוון תרבות פנאי. על זה הלבישו את נושא השימור ואת נושא המסחר. זאת שלא כמו בקניון שהוא מבנה אחד ממוזג. המסחר בשרונה קרוב לסיטואציה עירונית שבה אנשים כל הזמן מודעים לרחוב. המושבה פרושה בין שלושה רחובות ראשיים, ומבחינה זו דומה מעט לרחוב שבזי בנווה צדק. זו סיטואציה ייחודית של פארק שימור ומסחר שמאפשרת אתנחתא עירונית שקטה באמצע יום עבודה. זה בטח לא כמו להיכנס לקניון עזריאלי".
כך או כך, עם הצלחה קשה להתווכח, ולראיה זוגות בצילומי חתונה ומשפחות שבוחרות לבלות זמן בשרונה. "עיצוב השטחים הפתוחים מאזכר בדרכים רבות את התקופה הטמפלרית, אך יחד עם זה מותאם לשימושים מודרניים. הפארק תוכנן תוך מחשבה רבה על מגוון פעילויות לכל המשפחה", אומרים אדריכלי הנוף ליאור וולף ואורה חכם רפאל ממשרד דן צור־ליאור וולף. כך תוכננו רחבות של מתקני משחק אתגריים, כיכר המושבה ובריכת מים אקולוגית, המזכירה את בריכת האגירה ההיסטורית. גם מסלול הבאולינג ההיסטורי עובר כעת תהליך בנייה מחדש. מבחינת שימור יש פחות שחור־לבן ויותר אפור. "אף מושבה עברית או גרמנית לא שומרה בצורה כזו. בירושלים ובחיפה שומרו בתים באופן פרטי כמעט ללא הנחיות חוץ ופנים. שרונה היא דוגמה לשימור טוב יחסית, ואם השגנו 70 או 80 אחוז זה גם הרבה", מסכם פרקש.

מסעדת קלארו. צילום: ארז חרודי

מסעדת קלארו. צילום: ארז חרודי

צילום: עידו אדן

ליבסקינד ברלין. צילום: עידו אדן

saronatlv.co.il

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק ובאינסטגרם. עדכונים על הכתבות הנבחרות באת ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV1 on: a8ad7e4337e35a61197