האושר של צדי

צדי צרפתי נולד בשנת 1941 בשם צדוק צרפתי למשפחה בולגרית-יוונית. בגיל 12 כבר שיחק בהצגה "כטוב בעיניכם" (מאת ויליאם שייקספיר) ובהמשך שיחק בהצגות נוספות. בצבא שירת בלהקת פיקוד מרכז. הוא ביים לראשונה בגיל 30 מופע של חווה אלברשטיין. מאז ביים הצגות תיאטרון ומחזות זמר רבים. הוא הבמאי של המחזמר "סיגל", סיפור אהבתם של עליזה עזיקרי וסאני סאן, שמוצג בימים אלה ב"הבימה". בנוסף, הוא משתתף כשופט בתכנית הטלוויזיה הפופולרית "כוכב נולד ומלמד ב"בית צבי".

עבודה

"כשאני בריא ויכול לעבוד אני מאושר. אני וורקוהוליק. בלי עבודה אני לא מרגיש שאני קיים. בעבודה שלי יש לידה של יצירה חדשה. אני רואה את עצמי בן מזל לשמש שופט בתכנית כוכב נולד. העיסוק מעניין ומרתק. אני חושף ונחשף לדור הצעיר, ומקווה לפגוש אותו בעתיד ולעבוד איתו.

כוכב נולד קצת הצילה אותי. פחדתי מאוד מחשיפה של מצלמות וחששתי לבטא את עצמי. הדימוי העצמי שלי בנושא כושר הביטוי שואף לאפס. סחבתי כל השנים חוסר ביטחון. היה לי נוח להיות מאחורי הקלעים ולעשות את הדברים משם. הייתי שחקן הרבה שנים וברחתי מזה, והטלוויזיה הייתה הקלה גדולה בשבילי. "כוכב נולד" פתרה לי את הבעיה ואחרי שלוש שנים הרגשתי שזה בסדר. היום אני פחות נלחץ. גם אם אני אומר דבר שהוא לא חכם או לא מושלם, זה בסדר.

ההשלמה עם עצמי באה בעקבות אהבת הקהל שאני מקבל ברחוב. אני מקבל חיבוק חם, והחיבוק הזה טוב. כשאני רואה בערב את התכנית על המסך אני לא תמיד כל כך אוהב אותה, אבל בחוץ אנשים מחבקים אותי ואני מבין שלא חייבים לראות הכל דרך העיניים שלי.

לא מציק לי שמכירים אותי ברחוב. אין ספק שיש כאלה שלא אוהבים אותי. אני לא יורד לרחוב והקהל מוחא לי כפיים. פה ושם פונים אלי ואנשים לוחצים לי את היד. בהתחלה זה הטריד אותי, אבל היום זה כיף וסוג של מתנה. זה בא ממקום טוב.

הצעירים שמצליחים לעבור אודישן מאושרים, אבל במקצוע הזה אין דבר כזה להיות מאושרים. אם אנחנו מרגישים שזהו זה, שהגענו, אנחנו בצרות. מה שדוחף אותנו במקצוע הזה, היא עוד הצלחה. אם הם אף פעם לא הגיעו, "כוכב נולד" נותן חשיפה. מהרגע שמתקבלים צריכים להתחיל לעבוד, וזה לא מסדר את החיים. אבל אין ספק שהם מאושרים כשהם עוברים אודישן, ובאותו הרגע זה שיא האושר".

תל אביב, תיאטרון ואוכל

"אני חולה על תל אביב. העיר היא חלק ממני והיא הבית שלי. נולדתי בה ואני חי בה. אני חי את העיר, אוהב לשוטט ברחובותיה ולהתבונן בבניינים. כל רחוב שמטפחים אותו עושה אותי מאושר. אני אוהב במיוחד את שדרות ח"ן ואת שדרות רוטשילד. כל הזיכרונות שלי קשורים בתל אביב. אני רואה את מה שהיה פעם קולנוע מוגרבי, כשכיום נותרה רק כיכר מוגרבי, והלב נצבט. ביליתי שם בנעוריי וגם ברחובות דיזינגוף ופרישמן. כל פינה בתל אביב מזכירה לי משהו. כילד אני זוכר את עצמי הולך עם אמא שלי לבתי קפה ולשפת הים. הים היה מקום מרכזי בחיי, אך היום אני לא איש של ים".

על הבחירה בבמה אומר צדי: "עד היום זה לא ברור לי, אבל מסלול חיי הוביל אותי לאהוב את הבמה. בגיל תשע דפדפתי בעיתונים בין המודעות וחיפשתי אודישנים. נראה שמאוד מאוד רציתי את זה".

צדי אומר שאוכל אינו מעסיק אותו. "אני אוכל רק בגלל שצריך וכדי להיות בריא. אני לא יודע לבשל כלום. אני לא אוכל בבית, אלא אוהב לאכול במסעדות ובבתי קפה. אהבתי מאוד את המסעדות היהודיות "בתיה" ו"קיטון". עכשיו אני גר באזור כיכר המדינה וזה יותר בעייתי, ועדיין לא אימצתי מקום. אני בתהליך ובינתיים אני עדיין רץ למקומות הישנים. אני אוהב מרק עוף או מרק ירקות עם עוף, והכי מושלם זה שניצל ופירה. לא מדליקים אותי אוכל גורמה או מאכלים אקזוטיים. אני מחבב אוכל סיני, אבל לא אלך במיוחד למסעדה סינית".

מוזיקה וקולנוע

"אני יכול להסתגר בבית בלי טלפונים, עם ערימת ספרים ועם הטלוויזיה, לבהות בה ולזפזפ כל עשר דקות. אני לא נוהג. אני לא איש של טיולים. אני אוהב מאוד קולנוע. אני נהיה חרד כש בתי קולנוע נסגרים. מכיוון שאני לא נוהג, אני מקווה שבתי הקולנוע יישארו בסביבה.

אם אני לא עובד, הכי כיף לי לקפוץ לסרט בשעה 11:00 בבוקר. הקרנה פרטית זה כיף גדול. אני אוהב קולנוע. הייתי מוכן לראות כל יום סרט. אני אוהב סרטי אקשן. למדתי שאקשן ודם באמת מרגיעים אותי. אין לי סבלנות לסרטים רומנטיים ואני לא אוהב לראות מחזות זמר קולנועיים. לעתים רחוקות אני רואה מחזות זמר מצליחים בקולנוע, דוגמת 'שיקאגו' או 'קברט'. אני אוהב לראות מחזות זמר על הבמה".

בעבודתי עבדתי עם להקות צבאיות, עם להקות פופ, עם להקת 'שוקולד מנטה מסטיק' ועם 'הכל עובר חביבי'. הלהקות הללו היו כמו הילדים שלי, ובניתי ועיצבתי אותן. הן הצליחו מאוד והערצתי אותן".

תיאטרון וטלוויזיה

"עבדתי עם המון זמרים בהמון הצגות. גם כשאני עובד עם להקה אני משתדל שזה יהיה סוג של הצגת תיאטרון. גם זמר העומד על הבמה עושה אצלי סוג של מונולוג. הכל תיאטרון, ואם לא אז זה לא מדבר אליי. אני מוכרח להפוך את הדברים לתיאטרליים, מכיוון שאני בא משם ואחרת זה פחות מעניין אותי.

בעבר הייתי חולה טלוויזיה. עבדתי בתכנית האירוח הראשונה בטלוויזיה, 'שעה טובה' עם מני פאר. הייתי בין המקימים של התכנית, עם אהרל'ה גולדפינגר, לאה זהבי ומני פאר. עבדתי שש שנים בתכנית. בנוסף, ביימתי פסטיבלי זמר, קדם ארוויזיון, ספיישל של חווה אלברשטיין ועוד המון תכניות. הכיף בטלוויזיה הוא שאפשר לחזור ולראות תכנית מסוימת כעבור יומיים, כמו סוג של עלעול בעיתון. אבל בטלוויזיה דברים אינם נשארים הרבה זמן. גם תיאטרון לא נשאר, רק קולנוע".

על מוזיקה, ספרים ותכניות לעתיד

"אני שומע מעט מאוד מוזיקה, וכשאני בא הביתה אני לא ישר שם משהו. מוזיקה קלאסית אני בכלל לא שומע. אני משוטט בחנויות ספרים. אם אני רואה ספר חדש של מאיר שלו, של עמוס עוז או של יורם קניוק, אני רוכש. אני לא יכול להצביע על ז'אנר ספרותי מסוים שאני אוהב.

מבחינת תכניותיי לעתיד, כנראה שאביים את 'קזבלן', הפקה חדשה משותפת של הקאמרי ושל הבימה, שהעבודה עליה תחל בחודש ינואר. מה אני יכול לבקש יותר? שרק ימשיך ככה".