הקיר שלנו

פעילי פייסבוק למען החברה. צילום: רמי זרנגר
פעילי פייסבוק למען החברה. צילום: רמי זרנגר

האם ייתכן שיום אחד נחיה במציאות שבה אנשים עוזרים זה לזה, חומרית ורוחנית, בחינם, רק בשם הערבות ההדדית ותחושת השייכות לקהילה? נכון, זה נשמע נאיבי ואוטופי, אבל בפייסבוק זה כבר קורה. היכרות עם תופעת רשת הומאנית שמחממת את הלב

88 שיתופים | 132 צפיות

קצת קשה להאמין, אבל ארץ ישראל הישנה והטובה קמה לתחייה בחודשים האחרונים מתוך דפי הפייסבוק. ליתר דיוק, השנה נפתחו ברשת החברתית דפים כחול־לבן שמטרתם הבלעדית היא עזרה לזולת. בהתחשב בכך שאנחנו חיים בעידן הסלפי והאינסטנט, מדובר בטרנד מאוד לא צפוי. הקונספט שלו, בקווים כלליים: דפים שנפתחו על ידי אנשים פרטיים ומטרתם לגרום לנו לקחת חלק בעשייה חברתית חשובה, או לחלופין, להציע משהו – פריט, עזרה, הכוונה, שידוך, ווטאבר – באופן פילנתרופי לגמרי, לכל מאן דבעי.

לחלק מעמודי הפייסבוק הללו יש מאות לייקים בלבד, לאחרים אלפים ורבבות, אבל הם כבר הספיקו לסייע בעשיית אינספור מעשים טובים. למשל, האכלת 600 ילדים בפתח תקווה מדי יום, עזרה במציאת עבודה  למאות אנשים וסיוע ביצירת קשר בין קשישים בודדים לשכניהם ולארגון ארוחות שבת משותפות. לאור זאת, מתעורר חשד שאולי הרייטינג הוא כבר לא חזות הכל. אולי מילה חדשה עומדת לתפוס בקרוב את מקומו: קהילה.

לא ניתן למצוא את הקבוצות הללו בעמודים הממומנים, והן הודפות (בנימוס, כמובן) כל הצעה למסחר את העמוד. "בלי הפייסבוק, ספק אם היינו קיימים", מודים רוב מקימי העמודים, ואומרים תודה למארק צוקרברג, כי בלעדי הפלטפורמה שהקים, ה-"מפה לאוזן" היה באמת מפה לאוזן.

ביקורת על פייסבוק כרשת חברתית שבה "מיליוני אנשים לבד" אומנם לא חסרה, אך העומדים בראש עמודים אלה השכילו להבין שבסוף היום כולנו רקמה אנושית אחת חיה – או בפייסבוקית, כולנו פיד אחד –  ושקידום מעשים טובים הוא אקט חזק אפילו יותר מעוד לייק לתמונה של דוגמנית. הגיע הזמן לערוך היכרות עמם.

יעל, תסדרי לי

"יש לי כוחות. אני מסדרת לאנשים דברים – אהבה, דירה, כלבלבים, וכו'", מצהיר העמוד "יעל תסדרי לי" בשורת האודות שלו. מאחורי ההצהרה עומדת יעל נחום מתל־אביב (30), מנהלת דפי פייסבוק במקצועה, שהחליטה לפתוח עמוד כדי לסייע לאנשים למצוא דברים שחסרים להם בחיים ברמה היומיומית. נחום היא גם פעילה חברתית למען בעלי חיים ומתנדבת בכלביות, כך שאפשר למצוא בעמוד שלה גם חיית מחמד לחבק בלילה.

העמוד הוא מעין שילוב בין "מודיעין 144" ל-"יד 2", ונחום מספרת שפתחה אותו לבקשת הקהל. "כל פעם אנשים ביקשו שאשתף דברים בעמוד שלי ולא תמיד רציתי לערבב את כל העניינים שלי, אז החלטתי לפתוח עמוד שירכז את השיתופים", היא מסבירה. "כל ה־400 לייקים הם אנשים שבאמת הגיעו מפה לאוזן דרך אנשים".

צילומים: רמי זרנגר
צילומים: רמי זרנגר

מה זה אומר "יש לי כוחות"?

"אם תגידי לי עכשיו שאת מחפשת דירה, מתישהו בשבוע הקרוב אשמע על דירה שעונה בדיוק על הצרכים האלה. אני לא יודעת להסביר את זה בצורה לא מכשפתית, אבל זה כאילו אני מזמנת את הדברים. תמיד הייתי ככה. גם בילדות הייתי משיגה דברים לאנדרדוג בבית הספר".

ומה סידרת עד כה לאנשים באמצעות העמוד שלך?

"יזיזה, למשל. כן, גם אותי זה מצחיק, כי לא התכוונתי שזה יקרה. וגם כמובן דירות, מכוניות, ספות, מקררים, כלבים, סאבלטים ועבודות".

בזמן כתיבת שורות אלה ניתן למצוא בעמוד, לצד שיתוף של מישהי שמחפשת הובלה למקרר שהוא תרומה לקשישה, דירה במרכז תל־אביב, הצעת עבודה בתחום הדיגיטל ומישהי שמחפשת שותפה שלישית לדירה. כולם מלווים בהמלצה האישית של נחום. "אנשים כותבים לי פרטים, או שאני רואה שמישהו פרסם משהו שהוא רוצה להעביר הלאה, אני עושה Share וזה מביא עוד קהל לעמוד בצורה ויראלית".

עם זאת, כמי שיש לה הידע המקצועי הנחוץ להרים עמוד פייסבוק חי ונושם כהלכתו, ניתן היה לצפות שלעמוד שלה יהיו יותר לייקים. "מה שיפה בעמוד זה שהוא עובר באמת מפה לאוזן. מישהו שבאמת אומר לחבר שלו, חפש ב-'יעל, תסדרי לי', ולא כי פמפמתי את זה. רצו להשתמש בעמוד שלי כאמצעי לקמפיינים, אבל סירבתי, כי אני רוצה להשאיר אותו נקי, דווקא בגלל שאני באה מהתחום ומכירה אותו".

אגב, הסנדלרית במקרה זה הולכת יחפה. כלומר, נחום בעצמה מחפשת עבודה בימים אלה. "הרבה פעמים הבנאדם האחרון שאני דואגת לו זו אני", היא אומרת, "זה קורה לי תמיד".

אורחים לשבת

העמוד "אורחים לשבת" הוא יוזמה ירושלמית שקמה, גם היא, ממש במקרה. את הרעיון הגה יחדָו גילבר (27), סטודנט שנה א' בבצלאל ששירת עד לא מזמן בצבא הקבע, כשחזר באוטובוס מהבסיס. "ישבתי ליד אדם מבוגר ששאל אותי מה אני עושה בצבא, וסיפר שהיה בבריגדה היהודית", הוא נזכר, "אחרי זה פגשתי קשיש נוסף במדרחוב בירושלים, שסיפר לי בשיחה אקראית שכנער בן 15 הוא נכח במשפטים של עולי הגרדום. הסתובבתי במשך תקופה מסוימת בתחושה שאנחנו מפספסים את האנשים האלה. לחלק מהם יש משפחות, לחלק אין, ובמקרים הפחות מוצלחים הם לבד במשך רוב השבוע. רצינו לעשות איתם משהו שיחבר אותם בחזרה לחברה".

וכך החליט גילבר באוקטובר האחרון לפתוח עמוד פייסבוק שנקרא "אורחים לשבת", במטרה לשדך בין מארחים שרוצים לארח קשיש לאנשים שמכירים קשישים שרוצים להתארח. חצי שנה לאחר מכן יש לו כבר רשימה של 150 מארחים, רובם מירושלים, ועשרות מתנדבים, 20 מהם בגרעין הקשה של העשייה. "אין לנו רצון לשדר שאנחנו עוזרים למסכנים", הוא מבהיר, "אנשים כותבים אלינו גם בקטע של 'אני גר בשכונה זו וזו ואני לא מכיר פה אף אחד'. בגלל שמדובר בארוחת שבת, יש לנו מקום להצטרפות כאורחים או כמארחים".

מוריה גילברט ויחדו גילבר. צילום: רמי זרנגר

דרך העמוד הכיר גילבר גם את מוריה גילברט (29), אחת המתנדבות הבולטות במיזם. "גילינו שאנחנו מתגוררים קרוב, אבל הפייסבוק הוא זה שהפגיש בינינו", היא מספרת, "ראיתי את העמוד בפייסבוק כי גם אני רציתי לעשות פרויקט של מפגש בין־דורי סביב ארוחות שבת. אני פעילה חברתית, ודברים כאלה מיד תופסים לי את העין".

בעמוד ישנם טפסים שניתן למלא כאורחים או כמתארחים. הטופס מפורט וכולל שאלות בנושא נגישות ואוכל כשר. "אנחנו מרגישים את האנשים שיוצרים איתנו קשר, אבל לפעמים צריך את הטאץ' האישי, ואנחנו הולכים לבדוק ולפגוש את המארחים כי אנחנו לא רוצים לשלוח אנשים סתם", מסביר גילבר.

יום למחרת האירוח הם מקפידים לטלפן או לשלוח מיילים לאורחים ולמארחים, ולשאול איך היה. חלק מהתגובות מתפרסמות גם בעמוד הפייסבוק. "היו מארחים שאמרו לי שיום אחרי זה הם ראו את האורח ברחוב והזמינו אותו לראות סרט אצלם בבית".

גילברט וגילבר מגיעים מרקע דתי אך אינם דתיים כיום. לכן הם החליטו להרחיב בהדרגה את מעגל האורחים כדי לצרף לקהילה אנשים שעזבו את מסגרת הדת, וחווים בדידות בעקבות החלטתם. "אני עברתי הכל לבד", הוא מספר, "אחרי הכל, גם 'חוזרים בתשובה' וגם 'יוצאים בשאלה' עזבו את החברה המקורית שלהם ואין להם עם מי לעשות את ארוחות השבת. אלה שתי אוכלוסיות שצריכות במיוחד את החיבוק הזה".

שיא הפעילות של "אורחים לשבת" נרשם בפסח האחרון. גילבר רתם את "בצלאל" לגיוס תרומות, ויחד הם ארגנו ליל סדר בבניין מיוחד בעיר, בהנחייתה של ח"כ רות קלדרון ועם אוכל שנתרם על ידי השף אלי מזרחי. "היו אנשים שאמרו לי אחרי סעודת שבת: 'מעכשיו אני מסתובב ופוקח עיניים לגבי אנשים שאני רואה ושואל, רגע, לבנאדם יש איפה לאכול?'. אנשים לא מכירים את השכנים שלהם בבניין, ודווקא הפייסבוק הוא מקום שבו הם מרגישים יותר בנוח לפנות אליהם".

דנה ונועה, תעשו לי קריירה

בשנה החולפת בלטו מאוד עמודים ובהם הצעות עבודה מפה לאוזן. אלו הפכו לאלטרנטיבה חינמית, שימושית ושפויה עבור מובטלים ומעסיקים כאחד. הדוגמה הבולטת לכך ביותר היא העמוד "דנה ונועה, תעשו לי קריירה", אותו פתחו דנה פאר מבית יהושע (30) ונועה אוחיון מתל-אביב (29), שעובדות יחד בהעצמת סטודנטים במסגרת קרן רוטשילד קיסריה.

מטרת העמוד, במקור, הייתה לפרסם עבור חברים הצעות עבודה שמגיעות אליהן מפה לאוזן בתחומים של מדעי החברה ומדעי הרוח. בפועל, חבר הביא חבר, שהביא חבר שהביא עוד חבר, והעמוד הפך לכדור שלג תעסוקתי שגרף עד כה מעל 26 אלף לייקים, עם כמות חשיפות של מאות אלפי לייקים למשרות השונות בו. מהר מאוד, ובאופן בלתי צפוי מבחינתן, הפך העמוד למקום שבו מעסיקים בוחרים לפרסם בלעדית, ולכזה שעומד בכבוד ומאתגר גם את אתרי חיפוש העבודה המסורתיים.

דנה פאר ונועה אוחיון. צילום: רמי זרנגר

מנין יש לשתי נשים פרטיות כל כך הרבה הצעות עבודה בקנה? "לאורך השנים עבדנו בכל מיני עבודות של עשייה חברתית, וככה הגיעו אלינו הרבה מהמשרות", מסבירה פאר, "כשמסיימים, הרבה פעמים מעבירים משרות לבוגרי התוכנית, אז אמרנו 'אוקיי, זה מגיע לחבורה מאוד מצומצמת, בואו נרחיב אותה במקום שבו נוכל פשוט לשפוך את הצעות העבודה האלה".

אוחיון: "לאורך השנה היינו חוגגות כל מאה לייקים חדשים בעמוד, וכשהגענו לאלף אמרנו 'וואו, עשינו את שלנו', אבל הגלגלים המשיכו לנוע".

פאר ואוחיון מקפידות להוסיף לפחות 20 הצעות עבודה חדשות בכל יום, ולהשיב על עשרות פניות של מחפשי עבודה ומעסיקים. אוחיון: "אנחנו מקבלות גם הרבה פניות של קריאה לעזרה והודעות קורעות לב של אמהות שלא מצליחות לחזור למעגל העבודה. יש כאוס בתחום הזה. מעסיקים אומרים שהם מקבלים באתרי חיפוש עבודה כל כך הרבה קורות חיים לא ממוקדים, שהם מעדיפים בסוף לפנות למועמד שהגיע ממישהו שהם מכירים אישית. אצלנו מיון המשרות קפדני ביותר".

כדי לשדרג את חוויית החיפוש בעמוד, לפני כשלושה חודשים השיקו פאר ואוחיון את "הפינה המעודדת", שמטרתה לשמור על המורל של מחפשי העבודה. "הפינה מופיעה כל שבוע בראש העמוד ומכילה סיפורים של אנשים שהצליחו – או שמצאו את העובדים או את העבודה", מסבירה פאר, "התגובות לזה מדהימות. מישהי כתבה לנו 'אני כל שבוע רואה את הפינה המעודדת והחלטתי שתוך שבועיים אני כותבת לכן שמצאתי – וכך היה'. כעבור עשרה ימים היא אמרה שמצאה עבודה, וכולם כתבו לה 'את זימנת את זה, את השראה בשבילנו'".

פאר ואוחיון מספרות שלא יהיה מוגזם לומר שעד כה הן כבר מצאו עבודה למאות אנשים.  זו גם קהילה פרו־אקטיבית, שבה אנשים יכולים להגיב ולעודד". אוחיון: "כל הזמן אנחנו חושבות איך לחדש כדי שיהיה לנו כיף, והרייטינג הזה גורם לנו להמשיך".

תיק אוכל

אם תחפשו את שמו של סער שיינפיין בגוגל, שמו יקפוץ לכם בהקשר של פרשת הכדורים הפסיכיאטריים בתוכנית "האח הגדול". אבל שיינפיין, עורך דין במקצועו, עסוק בימים אלה בעשייה חברתית באמצעות פייסבוק, שמתרחשת מתחת לרדאר של הרכילאים: מדובר ב-"תיק אוכל" – מיזם שהקים, שמטרתו איסוף מוצרי מזון והכנת כריכים לילדים שמגיעים לבית הספר בלי אוכל.

"הייתה כתבה בחדשות 2 לפני שנה בערך, על מספר מטורף של ילדים רעבים בארץ", נזכר שיינפיין, "אי אפשר היה לישון אחרי כתבה כזאת. בעקבות ההשתתפות שלי ב-'האח הגדול' זכיתי לבמה בפייסבוק והחלטתי לנצל אותה לדברים טובים. אחרי הכתבה הבנתי שהנה, מצאתי את הדבר שאני יכול לעזור בו הכי הרבה. ילדים זה העתיד: אם לא נשקיע בהם, אנחנו עוצמים עיניים. עוד באותו לילה פתחתי קבוצה בפייסבוק בשם 'ילדים רעבים' (שבהמשך עברה לעמוד "תיק אוכל"). התחלנו עם 150 כריכים, כיום זה כבר 600, ויש לנו רשימות המתנה".

דותן שובל. צילום: רמי זרנגר

אל שיינפיין חבר דותן שובל (42), חבר ילדות מכפר סבא, אחרי שהשניים שיתפו פעולה בפרויקט ציוד לחיילים במבצע "עמוד ענן". דרך פייסבוק הצטרפו לצוות גם טרייסי כהן (35), אשת הייטק, גם היא מכפר סבא, ועורכת הדין רעות זיו (33) מרמת גן. הפעילות שלהם מתמקדת כרגע בפתח תקווה, מתוך כוונה להתרחב ליישובים נוספים.

הצוות החליט לאמץ מודל, שכבר קיים בבת ים, בשם "מאיר השמן": הכנת כריכים וחלוקתם לילדים שזקוקים לכך על בסיס יומיומי, ובפתח תקווה היו תשתית של מתנדבים, מתנ"ס ומטבח. בפועל, מדי בוקר, עוד לפני הזריחה, מתכנסים במתנ"ס ורבר בעיר גמלאים ומתנדבים שמכינים כריכים מלחמניות טריות הנתרמות על ידי  מאפייה בעיר למען הילדים. הכריכים נעטפים, והגמלאים מסיעים את הכריכים ברכביהם הפרטיים אל בתי הספר, כדי שיגיעו ל־600 ילדים שנשלחים בבוקר לבית הספר כשתיק האוכל שלהם ריק.

"באמצעות הפייסבוק אנחנו מגדילים את כמות המתנדבים ומוצרי המזון שמגיעים ממש מכל רחבי הארץ", מסבירה טרייסי כהן, "ספקית המוצרים הקבועה היא חברת ההייטק 'Nice' שבה אני עובדת, שגם התגייסה לעניין".

קבוצת "תיק אוכל"
קבוצת "תיק אוכל"

"אין לנו תקציב פרסום", מסביר שיינפיין, "זה הכל חברים בפייסבוק, והאספקה מגיעה מבני אדם פרטיים ששמים קרטון בעבודה שלהם או שמים שקיות. אני פלטפורמה שנתנה לזה במה ועכשיו זה מתנהל בצורה מטורפת. בפעם האחרונה שחזרתי משם (מהמתנ"ס, מ"פ) התחלתי לבכות כמו ילד. אי אפשר היה לעצור את הבכי הזה. את לא מבינה את העוצמה. זה כמו מפעל: לעשות 600 כריכים כל יום, למרוח אותם – וזה לא יכול לעצור. אם יום אחד אתה עוצר – אין להם, הם לא אוכלים".

חברי "תיק אוכל" לא מקבלים תרומות של כסף אלא של מוצרים בלבד. העמוד עמוס בסיפורים ובתמונות של אנשים עם ארגזי מצרכים. "יש לנו המון פונים דרך פייסבוק", אומרת כהן, "את לא מתארת לעצמך כמה אנשים פונים ואומרים לנו 'אני פה כדי לעזור, מה צריך?' ו'איך אפשר לשלוח לכם אוכל?'".

"אני חושב שלמיזם היה מאוד קשה לקרות אילולא פייסבוק", אומר שובל, "הייתי יכול ללכת לחברים שלי ולבקש מכל אחד מהם קופסת שימורים של טונה, אבל לקחת את זה לכיוון של משהו שיתחיל לעבוד לבד – הפייסבוק זו פלטפורמה אדירה לדברים כאלה".

נכות ללא נראות

נעמי הירשלר (42) מירושלים, נשואה ואם לשניים, היא מורה שהחליטה לעזוב את ההוראה ולהקדיש את חייה לקידום המודעות לנכים שנכותם אינה נראית לעין, אך שהם עדיין זקוקים לסיעוד, סיוע ותשומת לב חברתית. הירשלר הקימה עמוד פייסבוק בשם "נכות ללא נראות", שבו היא מעלה תכנים באופן קבוע, כדי לקדם סובלנות ומודעות לנושא. בעקבות זאת, מזמינים אותה לשאת הרצאות בתחום.

הנושא אינו זר להירשלר. בשנת 1994 היא נפגעה קשה בבטנה בפיגוע בנחלת שבעה בירושלים, שבו שני מחבלים נכנסו לבית קפה וריססו את היושבים בנשק אוטומטי. "הרגשתי שחטפתי כדור, כאילו טיל חם עבר לי בבטן, ומצאתי את עצמי שוכבת על הרצפה בבית הקפה על הגב", היא משחזרת את הזוועה, "את מאבדת שליטה על הכל – היכולת לאכול, ללכת, לחשוב –  ואת הכל צריך ללמוד מחדש, כי את לא יודעת מה קורה לך במוח".

נעמי הירשלר. צילום: רמי זרנגר
נעמי הירשלר. צילום: רמי זרנגר

כשיושבים מול הירשלר רואים רק את החיוך הענק והלבבי שלה, אבל מתחת לבגדים מסתתרת צלקת ענקית שחוצה את בטנה. יש לה 75 אחוזי נכות, מאחוריה ניתוחים רבים והיא סובלת גם מפוסט טראומה – אבל חיצונית לא רואים עליה דבר. "עד שזה קרה הייתי שבויה בקונספט השגוי שנכים זה אנשים שלא הולכים", היא אומרת, "עוד לא הבנתי מה זה נכות, ושרק חלק קטן מאוד מהנכויות רואים בעיניים. כשזו נכות לא נראית, חובת ההוכחה היא עלינו".

תחת ההגדרה "נכות ללא נראות" נכללות גם מחלות כמו זאבת, מחלות נפש, ובכלל, כל מגבלה שלא נראית כלפי חוץ. הירשלר מסבירה שבין הסיבות לפתיחת העמוד בפייסבוק מצויות התגובות שהיא וחבריה נתקלים בהן ביומיום. "אני שוחה בבריכה של נכים", היא מספרת, "כשאני עם בגד ים שלם לא רואים את הצלקת, אז נכים אחרים מתחילים לצעוק: 'גברת, מה את שוחה במסלול הזה? הוא לנכים'. כשאני חונה בחניית נכים, אנשים מתנפלים עלי שאסור. ההתלבטות שלי היא תמיד: לענות או לא לענות? להסביר שאני נכה או לא? אפילו קיבלתי פעם דו"ח על חנייה בחניית נכים".

העמוד מרכז מידע רב בנושא נכות ללא נראות, ישראלי ובינלאומי, שהירשלר מקפידה לעדכן ללא הרף. בקרוב היא תעלה בו קליפ שערכה בעצמה ובו מתוארת הסיטואציה שמתרחשת כל פעם מחדש כשהיא חונה בחניית נכים. בקליפ איירה הירשלר בטוש שחור את הסיטואציה החברתית המביכה שהיא חווה, על ריבועים של נייר טואלט. תמונה אחר תמונה מודגמות שם סיטואציות של השפלה חברתית: אנשים שצועקים על דמותה המצוירת: 'חוצפה! שקרנית! את נכה את? אין לך בושה?', ואפילו מזעיקים שוטר ש-'יטפל' בה.

הירשלר מדווחת שהעמוד כבר מביא לאקטיביזם של נכים אחרים שנכותם אינה נראית לעין. "אחת המטרות שלי היא ש'נכים בלתי נראים' ייצרו בעצמם תכנים", היא אומרת. "פנו לעמוד נכים שרוצים להיפגש עם נכים אחרים, ללמוד ולהיעזר. זה משהו שלא תכננתי אותו. כלומר, שבעקבות העמוד הזה אנשים עם נכות ללא נראות ממש ייפגשו זה עם זה. אנחנו לא קבוצת תמיכה או קבוצה טיפולית, אבל יש בזה מוטיבים משם. חשוב לי שיידעו שיש דבר כזה ושהמושג 'נכות ללא נראות' יהיה קיים בשיח כדי לפרוץ את מחסומי הסטיגמה".