ממריאים גבוה

|

אוצרת: רווית הררי

מקבץ עבודות אמנות ישראליות ובינלאומיות המתייחסות למטוסים, לטיסות ולשדות תעופה

  • https://atmag-static-timeout.netdna-ssl.com/media/2014/08/sizes/nurit-yarden_h_wo_680_382.jpg
  • https://atmag-static-timeout.netdna-ssl.com/media/2014/08/sizes/adrian-pachi_h_wo_680_382.jpg
נורית ירדן "מטוס", 2010, צילום, הדפסת צבע, 90X67 ס"מ

לרגל ימי הקיץ החמים, שבימים כתיקונם מתאפיינים בנסיעות ובחופשות בחו"ל, לפניכם מקבץ לא מייצג של עבודות אמנות ישראליות ובינלאומיות המתייחסות למטוסים, לטיסות ולשדות תעופה. השיח האמנותי הדן במטוסים ובשדות תעופה מציע זוויות התייחסות מגוונות לנושא.

חלק מהעבודות מתייחסות לסמליות הברורה של שחרור, תנועה וחופש, המתקשרת באופן טבעי למטוסים וטיסות ולשאיפה להגיע למחוזות רחוקים ונחשקים שכרוכה לעתים בגעגוע. אחרות עוסקות באספקטים של הגלובליזציה ושל תנועה כלל עולמית ובמצבו הקיומי של האדם בעידן הפוסט מודרני, ומתייחסות אל שדה התעופה כאל "לא־מקום" (non-place) – אזור מעבר, אתר גבול, מקום שהוא בין לוקלי לגלובלי, לא־מקום שמתקיימים בו חוקים משלו. לא מעט עבודות אמנות מתייחסות למטוסי קרב ולשאלות של מלחמה וזיכרון ומעלות קונוטציות צבאיות ופוליטיות, שלצערנו רלוונטיות במיוחד במחוזותינו בימים אלה.

"Allegoria Sacra, פנומרה #1", 2012, קולאז' דיגיטלי מתוך וידיאו, הדפסת צבע באדיבות קרן בר־גיל וגלריה טריומף, מוסקבה

"Allegoria Sacra, פנומרה #1", 2012, קולאז' דיגיטלי מתוך וידיאו, הדפסת צבע
באדיבות קרן בר־גיל וגלריה טריומף, מוסקבה

AES+F

"Allegoria Sacra, פנומרה #1", 2012, קולאז' דיגיטלי מתוך וידיאו, הדפסת צבע

באדיבות קרן בר־גיל וגלריה טריומף, מוסקבה

שמה של עבודת הוידיאו "Allegoria Sacra" (אלגוריה קדושה) של קבוצת האמנים הרוסים המובילה AES+F, שייצגו את רוסיה בביאנלה בוונציה ב־2007, לקוח משם ציורו הקלאסי של ג'ובאני בליני מסוף המאה ה־15, המקבץ בתמונה אחת דמויות מפתח מראשית הנצרות לצד דמויות פגאניות מהמיתולוגיות העתיקות. בשפתם הדיגיטלית המהוקצעת הופכים AES+F את הציור לאפוס דיגיטלי מרהיב ורחב יריעה, השוזר בתוכו מגוון רחב של סמלים ודימויים. גיבוריו של בליני הופכים בעבודה לקבוצה של נוסעים הנפגשים במקרה בשדה תעופה בינלאומי שעה שהם ממתינים לטיסותיהם. הבחירה בשדה תעופה כזירת ההתרחשויות המרכזית מתייחסת למצב המיוחד המאפיין שדות תעופה: מצב של מעבר, של חוסר השתייכות רגעית, של ניתוק זמני מן העולם החיצון. גיבוריו המטפוריים של בליני הופכים בעבודה לדמויות בדיוניות מתרבויות שונות, ושדה התעופה הופך לאתר דתי של טיהור וזיכוך; מרחב המאחד לרגע זרים בטקסים של המתנה קולקטיבית וצפייה משותפת בלוחות הטיסות הנכנסות והיוצאות. קדושים נוצרים, סמלים מיצירות קלאסיות ידועות ותפיסות תיאולוגיות "משועתקים" בעבודה למרחבים חדשים של אנימציה ממחושבת, השואבת השראה מעולם הפרסום ומשחקי המחשב. עולם הדימויים התיאולוגי והקלאסי פוגש את שפת תקשורת ההמונים כדי ליצור תמונה של חלום, ספק בארוקי־ספק עתידני, המותח ביקורת על שניהם.

 Hiraki Sawa Dwelling"", 2002, וידיאו, 9:20 דקות  באדיבות האמן וגלריה James Cohan, ניו יורק/שנגחאי

Hiraki Sawa
Dwelling", 2002", וידיאו, 9:20 דקות
באדיבות האמן וגלריה James Cohan, ניו יורק/שנגחאי

Hiraki Sawa Dwelling"", 2002, וידיאו, 9:20 דקות

Hiraki Sawa
Dwelling", 2002", וידיאו, 9:20 דקות

Sawa_p

Hiraki Sawa

Dwelling", 2002", וידיאו, 9:20 דקות

באדיבות האמן וגלריה James Cohan, ניו יורק/שנגחאי

עבודות הווידיאו המהפנטות של האמן היפני היראקי סאווה חוקרות נופים פסיכולוגיים ועולמות בלתי צפויים ויוצרות חיבור סוריאליסטי ומפתיע בין חללים ביתיים ומדומיינים. בסרטיו חיות, אובייקטים דוממים ודמויות אנושיות, שנראה כי עסוקים בחיפוש מתמיד אחר מקומם בעולם תוך שהם חוקרים נושאים כלליים יותר כמו זיכרון, עקירה ונדודים. גם בעבודתו המוקדמת "Dwelling" (בית מגורים), שהשלים עוד במהלך לימודיו, הוא ממזג בין מציאות ובדיה. בעבודה נראים מטוסים זעירים שנראה כי יצאו מתוך דפיו של ספר קריאה, ממריאים, טסים ונוחתים בתוך חלל דירתו הלונדונית של האמן. המטוסים נראים מעופפים כחרקים בין חדרי הבית הריקים מאדם, חולפים מבעד לדלתותיו ופתחיו, משתקפים במראת חדר האמבטיה ונוחתים על משטחי שולחן האוכל או המיטה. העבודה היא סרט שחור־לבן בעל מראה מיושן מכוון, והדבר מוסיף לאיכותה הסוריאליסטית והחלומית. ככל שצופים יותר במטוסים העצמאיים המרחפים בחלל הבית, כך נקשרת בהם איכות פסיכולוגית וסמלית והם נדמים למחשבות, רגשות, חלומות או ייצוגים אחרים של עולמו הפנימי של הדייר המרחפים בחלל. "כך, על ידי זיווג בין פנים לחוץ, בין מטוסים רועמים לבין דממה מוחלטת, בין יצירת סרטים לואו־טקית לבין הטכנולוגיה והתזמון המדויקים של נסיעות חובקות עולם, סאווה מציג יחסים חדשים בין חלל וזמן", כותבת האוצרת נירית נלסון על העבודה שהוצגה בתערוכה "שלוש רשימות" במוזיאון הרצליה לאמנות.

גבריאלה שוץ Multitasking"", 2012, שמן על בד, 124x164 ס"מ

גבריאלה שוץ
Multitasking", 2012", שמן על בד, 124×164 ס"מ

גבריאלה שוץ

Multitasking", 2012", שמן על בד, 124×164 ס"מ

בסדרת הציורים "Non Place" (לא־מקום) מתארת גבריאלה שוץ מקומות מוכרים כמו סופרמרקטים, כבישים מהירים או שדות תעופה. בשם הסדרה היא מתייחסת למונח שטבע האנתרופולוג הצרפתי Marc Auge (מארק אוז'ה) כאל ביטוי מובהק של העידן הפוסט מודרני, בהתייחסו לאזורי מעבר המובילים ממקום למקום ולכן אינם נחשבים למקומות בעלי משמעות בפני עצמם. אלה הם מקומות סגורים המייצרים סביבות לא אישיות, שהחוקיות ואופן ההתנהלות בהם ברורים ומוכרים לכל, והם משקפים את עניינה של האמנית באופן שבו מערכות קפיטליסטיות מנהלות את חיינו בכל מקום בעולם המערבי. טרמינל שדה התעופה ברקע הציור מבוסס על מבנה הטרמינל בשדה התעופה בהית'רו, לונדון, אולם מגדלי הפיקוח הם משדה אחר, וגם מבנה הכניסה אינו קיים במציאות. "זהו אינו מקום מסוים, ולכן יכול להיות כל מקום", היא אומרת. במרכזה של כל עבודה מופיעה דמות אנושית בודדת על רקע שדה התעופה, הנראית עסוקה בפעולות שגורות המאפיינות מצב של נסיעה או מעבר. הדמות נראית שקועה בשיחת טלפון, מסמסת או שותה קפה בהליכה, נוכחת לא נוכחת, מנותקת מנטלית מסביבתה הפיזית. בכך הופכים שדות התעופה של שוץ, כמו שאר המרחבים שהיא מציירת בסדרה, לייצוגים כלליים של תופעות אנושיות וחברתיות אוניברסליות.

נועה בן־נון מלמד מתוך הסדרה "גלויה", 2004, צילום מעובד, הדפסת צבע

נועה בן־נון מלמד
מתוך הסדרה "גלויה", 2004, צילום מעובד, הדפסת צבע

נועה בן־נון מלמד

מתוך הסדרה "גלויה", 2004, צילום מעובד, הדפסת צבע

בתערוכה "גלויה", השלישית שהציגה מאז מות אביה (יוחאי בן־נון ז"ל, שהיה מפקד חיל הים), חוזרת בתו, הצלמת נועה בן־נון מלמד, לחקור את יחסיה עמו ואת האפשרות לייצר זיכרון פרטי מתוך העדויות שנותרו לאחר מותו. אם בתערוכותיה הקודמות השתמשה באלבום המשפחה ובאלבומי ניצחון המתעדים רגעים היסטוריים כחומרי גלם, בגוף עבודות זה היא משתמשת בגלויות שכתב לה אביה ממסעותיו בחו"ל, כשיצא לשליחות רשמית כלשהי מטעם הצבא או המדינה. "אני כבר עייף מלהתגעגע אלייך", כותב האב האוהב בגלויה אחת; "אני כבר מתגעגע שהבטן מתכווצת. אם זה יימשך כך, עד שאחזור לא יישאר ממני כלום", הוא מתפייט באחרת. בין מילותיו האוהבות והאינטימיות שתלה בן־נון מלמד דימויים מתוך גלויות של חיל הים הישראלי ושל חברת אל על ומגלויות נוף של תיירים. "הגלויות, עם השורות הספורות הכתובות בכתב יד, מספרות על אהבה גדולה של אב לבתו הקטנה", כותבת האוצרת טלי תמיר על התערוכה, " יותר משהיא מספרת על אהבת אב, מספרת התערוכה על ההיטלטלות בין הבטחה לאכזבה… בין המילים האבהיות מכמירות הלב לתובנה שגם שם, מעבר לים – המקום שממנו באות הגלויות המצוירות – לא ממתין עולם טוב יותר".

נורית ירדן "מטוס", 2010, צילום, הדפסת צבע, 90X67 ס"מ

נורית ירדן
"מטוס", 2010, צילום, הדפסת צבע, 90X67 ס"מ

נורית ירדן

"מטוס", 2010, צילום, הדפסת צבע, 90X67 ס"מ

תצלום המטוס של נורית ירדן הוא חלק מגוף העבודות בתערוכת היחיד של האמנית, "שבץ נא", שהוצג בה מכלול צילומים הנע על קו התפר שבין משחק למציאות, בין אשליה לפיכחון ובין מקומי לבינלאומי. הדימוי נוצר כחלק מסדרה העוסקת בפנטזיה על בריחה, על מסעות ועל חופש, לצד הידיעה כי זאת פנטזיה שאינה מתממשת תמיד. ירדן צילמה צעצועי ילדים שהם כולם כלי תחבורה. אף שחלק מהתצלומים נראים מציאותיים, פרט קטן בהם תמיד מסגיר את היותם צעצוע מיניאטורי ולא "הדבר האמיתי", את היותם חיקוי זעיר שאין אפשרות להשתמש בו במציאות: כדור פורח שחוטי הניילון המחזיקים בו גלויים לעין, רכבת צעצוע שגודלו של העץ שלצדה חושף את ממדיה הזעירים, ובצילום זה – מטוס צעצוע של אייר פראנס, שהצל שהוא מטיל באופן אבסורדי על השמים נראה כצל של מודל ממוזער ממתכת. למעשה, ירדן הניחה את מטוס הצעצוע על גבי צילום של שמים וצילמה שנית. היא שינתה את קנה המידה בצילום כך שהמטוס נראה אמיתי, אך זווית הצילום מלמעלה והצל שהוא מטיל על "משטח" השמים מסגירים את היותו מודל. "עם זאת", כותבת האוצרת קציעה אלון על הצילומים, "בה בעת הם מייצגים את התשוקה ל'מקום אחר'. האשליה שנוצרת בצילומי הצעצועים היא אשליה לרגע; אירוניה הנבנית מחומרים פשוטים".

אדריאן פאצ'י "Centro di Permanenza Temporanea", 2007, וידיאו, 4:45 דקות   באדיבות האמן וגלריה Peter Kilchman, ציריך, שווייץ

אדריאן פאצ'י
"Centro di Permanenza Temporanea", 2007, וידיאו, 4:45 דקות
באדיבות האמן וגלריה Peter Kilchman, ציריך, שווייץ

 

אדריאן פאצ'י "Centro di Permanenza Temporanea", 2007, וידיאו, 4:45 דקות   באדיבות האמן וגלריה Peter Kilchman, ציריך, שווייץ

אדריאן פאצ'י
"Centro di Permanenza Temporanea", 2007, וידיאו, 4:45 דקות
באדיבות האמן וגלריה Peter Kilchman, ציריך, שווייץ

אדריאן פאצ'י

"Centro di Permanenza Temporanea", 2007, וידיאו, 4:45 דקות

באדיבות האמן וגלריה Peter Kilchman, ציריך, שווייץ

האמן האלבני אדריאן פאצ'י חי ועובד במילאנו, אולם עבודותיו עוסקות לרוב במולדתו אלבניה, בחוויית ההגירה והתלישות ובמצבי אי שוויון חברתי. מקום התרחשותה של עבודת הווידיאו "Centro di Permanenza Temporanea" הוא מסלול המראה בשדה תעופה. שורה ארוכה של אנשים צועדת לעבר מטוס לקראת המראה. בתחילה המצלמה עוקבת אחר תנועתם והתכנסותם על כבש המטוס, מתעכבת על פניהם החתומות וצרובות השמש, המעידות כי מדובר באנשים קשי יום, אולי ממוצא לטינו אמריקאי. כשמתרחקת המצלמה מן האנשים המצטופפים על כבש המטוס, מתגלה כי כבש המטוס מנותק. שום מטוס אינו ממתין להם. "ממקום עמידתם כשהם מקורקעים, מעוכבים, חסרי יכולת תנועה, דוממים", כותבת האוצרת עדנה מושנזון, "הם יכולים רק לצפות בתנועה ובשאון המטוסים הרוחשים סביבם". כותרת העבודה באיטלקית מתייחסת למחנה מעבר למהגרים לא חוקיים, מקום שהייה זמני. השתהות המצלמה על פני הנוסעים מאפשרת לצופה להניח הנחות לגבי זהות הנוסעים, ומרמזת כי ייתכן שמדובר בקבוצה של מהגרי עבודה, פליטים, עצורים, מועמדים לגירוש, מופקרים לגורלם. הניגוד בין קבוצת האנשים הדוממת הנטועה במקומה לבין מיקומה בשדה תעופה – אתר מובהק של תנועה, ניידות וחופש – מנסח אמירה ביקורתית על עידן הגלובליזציה ועל הכוחות הפוליטיים והכלכליים שפועלים בו.

נעמי לשם ניצן, מתוך הסדרה "מסלולים", 2007, צילום, הדפסת צבע, 120X120 ס"מ

נעמי לשם
ניצן, מתוך הסדרה "מסלולים", 2007, צילום, הדפסת צבע, 120X120 ס"מ

נעמי לשם

ניצן, מתוך הסדרה "מסלולים", 2007, צילום, הדפסת צבע, 120X120 ס"מ

בסדרת התצלומים "מסלולים" מצולמות נערות על סף גיוס הניצבות במרכזם של מסלולי טיסה צה"ליים. שנה לפני שהתגייסה בתה הבכורה, יצאה נעמי לשם חמושה במצלמה אל בסיסי חיל האוויר השונים בארץ, ובכל אחד מהם צילמה נערה העומדת במרכז מסלול הטיסה הארוך. את כולן צילמה בשעות הצהריים החמות כשהן יחפות, בגבן למצלמה. גופן של הנערות צעירות, התנוחות שבהן צולמו – רצות לכיוון האופק, קופצות, עומדות בעמידה מתריסה – אומרות חיוניות ועלומים. תחתיהן המסלול השחור הלוהט מחום, מעליהן השמים הכחולים, ובקו האופק – רצועה צרה של נוף ישראלי. התצלומים פסטורליים למראית עין, משדרים חופש, דינמיות ורעננות. "אלא שהמסלולים האלה הם לא מסלולים של שדות תעופה שמהם נוסעים לאיי סיישל", אומרת לשם. "אלה מסלולים שמהם טייסים יוצאים לאימונים או למשימות של הרג והפצצות… הקונוטציה של מסלול כזה אינה קלה". כך כורכת לשם חיים במוות ואופטימיות ונעורים בתחושת האיום העולה מול הגיוס המתקרב. היא משלבת בין חיוניות ותקווה לבין היסטוריה של מלחמות והרג, ומציירת תמונה מורכבת של המציאות הצבאית והפוליטית בארץ.

Martin John Callanan "Departure of All", 2013, מסך LCD, מחשב ותוכנת מחשב,91.4x49.9x40  ס"מ

Martin John Callanan
"Departure of All", 2013, מסך LCD, מחשב ותוכנת מחשב,91.4×49.9×40 ס"מ

Martin John Callanan

"Departure of All", 2013, מסך LCD, מחשב ותוכנת מחשב,91.4×49.9×40  ס"מ

באדיבות האמן וגלריה James Cohan, ניו יורק/שנגחאי

האמן הבריטי הקונספטואליMartin John Callanan  מושפע בעבודותיו ממערכות חברתיות ושלטוניות המעצבות את חיינו וחוקר את מקומו של הפרט בתוך המערכות האלה. לא אחת הוא מפנה בקשות מידע לשלטונות או לתאגידי ענק בינלאומיים, ואוסף הנתונים הרחב שהוא מפיק במחקריו משמש כבסיס לעבודותיו וכמראה המשקפת את העולם הרחב. בעבודה "Departure of All" (כל הטיסות היוצאות) נראה לוח טיסות המציג מידע חי על כל טיסה שממריאה מכל נמל תעופה בינלאומי בעולם בזמן תצוגתה של העבודה. המידע מתחלף על הלוח במהירות גבוהה, וההמתנה המוכרת מול לוח הטיסות בשדה התעופה מתחלפת בזרם מואץ ומסחרר של נתוני טיסות, המקבל תוקף מעצם הידיעה כי מדובר בטיסות אמיתיות הטסות ליעדים אמיתיים בזמן אמת. "בעבודה זו אני מתעניין במה שאינפורמציה זו מייצגת", אומר האמן, "58 טיסות בכל דקה מייצגות כ־400,000 אנשים הממריאים לאוויר בחלקים שונים של העולם והוצאה של מאות מיליוני דולרים מדי רגע". המידע, המופרד ממיקומו הטבעי על קיר שדה התעופה ומתחלף בקצב מסחרר, מייצר בעבודה סתירה פנימית, ומעורר שאלות על משמעותו. הצגת העבודה – שנראית כלוח טיסות לכל דבר – בתוך חלל של גלריה – שאף הוא בדומה לחלל שדה התעופה מתפקד כמרחב ניטרלי, זירה זמנית ומקום מעבר – עוטפת את העבודה בקשר הולם, טוענת אותה במשנה תוקף ומזמינה מחשבה על ההשפעה הפסיכולוגית של החוקיות והנהלים במקומות כאלה על המבקרים בהם.

עדי ברנדה "ללא כותרת", 2010, צילום, הזרקת דיו, 62X45 ס"מ

עדי ברנדה
"ללא כותרת", 2010, צילום, הזרקת דיו, 62X45 ס"מ

עדי ברנדה

"ללא כותרת", 2010, צילום, הזרקת דיו, 62X45 ס"מ

 עדי ברנדה מעיד על עצמו שהוא אספן ולקטן מלידה. הוא אוסף אובייקטים ודימויים מוכנים שאותם הוא מנכס ליצירתו, ומתערב בהם. הוא סורק, מצלם, מקפל, קורע ומדביק ומייצר אוסף דימויים יפים וכובשים, המקפלים בתוכם רגעים מההיסטוריה הפוליטית הסבוכה של המקום, תוך חקירה מתמדת של גבולות מדיום הצילום. מטוסים וטיסות שבים ומופיעים כמוטיב חוזר בעבודותיו במהלך השנים, ומאפשרים לו לנסח אמירות הן על הפוליטיקה ותרבות הזיכרון המקומיות, והן על מצבו המשתנה של מדיום הצילום בעידן הדיגיטלי. בסדרת העבודות "ללא כותרת" יצר מטוסי נייר מקיפול תצלומים שמצא באינטרנט של מלכת אירן פארה דיבה, ואת המטוסים צילם שנית. דיוקנה של המלכה היפה והאהודה, המלכה האחרונה של אירן ואלמנתו של השאה הפרסי ששלטונו התאפיין בשגשוג כלכלי ובתהליכי חילון ומודרניזציה של המדינה, מציץ בחיוך ממלכתי מתוך קיפולי הנייר. מטוס הנייר – אובייקט שניתן לראות בו משחק ילדים תמים ושברירי – נטען בקונוטציות שונות ולפתע מעלה על הדעת מטוס קרב. בצמידות שהוא מייצר בין יופי לאיום, סודק ברנדה את הדימוי השכיח והמאיים של אירן של ימינו, ומתרפק על יופיו של עידן שהיה וחלף.

אלי פטל "תרגיל ברומניה", 2006, פסטל שמן על בד מוצמד לעץ, 168x193 ס"מ

אלי פטל
"תרגיל ברומניה", 2006, פסטל שמן על בד מוצמד לעץ, 168×193 ס"מ. צילום: אלעד שריג

אלי פטל

"תרגיל ברומניה", 2006, פסטל שמן על בד מוצמד לעץ, 168×193 ס"מ

העבודה מוצגת בימים אלה בתערוכה "שממה הורה", עבודות מאוסף יגאל אהובי לאמנות, בגלריה האוניברסיטאית תל אביב

יצירתו המגוונת של אלי פטל, המשמש בשנים האחרונות כראש המחלקה לאמנות באקדמיה לעיצוב ולאמנות בצלאל, מתייחסת לתהליכים חברתיים, אתניים ופוליטיים הקשורים להבניית הנרטיב המקומי ולשאלות של זהות מזרחית ומסורתית. את הציור "תרגיל ברומניה" צייר בעקבות פוסטר שנתקל בו בביטאון חיל האוויר הישראלי לרגל תרגיל אווירי שנערך ברומניה. להפתעתו גילה כי פניהם של הטייסים בתמונה לא טושטשו. ציורו של הפוסטר בהגדלה אפשר מהלך של הגדלת פני הטייסים עד לגילוי לכאורה של זהותם. מאחר שאין מדובר בהגדלת צילום, אלא בהגדלה באמצעות ציור, אין מדובר בחשיפה אמיתית, אלא בחתירה תחת נהליה וסמליה של מערכת הביטחון הישראלית ובקריאת תגר על חוקי הצנזורה הצבאית. מעבר לכך, הציור צויר בימים של נהירה ישראלית אחר דרכונים זרים, כולל רומניים, בחיפוש אחר דרכי מילוט בעתות מצוקה. כותרתו של הציור מרמזת לכך, וקובלת בעקיפין על היעדרן של "דרכי מילוט" דומות במגזר המזרחי חסר השורשים האירופיים הדרושים. בתחתית הציור מופיעות זוג ידיים האוחזות בכוס, שבקרקעיתה ציור קטן הנראה כמעין סמל גיאומטרי. במבט ראשון נראה הסמל כמו עין, מגן דוד או עיגול המסמן מטרה; אך אולי העין או המגן דוד המרומזים – סמל מזרחי וסמל לאומי בהתאמה – הם הם המטרה החשופה שהציור מציג.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק ובאינסטגרם. עדכונים על הכתבות הנבחרות באת ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV1 on: 7c1d17f83c0854e3 at 10:12:14