האקשן עולה כיתה

מפוצלים. צילום: יח"צ
מפוצלים. צילום: יח"צ

"מפוצלים" מספק אקשן משובח עם תיאו ג'יימס ההורס בליווי תהיות פילוסופיות

88 שיתופים | 132 צפיות

המסכים מוצפים עתה בסרטי מדע בדיוני מהסוג העתידני־חברתי, הצופה לנו משטרים טוטליטאריים ומבנים חברתיים מוזרים, ומהסוג העתידני־טכנולוגי, עתיר ביצועי המחשב המדהימים והרובוטיקה המשוכללת ("היא", או "התעלות" עם ג'וני דפ). מה שמבדיל ביניהם לסתם סרטי אקשן מענגים הוא הפוטנציאל להוסיף גם כמה תהיות פילוסופיות על ההווה ולהגניב איזו אזהרה ביקורתית – מה שהיו עושים פעם, בשכבר הימים, ספרי מסע בסגנון "גוליבר".

"מפוצלים" הוא מהסוג הראשון, ומצליח לזקק אמירה מעניינת על חברה שבה בני האדם מחולקים לקבוצות נפרדות על פי תכונותיהם – נבונים, אמיצים, אלטרואיסטים וכו'. הסיכון הגדול למערכת הוא אנשים שלא ניתן להגדירם על פי תכונה דומיננטית אחת, להלן "מפוצלים". הסרט עוקב אחר נערה כזו (שיילין וודלי, המכבבת בימים אלו גם ב-"אשמת הכוכבים") החייבת להסתיר את מהותה מפני מנהיגת קבוצה (קייט ווינסלט) הזוממת לקחת את השלטון, ומסתייעת באמה (אשלי ג'אד), ובאחד הבחורים היפים שנראו על המסך, תיאו ג'יימס (אחוזת דאונטון), סוכרייה־לעיניים (הצילו, חפצון!).

הסרט מצטט ושואב השראה (טוב, קצת גונב) מהקולנוע לדורותיו – מ-"הארי פוטר" ו-"משחקי הרעב" ועד "הציפורים" של היצ'קוק, כך שאם תטענו שהוא לא הדבר המקורי ביותר עלי אדמות, לא אתווכח. אבל אמירותיו על שאיפת השלטון המתמדת של בעלי הכוח, המלאכותיות המובנית שבחלוקת בני אדם לקבוצות, קאסטות ומעמדות, מכל סיבה שהיא, מעלה את האקשן כיתה. ואף מילה על קיץ 2011.