וונדר וומן, גרסת הדוקו: ראיון בלעדי עם לטי גרובמן

"השאלה היא לא איזה מבטא יש לך אלא מה את מביאה לשולחן. אם את מביאה השקעה לסרט לא תוהים למה אמרת מיליון דולר ביחיד או ברבים" | צילום: איאן פישר
"השאלה היא לא איזה מבטא יש לך אלא מה את מביאה לשולחן. אם את מביאה השקעה לסרט לא תוהים למה אמרת מיליון דולר ביחיד או ברבים" | צילום: איאן פישר

המפיקה הישראלית לטי גרובמן כבר תפסה מקום בלב הוליווד בזכות מעורבות בסרטים של מיליוני דולרים, עבודה צמודה עם כוכבים בסדר גודל של קווין קוסטנר וגל גדות, ועכשיו גם מועמדות לאוסקר. לא ברור מתי יש לה זמן לגדל שלישייה ותאומים

88 שיתופים | 132 צפיות

 

 

לטי (זלאטה) גרובמן היא ישראלית ומפיקת סרטים בהוליווד, כזו שאוהבים כאן להכתיר לא פעם בתואר הדרמטי "אחת הישראליות המצליחות בהוליווד". היא צוחקת כשאני מזכיר את זה, אבל בהחלט, העובדות מדברות בעד עצמן. היא הבעלים של חברת ההפקות "קמפבל־גרובמן פילם" יחד עם השחקנית קריסטה קמפבל והשתיים חתומות על הצלחות כמו "אומת הפרוזאק", "רצח מוצדק" (בכיכובם של רוברט דה נירו ואל פצ'ינו) וכמובן להיט האימה "המנסרים מטקסס" בגרסת תלת ממד שהיה הצלחה קופתית מרשימה (הסרט, שהושקעו בו 20 מיליון דולר, הכניס בקופות כמעט 50 מיליון). בימים אלו היא עובדת על "קרימינל", סרט חדש עם קווין קוסטנר, ראיין ריינולדס, גרי אולדמן, טומי לי ג'ונס וגל גדות שיצא לאקרנים באפריל, וסיימה את ההפקה של "בליידר" עם לייב שרייבר ונעמי ווטס.

לטי גרובמן | צילום: איאן פישר
לטי גרובמן | צילום: איאן פישר

 

אבל את הכניסה הרשמית אל הליגה של הגדולים היא דווקא מקבלת מכיוון לא צפוי. Winter on Fire ("חורף בלהבות", בתרגום חופשי), סרט תיעודי שהפיקה יחד עם חברת נטפליקס ומפיק הדוקו האנגלי־יהודי ג'ון באצק (שנחשב לאגדה של ממש בתחום), מועמד לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר. הסרט, בבימויו של הבמאי הרוסי יבגני אפינייבסקי, עוקב מקרוב מאוד – ממש מתוך ההמונים עצמם – אחרי ה"יברומאידאן", סדרת האירועים שהובילה למהפכה האזרחית באוקראינה. הסרט כבר קצר שבחים ברחבי העולם, הן בשל העשייה הקולנועית המרשימה שלו והן בשל הרגישות הפוליטית של נושאו, והוא נחשב למועמד חזק ומוביל לפרס האקדמיה הנכסף. המגזין יורד לדפוס ערב טקס האוסקר כך שאיננו יודעים אם הסרט זכה או לא, אבל גם המועמדות לפרס נחשבת בהוליווד להצלחה של ממש, כזו שגם מתבטאת בחשבון הבנק. אני תופס את גרובמן לשיחת סקייפ לילית אחרי יום ארוך של עבודה וטיפול בחמשת (!) ילדיה.

נעמי ווטס | צילום: GettyImages
נעמי ווטס | צילום: GettyImages
קווין קוסטנר | צילום: GettyImages
קווין קוסטנר | צילום: GettyImages

זלאטקה יקירתי, מזל טוב.

"תודה".

איך זה מרגיש להיות מועמדת לאוסקר?

"מבחינת העבודה, אין הרגשה טובה מזו. כמו שאחד מידידי אמר: אנשים עובדים 50 שנה בתחום ולא זוכים לאף מועמדות ומעתה והלאה תמיד לפני השם שלכן יבוא הטייטל Oscar nominated producers, או, כמובן, אם נזכה… טוב, די, אני לא רוצה לחשוב על זה אפילו. זה מרגש מדי".

זה חלומו של כל מפיק הוליוודי, לא?

"אם מודים בכך או לא, לזכות באוסקר זה חלומו של כל אדם בתעשיית הקולנוע. זה לא רק חשוב לאגו, זה גם חשוב להמשך העבודה. אתה מקבל פרויקטים הרבה יותר טובים אם יש לך אוסקר ביד".

איך נכנסת לפרויקט של Winter on Fire?

"הבמאי יבגני אפינייבסקי הגיע אלי עם החומר ונדהמתי לראות שעדיין יש מקומות בעולם שאנשים יוצאים להפגנה לא אלימה ויורים בהם כדורים חיים. זה היה לא אחראי מצדי אם לא הייתי נכנסת להפקה הזו".

"לזכות באוסקר זה חלומו של כל אדם בתעשיית הקולנוע. זה לא חשוב רק לאו, זה גם חשוב להמשך העבודה. אתה מקל פרויקטים הרבה יותר טובים אם יש לך אוסקר ביד" | צילום: איאן פישר
"לזכות באוסקר זה חלומו של כל אדם בתעשיית הקולנוע. זה לא חשוב רק לאו, זה גם חשוב להמשך העבודה. אתה מקל פרויקטים הרבה יותר טובים אם יש לך אוסקר ביד" | צילום: איאן פישר

היה לך קשר רגשי להפקה הזו, אולי בגלל המוצא הרוסי? אני שואל כי פעם אמרת לי שאת לא מתעניינת בהפקת סרטים דוקומנטריים כי אין בזה כסף.

"לא היה לי קשר רגשי להפקה לפני שקיבלתי את החומר. האמת היא שלא היה לי מושג מה קורה באוקראינה מבחינה פוליטית. ואתה צודק, לא הייתי מעוניינת להתעסק ביותר מדי סרטים דוקומנטריים. לא בגלל שזה לא מעניין אותי. להפך, אין ז'אנר שאני אוהבת יותר. אבל סרטים דוקומנטריים לא מכניסים מספיק כסף כדי להחזיק חברה בסדר גודל שלנו. שותפתי קריסטה קמפבל נתנה לי אולטימטום של דוקומנטרי אחד בשנה. לפעמים אני דוחפת שניים. אבל זה חייב להיות משהו מיוחד במינו".

הסרט נוקט עמדה פרו אוקראינית ופרו מערבית. האם זו גם עמדתך האישית?

"לא הייתה לי עמדה בכלל, ועד היום אני מבולבלת בקשר לכל מה שקורה שם, מי באמת הרעים בסיפור. אני נוקטת בעמדה פרו בני אדם. אם בן אדם יוצא להפגנה, אין שום הצדקה לפגוע בו. רוב אזרחי אוקראינה בחרו להיות חלק מהאיחוד האירופי. הנשיא שהם בחרו הבטיח להם להתקרב למערב ולא עמד בהבטחתו. המהפיכה התחילה בפייסבוק. היא לא הייתה מתוכננת. אנשים מכל שכבות האוכלוסייה, נשים גברים, צעירים, מבוגרים, מכל הדתות, יצאו לרחובות לזעוק על מצבם. המשטרה והמיליציה הגיבו באגרסיביות, עם מכות רצח וכדורים חיים. הבמאי והצוות שלו היו יחד עם המפגינים בשטח, בתוך האש החיה. הם סיכנו את חייהם כדי לעשות את הסרט הזה".

"אנשים אומרים שאני קונטרול פריק אבל לא אכפת לי. יש לי ספינה גדולה ואני הקפטן. בדרך כלל הכל בסדר, הבעיות העיקריות הן כשהילדים חולים או כשהם לא מתנהגים טוב בבית ספר" | צילום: הלנה זייפרט
"אנשים אומרים שאני קונטרול פריק אבל לא אכפת לי. יש לי ספינה גדולה ואני הקפטן. בדרך כלל הכל בסדר, הבעיות העיקריות הן כשהילדים חולים או כשהם לא מתנהגים טוב בבית ספר" | צילום: הלנה זייפרט

סימנו אותה

גרובמן, 45, עשתה כברת דרך ארוכה כדי להגיע למועמדות לאוסקר. היא בתם של האמן מיכאיל גרובמן, איש האוונגרד הרוסי בעל שם עולמי, ואשת הספרות אירינה גרובמן (עורכת מגזין האמנות והספרות הרוסי "זארקלה"). אחיה יעקב (יאשה) הוא ארכיטקט מצליח. היא נולדה במוסקבה ועלתה עם הוריה לישראל כשהייתה תינוקת בת פחות משנה. תחילה גרו בירושלים ואחר כך בתל אביב. את צעדיה הראשונים בעולם הבידור עשתה כבר בגיל צעיר מאוד. כנערה שיחקה בתיאטרון הבימה, הייתה חברה בלהקת צעירי תל אביב וכיכבה עם הלהקה בסדרת הטלוויזיה "החופש האחרון".

בהמשך עברה לניו יורק עם האקס אסף אמדורסקי (אנחנו לא רוצים להיכנס לסיפור הזה עוד פעם, לכן רק נציין שהשניים הם אקסים מיתולגיים והשיר שלו "יקירתי" ככל הנראה נכתב עליה) ולמדה משחק בבית הספר של לי סטרסברג. אחרי שנפרדה מאמדורסקי, שחזר לארץ, המשיכה ללוס אנג'לס, המֶכה של תעשיית הבידור העולמית. מהר מאוד הבינה שהיא לא מעוניינת בקריירת משחק ונעשתה מפיקה, בת טיפוחיו של המפיק הישראלי־אמריקאי אבי לרנר. היא עבדה עם כמה מהשמות הגדולים בהוליווד והפיקה עשרות סרטים.

ב־2005 דווח כי חוזה שחתמה עם חברת מילניום להפקה של שלושה סרטים הוערך ב־15 מיליון דולר והקפיץ אותה לליגה של הגדולים. השלב הבא בקריירה של גרובמן היה הקמתה של חברת הפקות יחד עם השחקנית הרותחת קריסטה קמפבל, והשאר, כמאמר הקלישאה, היסטוריה.

"עכשיו מצפים מאיתנו ליותר. בשנה שעברה מגזין 'וראייטי' סימן אותנו בין עשרת המפיקים המבטיחים של השנה. הצדקנו את האמון והבאנו מועמדות לאוסקר, אבל עכשיו, ביום שאחרי, אנחנו צריכות לבוא עם חומר ששווה מועמדות" | צילום: איאן פישר
"עכשיו מצפים מאיתנו ליותר. בשנה שעברה מגזין 'וראייטי' סימן אותנו בין עשרת המפיקים המבטיחים של השנה. הצדקנו את האמון והבאנו מועמדות לאוסקר, אבל עכשיו, ביום שאחרי, אנחנו צריכות לבוא עם חומר ששווה מועמדות" | צילום: איאן פישר

סיימת עכשיו סרט עם כוכבי ענק כמו קווין קוסטנר וטומי לי ג'ונס. איך זה לעבוד עם כוכבים בסדר גודל כזה?

"לעשות סרט קטן זה כמו לעשות סרט גדול, זו אותה כמות של עבודה. בסרט גדול יש תקציב לאנשים יותר מקצועיים וכמובן נחמד לעבוד עם שחקנים מבריקים שחלקם זכו באוסקר. הלחץ בסרט גדול הוא אם הסרט יצליח או לא, זו אחריות מאוד גדולה כלפי המשקיעים שלנו. אנשים תמיד שואלים אותי מה זה מפיק. מפיק הוא האדם שמחזיק את האלמנט שבלעדיו הסרט לא יכול היה להיעשות. אני לא מפיקה בפועל. אני לא מבלה בתעלות ובונה סטים בעצמי. העבודה העיקרית שלנו היא לבוא עם הרעיון – תסריט, במאי, שחקנים. להרים את הסרט, לשכור את הצוות שיפיק בפועל, וכמובן להביא את הסרט לקו הסיום ולמכור אותו. נשמע פשוט אבל החלק הקשה ביותר הוא להרים את הכסף לסרט".

איך היה לעבוד עם גל גדות? תפסת אותה לפני או אחרי "וונדר וומן"? הערכת שהיא תהיה כוכבת כזו גדולה?

"הצענו לה את התפקיד אחרי שהיא קיבלה את 'וונדר וומן' אבל לפני שהיא צילמה את הסרט, אז לא, אני לא יכולה לקחת קרדיט על זה שהאמנתי בה, אבל היא בחורה יפה, מוכשרת, חכמה, נחמדה. אני לא חושבת שיש איש בעולם שלא מאחל לה הצלחה גדולה. יש גדולה בפשטות שלה, שום דבר לא עלה לה לראש והרפש של הוליווד לא דבק בה. היא נשארה בנאדם הכי נחמד ומקסים".

גל גדות | צילום: GettyImages
גל גדות | צילום: GettyImages

קשה להיות אישה וזרה בהוליווד?

"אני לא עושה לעצמי הנחות. זו תעשייה קשה וכנראה קצת קשה יותר לנשים אבל אם אני אתרכז בקושי ולא באיך להתגבר על הקשיים אז אני אשאר עם התירוצים ולא עם ההצלחה. קריסטה ואני לא מוותרות לעצמנו בגלל שאנחנו נשים, אנחנו מתלוננות אחת לשנייה ואז יוצאות לקרב. בקשר לכך שאני זרה, אמריקה נוצרה ממהגרים ומלאה בהם. השאלה היא לא איזה מבטא יש לך אלא מה את מביאה לשולחן. אם את מביאה השקעה לסרט לא תוהים למה אמרת מיליון דולר ביחיד או ברבים".

את כבר הרבה שנים בעסק והנה עכשיו את מועמדת לאוסקר. את מרגישה שהגעת לאיזה שיא ואת יכולה לנוח קצת?

"הצחקת אותי. עכשיו מצפים מאיתנו ליותר. בשנה שעברה מגזין 'וראייטי' סימן אותנו בין עשרת המפיקים המבטיחים של השנה. הצדקנו את האמון והבאנו מועמדות לאוסקר, אבל עכשיו, ביום שאחרי, אנחנו צריכות שוב לבוא עם חומר ששווה מועמדות. אני מרגישה שהגענו למקום שכל בן אדם בתעשייה שלנו שואף אליו ואני גאה בנו. עבדנו קשה והצלחנו. למרות זאת קשה לי עם סיבוב האגו הזה בגלל שלא עשינו את זה לגמרי בכוחות עצמנו. את המועמדות אנחנו חייבות לבמאי יבגני אפינייבסקי ולנטפליקס. אם יבגני לא היה מסכן את חייו בקייב, החומר לא היה מגיע אלינו".

איך נוצר הקשר עם ענקית התוכן נטפליקס?

"עם נטפליקס עבדתי על הפיצ'רים שלי וגם בסרט הדקומנטרי 'מיס עולם האמיצה' (על לינור אברג'יל) שהיה מועמד לאמי. נטפליקס היא חברה מדהימה. הם היו מאוד מעורבים בהפקה של Winter on Fire. יש להם צוות נהדר שמאוד מעורב קריאייטיבית ועולם שלם של שיווק שלא הרבה יכולים להתחרות בו. אם הם מאמינים בסרט מסוים, לסרט יש סיכוי ענק להצליח".

כרזת הסרט Winter On Fire | צילום: יח"צ
כרזת הסרט Winter On Fire | צילום: יח"צ

חיית אימא

לצד הרזומה המרשים, לגרובמן יש גם כוכב רוק כבד בעברה – בעלה לשעבר לוגן מאדר סולן להקת "משין הד", שאיתו הביאה לעולם חמישה ילדים: שלישיית בנים בני שבע ותאומים, בן ובת, בני ארבע. אחרי 13 שנות נישואים היא נפרדה מבעלה וכיום היא מתמרנת בין קריירה אינטנסיבית לבין אימהות במשרה מלאה.

איך זה לגדל שלישייה ועוד תאומים וגם לתחזק קריירה מצליחה?

"לגדל שלישייה ותאומים זה סופר־קשה בלשון המעטה. עשיתי את התאומים אחרי השלישייה בגלל שהשלישייה הם כולם בנים ורציתי גם בת. תמיד רציתי עוד אחים ואחיות ומכיוון שהורי לא נענו לי, הבטחתי לעצמי להקים משפחה גדולה. כמובן שלא הבנתי את הקשיים. הנישואים התפרקו כשהגדולים היו בני 5 והקטנים בני שנתיים וחצי. יש לי מטפלת ונהג שעוזרים לי אבל הילדים רוצים את אימא ואני שם בשבילם תמיד. אני טובה בניהול, לפעמים זה נתפס בעיני אנשים כאילו אני קונטרול פריק או ביץ', אבל לא כל כך אכפת לי מה אומרים כל עוד ילדי בריאים ושמחים. יש לי ספינה גדולה ואני הקפטן. בדרך כלל הספינה מתפקדת בסדר. הבעיות העיקריות הן כשהילדים חולים או כשהם לא מתנהגים טוב בבית ספר, ויש הרבה מכל זה. כל יום יש הפלגה חדשה, והשנה הייתה סוערת במיוחד. אני חיית עבודה וחיית אימא. יש לי תאווה גדולה לשניהם ולמרות הקשיים הגרנדיוזיים אני איכשהו, בקושי רב, שורדת".

"קריסטה ואני לא מוותרות לעצמו בגלל שאנחנו נשים, אנחנו מתלוננות אחת לשנייה ואז יוצאות לקרב" | צילום: איאן פישר
"קריסטה ואני לא מוותרות לעצמו בגלל שאנחנו נשים, אנחנו מתלוננות אחת לשנייה ואז יוצאות לקרב" | צילום: איאן פישר

גם השותפה שלך מוברגת חזק בתחום. איך אתן מסתדרות?

"תמיד היה לי קל יותר בשניים. לא ממש עבד לי בנישואים אבל ביחסי עבודה אני מוצאת שאנשים מפרים אותי ואני יותר פעילה ונלהבת כשיש מסביבי אנשים שבאים עם רעיונות או מתלהבים משלי. את קריסטה פגשתי לפני הרבה שנים כשעבדתי בתור עוזרת עורך. היא הייתה חברה של הבוס ולא שמה עלי קצוץ. לקח לי עוד כמה שנים לקנות את האמון שלה. היא בן אדם שלא נפתח מהר ויש לה אינסטינקטים מצוינים כשזה מגיע לאנשים ופרויקטים. אנחנו באות מרקע שונה לחלוטין, כשפגשתי אותה היא הייתה שחקנית ודוגמנית ואפילו הופיעה ב'פלייבוי', אבל החיבור שלנו הוא כמו של אחיות. קריסטה משיגה מה שהיא רוצה. אחרי שנים רבות של משחק היא התחילה להפיק בלי לדעת שהיא עושה את זה. היא הביאה תקציב לסרט ואת השחקן הראשי. מיד קלטתי את הפוטנציאל. פתחנו חברה והפכנו לשותפות מלאות. היא אחת המפיקות הטובות ביותר שאני מכירה. אצלה זה הכל עבודה, היא פחות בקטע של משפחה וילדים. לפעמים אני צריכה להסתיר ממנה שאני לוקחת ילד לרופא. אין תירוצים".

תפיקי פעם סרט ישראלי או סרט אמריקאי על נושאים ישראליים?

"אני מבדילה בין אהבתי לארץ לבין העבודה שלי. אבי לרנר, שהוא המנטור שלי ואיש עסקים ממולח, עשה סרט שנקרא 'האזור האפור' על השואה. אבי הוא איש עסקים חכם שלא יעשה סרט אלא אם כן הוא יודע שהוא ירוויח או לפחות לא יפסיד, אבל את 'האזור האפור' הוא עשה בידיעה שהסרט עלול להפסיד כסף, בגלל שנושא השואה חשוב לו. לצערי אני עוד לא במקום בקריירה שלי שאני יכולה להרשות לעצמי סיטואציה כזו ולכן לא אעשה סרט רק בגלל שהנושא ישראלי".

נראה שחשוב לך הקשר לישראל וחשוב לך שידעו מה את עושה שם. למה בעצם?

"ישראל תמיד תהיה הבית שלי ואנשים בה הם המשפחה שלי. אני רוצה שהמשפחה שלי תהיה גאה בי. יש אנשים שכשהם מצליחים הם קונים וילות ופרארי ותכשיטים, אותי החומריות פחות מעניינת. אני רוצה הכרה. עבדתי קשה ואני רוצה שידעו. אולי זה באמת קצת דפוק".