כספר פתוח

שווארמה "שמש".

"נולדתי ברמת גן, ואני מאמינה שמשם מגיעה האהבה הגדולה שלי לשווארמה. אני חולה על שווארמה, ממש מטורפת על זה, אבל בזמן האחרון, מאז שראיתי סרט על בית חרושת לבשר, מאוד קשה לי עם העניין הזה, של רצח בעלי חיים. היום אני צמחונית, ואני מאוד שלמה עם זה. תמיד רציתי להיות צמחונית אבל היה לי ממש קשה לוותר על השווארמה. עכשיו אני מרגישה יותר נקייה ויותר בריאה. עשה לי טוב, הניקוי הזה – ושלא יהיו טעויות: אני לא טבעונית וממש לא אחת שהולכת אחרי טרנדים. אני גם לא חושבת להיות טבעונית ולהפסיק לאכול ביצים ולשתות חלב. אני רק צמחונית".

חולון.

"עברתי לשם כשהייתי ילדה, עוד לפני היסודי, ואפשר להגיד שזו העיר שלי. אני חולונית בכל המובנים – כאילו, יש לי גב של שכונת ג'סי כהן ולא כדאי להתעסק איתי, ממש לא – ואני מאוד גאה בעיר הזאת".

טייפ קאסט בתיכון.

"תמיד הייתי סוג של שחקנית, ולכן גם תמיד אהבתי להתחפש לדמויות. בתיכון לפעמים הייתי פריקית, לפעמים צפונית מחולון – קטגוריה שאני המצאתי – ולפעמים הייתי אמנותית כזאת, מלומדת, סוג של חננה. האמת, מאוד אהבתי ללמוד, וחוץ מזה גם ניגנתי בכל מיני כלים: סקסופון, אורגנית, פסנתר, חצוצרה – אולי היו עוד, לא זוכרת. היום הכלי שאני הכי מתחברת אליו הוא גיטרה. למדתי לנגן בגיטרה בשביל תפקיד בסדרת טלוויזיה, וממש נדלקתי על זה, אז המשכתי.

זה תמיד ככה אצלי: כל דמות שאני עושה, אני הולכת איתה עד הסוף. אני חיה אותה. עכשיו, למשל, בסדרה החדשה שאני מצטלמת לה, Gang Related (סדרה מבית "פוקס", בהשראת הסרט "השתולים" של מרטין סקורסזה, רב"פ), אני עמוק בתוך דמות של שוטרת, וזה גורם לי לחשוד בכל מיני אנשים חפים מפשע שאני רואה בתחנות דלק".

סטייל.

"בכל התמונות שלי מהתיכון אני לובשת בוקסר של אבא שלי, ועל הראש יש לי בנדנה כדי להסתיר את הליפה. אני דווקא חושבת שזה היה מגניב, אבל כן, חוש האופנה שלי היה תמיד קצת מוזר. בוא נגיד שסטייל זה לא משהו שגדלתי איתו. זה התפתח אצלי עם הזמן. היה לי תמיד שיער נורא מקורזל ופשוט לא ידעתי איך להתמודד איתו ומה לשים עליו, אז ניסיתי להסתיר אותו. היום אני מאוד אוהבת את השיער שלי, מקבלת אותו ומחבקת אותו. מבחינת המשקל, הייתה לי גם בעיה מסוימת, כי הייתי במגמת מחול – ומה לעשות, כשאת כל היום בטייטס מול המראה, עם עוד בחורות לידך, יש הרבה השוואה – וכשיש השוואה זה מעורר חוסר ביטחון. אני לא מכירה הרבה בחורות שלא מתמודדות עם דימוי עצמי נע ונד".

פתיל.

"יש לי פתיל מאוד קצר – בייחוד כשזה מגיע למשפחה שלי. הם יכולים לעצבן אותי מאוד מהר, כי אני מאוד אמיתית ופתוחה איתם – ואם אני מתעצבנת, אני מתעצבנת עד הסוף. אני מרוקאית. אין ברירה. אם מישהו זר מעיר לי על משהו שקשור למשפחה שלי, אז בכלל, אני בהחלט עשויה לשבור אותו – וכן, היו לי מצבים כאלה. יום אחד אחי הקטן חזר הביתה בוכה וסיפר לי שאחד הילדים בבית הספר הרביץ לו. מיד אמרתי לו 'תגיד לי מי זה ואיפה הוא'. נהיה לי חם בכל הגוף. רתחתי. יצאתי מהבית בזעם, כל השכונה יצאה לחלון והסתכלה עלי, אבל אני לא ראיתי בעיניים.

הייתי בעיצומה של משימת התאבדות. שתבין, ההוא שהרביץ לאחי היה רולה רצינית, יחסית לילד בכיתה ג', אבל באתי אליו, תפסתי אותו בחולצה ואמרתי לו: 'תקשיב לי, ותקשיב לי טוב: כשאתה מתעסק עם אחי, אתה מתעסק עם כל המשפחה שלי. אני אשבור אותך'. הפחדתי אותו כהוגן, וזהו, מאז אף אחד לא התעסק איתו יותר. בוא נגיד שאנשים יודעים שלא כדאי להם להתעסק איתי. גם בארץ וגם באל.איי. אתה יודע, אפשר להוציא את הבנאדם מחולון אבל אי אפשר להוציא את חולון מהבנאדם".

סבולת.

"החודשים הראשונים שלי בארצות־הברית היו הדבר הכי קשה שעברתי בחיים. המרחק מהבית, הגעגוע, הדחייה באודישנים, שחזרה שוב ושוב עד דלא ידע – הכל היה זר ולא פשוט בכלל. טכנית, אני מסתדרת בכל מקום שתזרוק אותי אליו, אבל ההתמודדות האמוציונלית עם הדחייה הייתה לי קשה מאוד, והאמת היא שקשה לי עם זה עד היום. מה שכן, היום אני כבר מרשה לעצמי לבכות עוד ועוד, ויחד עם זה לדעת שהכל יכול לקרות, ולהחזיק מעמד".

סחבקיזם.

"נו, מה דעתך עלי מהשיחה שלנו עד עכשיו? ברור שאני סחבקונית. לא פגשתי ישראלי שהוא לא סחבק. זה חלק מהדי.אן.איי שלנו, וזה מקסים. כולם אומרים לי פה, באל.איי, שהם נורא מתרשמים מהזרימה ומהקוליות של הישראלים, מזה שהם יכולים לדבר איתם על הכל, ותמיד. אני, באופן אישי, תמיד הייתי כזאת, כי גדלתי בבית פתוח כזה שמקבל כל אחד".

סנוביזם.

"סנובים זה נורא. יש כאלה בערימות באל.איי. אם יש משהו שהוא בלתי נסבל בעיני, זה סנוביזם. שוב, אני באה מבית של מרוקאים, ככה שאם אני רק אעז לעפעף לכיוון של סנוביות אני אקבל שתי כאפות שיזכירו לי מאיפה באתי. האמת, שמתי לב שדווקא כוכבי האיי ליסט הכי גדולים – נגיד, מאט דיימון, ג'ורג' קלוני ודרו ברימור – הם פשוט אנשים מקסימים ולא סנובים בכלל. אני לא חושבת שאפשר להגיע לרמה כזאת של מקצועיות אם אתה לא בנאדם טוב ונעים. כדי שאנשים ימשיכו לעבוד איתך, אתה צריך להיות נחמד בעבודה. אני מאוד משתדלת ללכת בכיוון של אנשים כאלה ולא של כאלה שחושבים שהם יותר טובים מאחרים".

הרס עצמי.

"אני מאוד פרפקציוניסטית ומאוד קשה עם עצמי. לתפקיד האחרון הייתי צריכה לשחק שוטרת ממוצא רוסי, אז כדי להיכנס לדמות, הייתי שותה בלי סוף, אוכלת בלי סוף, הכל בלי סוף, כל יום, מהבוקר ועד הלילה. אני חושבת שלא הייתי צריכה להגזים עם זה כל כך. אני לא באמת רוצה לאבד שליטה לחלוטין ולתת לעבודה שלי להשתלט לי על החיים. אני גם מנתקת קשרים ממש בקלות בזמן שאני בעבודה על תפקיד – וזו גם בעיה שאני חייבת לפתור עם עצמי. אני חייבת להרפות קצת".

חוש שישי.

"כשפגשתי את כריסטוף (סנדרס, שחקן הוליוודי צעיר, רב"פ), בן הזוג שלי, בפעם הראשונה, מיד ידעתי שנהיה ביחד המון זמן. אפשר להגיד שמאותו יום בדיוק אנחנו סופרים את התקופה שלנו ביחד. זה היה מאוד קוסמי, מאוד חד משמעי. אני מרגישה שיש לי קריאה די מדויקת של בני אדם ושל מצבים – אולי בגלל המקצוע שלי, שעוסק באמוציות, בטיפוסים ובדמויות. אני מאוד רגישה לדקויות כמו תנועות גוף, מבטים, צורת דיבור והתנהלות – ואני סומכת על האינסטינקטים שלי".

העתיד:סרט טוב.

"קודם כל, שאהיה מאושרת. אני רוצה לקום בבוקר עם חיוך על השפתיים. מבחינה פרקטית, אני מקווה שהסדרה שסיימתי לצלם עכשיו תצליח. מאוד רוצה. אפשר להגיד שאני בונה על העניין הזה, שהסדרה תהפוך ללהיט, שאנשים יקבלו ממנה השראה ושנשים יקבלו סוג של חיזוק לקחת את עצמן בידיים, לאהוב את עצמן, להיות חזקות, להיכנס לעולם של גברים ולתת בראש".

פמיניזם.

"אני מאוד פמיניסטית. אני חושבת על נשים המון. הדמות שלי בסדרה החדשה היא אשה בעולם של גברים, שהוא מאוד אגרסיבי, אינטנסיבי וקשה, אבל היא לא נותנת לזה שהיא אשה לעמוד בדרך שלה. היא משתמש בנשיות שלה כדי לפתוח דלתות. הייתי רוצה שנשים יקחו מזה השראה ולא יפחדו. וגם שנקבל עונה שנייה".

בדידות.

"לגור באמריקה זה כבר, כשלעצמו, סוג של מתכון לבדידות. אם לא הייתי בנאדם שמסוגל לשרוד את הבדידות הזאת, לא הייתי יכולה לעבוד כאן, אבל אני חושבת שאני מסוגלת. כשפגשתי את בן הזוג שלי, אמרתי לו 'איזה כיף! עכשיו נוכל להיות בודדים ביחד!'".

ביחדנס.

"כשהייתי בת 19 ורק הגעתי לארצות־הברית, חייתי בקומונה של ישראלים בברוקלין, וזה היה מהמם, מדליק מאוד. עשינו שם חיים משוגעים. היום אני מניחה שהיה לי קצת פחות נוח לחיות ככה, אבל בכיף, אני זורמת, מה שיבוא יבוא".

אמריקאים מעצבנים.

"קח לדוגמה את האמריקאי הכי קרוב אלי – כריסטוף. לפעמים נורא מפריע לי שהוא כל כך מנומס. כלומר, אני מאוד אוהבת את זה, אבל לפעמים זה מגיע למצב שהוא מנומס באופן קיצוני מדי. הוא יעדיף להיות מנומס מאשר לשנות משהו שמפריע לו, והוא תמיד יחשוב על הצד השני לפני שיחשוב על עצמו. אם הוא קיבל במסעדה מנה שהוא לא רצה, הוא יעדיף להיות מנומס ולא להחליף אותה. שוב, זו תכונה טובה, אבל כל דבר צריך להיות במידה".

שחקניות ששוכבות עם במאים כדי לקבל תפקיד.

"אני משתדלת להתרכז בצלחת שלי. אני לא אוהבת לשפוט ולזרוק ביקורת על אנשים שאני לא מכירה, לא פגשתי ולא ראיתי. נכון, יש הרבה שמועות בביזנס הזה, ברור שזה קיים וברור שהיו לי התנסויות שקשורות לזה – כלומר, הצעות למיניהן – אבל זו לא הדרך שלי. אני לא מאמינה בזה. אני מאמינה שאם אתה עובד טוב, תצליח. אבל בסדר, שכל אחד יעשה מה שהוא חושב שנכון לו".

שיא הקריירה.

"הסדרה החדשה, Gang Related, ברור. מכל הבחינות, זו החוויה הכי מלאה ועוצמתית שהייתה לי. קשה לי אפילו לתאר את זה, להסביר את האושר הזה. מבחינת החשיפה זה חלום שהתגשם, וגם מהבחינה של גודל הפלטפורמה. שמע, לקבל סדרה ב'פוקס' זה כמו לקבל הצגה ב'הבימה' או ב'הקאמרי'. בנוסף לזה, יש לי שם דמות מהפנטת, סוחפת, שנותנת לי השראה לחיים עד היום, ושיחקתי שם לצד טייקונים של סרטי אקשן שהיו מועמדים לאוסקר. ההרגשה הייתה כמו בחלום".

השיא של החיים.

"כשפגשתי את כריסטוף הרגשתי נאהבת. באמת. כל חיי הרגשתי נאהבת כי יש לי חברים טובים ומשפחה מדהימה, אבל להכיר מישהו במקום כל כך רחוק – גבר שלא גדלתי איתו ולא מכיר אותי ואין לנו כלום במשותף –  וליצור איתו כימיה ושפה משותפת, זה היה כמו לזכות בפיס. זה באמת היה היילייט. אני מקווה שתמיד אדבר עליו ככה".

ילדים.

"עוד לא ממש. אני מאוד אוהבת ילדים, אבל עכשיו אני עדיין מרגישה ילדה".

קלאסה.

"לפעמים אני מגיעה לארץ עם כל מיני דברים שווים כאלה, כמו למשל תיק של שאנל, וכולם אומרים לי 'יאללה, תורידי את זה, זה לא לעניין בישראל'. אתה יודע, נו, בפלורנטין זה לא עובר. אנשים מאוד אוהבים כאן את הלא מתאמץ, המרושל, הפשוט, העממי, הזורם. אם אתה יותר מדי, זה מתאמץ מדי. שם, באל.איי, אני הרבה יותר מתוקתקת. פה אני מורידה הילוך. אי אפשר להסתובב פה אפילו עם עקבים".

עירום.

"תלוי בתפקיד, בתסריט, בבמאי ובקריירה שלי. מצטערת לאכזב אותך, אבל בסרט כחול אני לא אהיה".

ישראל.

"אני ישראלית עד הסוף המר. יש לי שורשים בישראל, יש לי משפחה ויש את הים, שאני חולה עליו. קיץ תל־אביבי זה חלום. בקיץ, כשאני רואה תמונות של חברות שלי בפייסבוק, זה גומר אותי. אני אוהבת את הארץ הזאת, ולכן כל עוד יש לי את הכוח הפיזי לעבור את הטיסות הארוכות האלה, אני אגיע. אם תהיה עבודה, אני אשמח גם לשחק פה, בכיף. אני רוצה שתהיה לי פינה גם פה וגם שם".

צה"ל.

"לא הייתי שם, כי בחרתי לטוס לאמריקה. תמיד היה לי משהו בפנים, סוג של אימפולס, שאמר לי לנסוע, ובסוף התיכון זה בער בי ולא יכולתי לחכות עוד רגע. בהתחלה דווקא כן רציתי להתגייס וחשבתי על תיאטרון צה"ל, אבל קיבלתי זימון לתפקיד של נהגת בוס. עזוב, אין לי תשובה שיכולה להוציא אותי מזה בסדר. אני מודעת לכך שתמיד תהיה לי עם זה בעיה, כי אנחנו חיים במדינה שהצבא הוא חלק בלתי נפרד ממנה, אבל אני משתדלת לא לחשוב על זה יותר מדי. אני יכולה רק לקוות שאעשה כבוד לישראל ואוציא שם טוב לישראלים. ביקורת עלי תמיד תהיה – אם זה מהכיוון של משתמטת ואם זה מהכיוון של יורדת מהארץ ומצטלמת לסרטים עם גב חשוף.אף פעם לא נעים לשמוע כאלה דברים. זה לא נכנס אצלי מאוזן אחת ויוצא מהשנייה. אני מאוד רגישה לתגובות ומאוד חשוב לי להיות נאהבת ושיחבבו אותי".

ענבר לביא בביקיני.

"באמת? זה מה שעולה ראשון כשכותבים את השם שלי בגוגל? טוב, נראה לי שאחרי שהסדרה החדשה תעלה זה קצת ישנה את התמונה, אבל תכלס, אין לי שום בעיה עם זה. אני זורמת, אני לובשת ביקיני – ביג דיל, תתבעו אותי. אני לובשת ביקיני בקיץ כשאני בים ואין לי שום בעיה להצטלם בביקיני. אני דווקא חושבת שזה טוב לשדר תדמית של אשה שגם אוכלת טוב, גם מרגישה טוב עם עצמה, גם יפה וגם סקסית. זה מה שאני ומי שאני, והלוואי שתמיד ארגיש ככה עם הגוף שלי".

ביבי.

"וואי, אין לי מושג".

המטוס המלזי.

"וואי, אין לי מושג".

פרויקט הלביא.

"וואי, אין לי מושג".

ענבר לביא.

"אה, זו אני".