פרויקט קדמה – זמרת נוגדת כבידה

צלם: נועם עופרן
צלם: נועם עופרן

פרויקט קדמה הוציאו אלבום ראשון והזמינו אותנו להופעה. לא ידענו לקראת מה אנחנו הולכים ולעולם לא נדע איך קוראים לכלים שעליהם מנגנים, אבל את מה שעברנו שם שווה לכם לקרוא

88 שיתופים | 132 צפיות

פרויקט קדמה זה הרכב שמנגן כשש שנים יחד וסוף סוף הוציא אלבום. ההופעה בבית מזרח –מערב ביפו נערכה לכבוד הוצאתו. מבט חטוף על חמשת הנגנים שעלו לבמה ותוכלו לדעת איזו מוסיקה אתם עומדים לשמוע. אתם יודעים איך זה, לכל ז'אנר יש לוק. הגא'זיסטים נראים כמו בוגרי אוניברסיטאות, הרוקרים נראים כמו אודים עשנים של דור ההיפים ונגני מוזיקת עולם נראים כמו מפוני פונה, כאלו שהפריעו להם באמצע המדיטציה והעלו אותם על במה. השיער, הלבוש, ההבעה – אי אפשר לטעות זה הולך להיות ערב של מוזיקה אוריינטלית.

* עכשיו ב ifeel: אלבום ראשון לפרויקט קדמה

* עכשיו ב ifeel: איך משיגים מטרות בחיים?

* עכשיו ב ifeel: איך תתמודדו בעצמכם עם תקלות במחשב?

ארבעה נגנים וזמרת

יגל הרוש מנגן על קמנצ'ה, כלי שמנגנים עליו בתנוחה של צ'לו, אלא שהוא ה"אבא של הכינור" יותר קטן והרבה יותר חי, ויסלחו לי נגני הצ'לו. יגל הוא הדמות המובילה בהופעה, הוא מדברר את קטעי הקישור בין השירים, החל מאיחולים שלכולנו ייפתח הלב ושנמצא את השלווה הפנימית שלנו ועד סיפור חסידים אחד ששמענו ממנו. אני דווקא חסיד של הגורו דני ליטני ממנו למדתי שאור פנימי יש רק במקרר, אבל יגל הרוש מדבר רוחנית זורמת, המבט שלו, הלבוש שלו והאינטונציה שלו שלמות. הוא לא בפוזה הוא מדבר מהלב – וזה עובר ומדבר אפילו לאחד כמוני שנולד בצין ומדבר צינית שוטפת. כנראה שחוץ מלדבר על השירים הבחור משקיע שעות רבות באימון והנגינה שלו רכה ווירטואזית ברמות שלא יביישו נגני פילהרמונית.

רוני גנאור מנגן על כלי שמונח על הגוף כמו גיטרה, אפילו יש לו גוף וצוואר שמזכירים גיטרה אבל הצליל שלו לא דומה לגיטרה. לכלי הזה קוראים טאר קווקזי ולכן תשתדלו לא לדבר על אמא שלו, אבל הצלילים שלו נעימים, כמיטב המסורת של כלים מהחצי הרעב של כדור הארץ, הם חדים ונמרחים בו זמנית.

עוזי תאבו מנגן על כלי הקשה ואל תצפו למצוא את המילים קונגס או דרבוקה, אנחנו מדברים על כלים שבאים מעולמות אחרים, כאלו עם שמות כמו זרב, טומבאק, דף (תוף עגול גדול ושטוח), קאחון (כזה שעוזי תאבו יושב עליו). תאבו מכה על כלי ההקשה מכות חדות, מדויקות, קצביות – ויחד עם זאת הוא בקושי נוגע בעור של הכלים המוזרים עליהם הוא מנגן. איך, שאלתי את עצמי, איך יוצאת כזו דינמקיה, כזה קצב, כזה דיוק בנגיעות כל כך רכות. נדמה היה לי שכדי להגיע לאנרגיות האלו צריך להכות הרבה יותר חזק. עוזי תאבו היה יכול לנגן קצבים שיקפיצו לכם את הצורה, בקומה 3 בבנין בלב העיר חדרה מבלי להפריע לשכנים.

ועכשיו הפתעה מדהימה: בקצה השמאלי של הבמה, יושב לו בנחת יבגני דוין ומחזיק ביד, תאמינו או לא – גיטרה קלאסית רגילה, לא הודית, לא קאווקזית ולא בורמזית. עכשיו, לראות גיטרה קלאסית בהופעה כזו זה קצת כמו לפגוש חבר ישראלי בבית קפה בכפר נידח ביוגוסלביה. אתה מיד מרגיש החבר הכי טוב שלו. בכלל, מרגיע לראות שאת המוסיקה הזו אפשר לנגן גם על כלי מוכר. מידי פעם הוא החליף את הגיטרה בבס, ומבחינתי, כאחד שמכור ל"רידם סקשן" אלו היו הרגעים היותר טובים בהופעה.

חוץ מארבעת הגברים יש גם זמרת, שני ולמן המקסימה שלמזלי שרה בעברית. הרבה יותר קל לי לעכל את המוזיקה הזו כשלפחות את המלים אני מבין. לטעמי שני ולמן זמרת נפלאה, שהייתה יכולה לשיר עם ההרכבים הכי טובים בעולם בתחום הזה, ויש בה גם משהו נוסף. היא נראית כמרחפת, מורידה מארבעת הגברים את מרבית משקלם. כאילו שמדובר בסרט מדע בידיוני והיא המכשיר נוגד הכבידה. איך שהיא זזה, החיוך שלה, הקול שלה – משהו בה מבטל את כוח המשיכה וגורם לכל הדבר הזה שנקרא פרויקט קדמה להיות קל משקל – לעוף.

היו גם נגנים אורחים כמו פרץ אליהו שניגן על טאר פרסי שהוסיף הרבה והרים את האנרגיות בעוד כמה דרגות. יכול להיות שפרץ אליהו עשה לפרויקט קדמה מה שג'ימי הנדריקס היה יכול לעשות ליהודים. התארח גם הגיטריסט אוריה הרוש, אח של יגל הרוש שניגן יפה ומקצועי אך לא ממש השאיר חותם על ההופעה.

פרויקט קדמה – יגל על הקמנצ'ה, שני בשירה ורוני על הטאר. צילומים: נועם עופרן

מוסיקה: נגיעות עדינות שמעיפות

כשמקשיבים ורואים את הכלים האוריינטליים נראה כאילו המוסיקה מורכבת להדהים, אלא שלפי הגיטרה האקורדים פשוטים ובנויים העל היסודות הכי בסיסיים של המוסיקה. מדי פעם נפתחות ליבגני האצבעות לאקורדים מסוג אללה איסטור ולהקתו. אבל להקתו של אללה יסטור מנגנת מלודיות, לא כאלו שהייתי מצליח לזמזם באוטובוס בדרך למילואים, אבל למזלי אני לא עושה מילואים אז זה לא ממש חשוב, אבל זה שיש שם מלודיות בליבת המוזיקה הרוחנית הזו הופך את כל העניין לקל לעיכול, למשהו שיכולתי לעקוב אחריו, להקשיב לו, להתחבר אליו למרות שאני לא מורגל לסוג הזה של מוזיקה.

בקטע השני בהופעה סולו קלירנט של יגל הרוש מושך מחיאות כפיים האנרגיה עולה במעט ועושה רושם שהערב עוד ארוך ואנחנו עוד נתחמם. שני ולמן שרה ומוחאת כף בקצב שקל להצטרף אליו, וזה כבר מעניין: מוזיקה מעופפת מרחפת, אבל קצב שכל טמבל מערבי שגדל על ברכי ביטלס עד ביונסה יכול להתחבר אליו בקלות. יש להם הרבה סבלנות בעיבודים – הם לוקחים את הזמן לאט לאט – אבל הפתיחות לא ארוכות מידי – אלא סבלניות – עושה רושם שהם וירטואוזים אבל לא ממהרים להציג את הוירטואוזיות בפנינו. אני לא מצליח להבין אם המוזיקה מורכבת עד אימה או פשוטה עד שממה, אבל מה זה משנה – כשהכול דופק וזורם המורכבות מאבדת את חשיבותה.

אז היה יופי, נגנים מעולים, כלים מעניינים, מוזיקה מיוחדת אבל היה גם משהו קטן שחסר לי, ואל תשכחו שאני לא בדיוק טורף מוזיקת עולם לארוחת בוקר, כך שאולי לכם זה לא יחסר אבל כרגע אני כותב ואתם לא, אז הנה אני חושף את בורותי:

לפרקים קצרים, אולי קצרים מיד חברי פרויקט קדמה מצליחים להרים את עצמם, את המוסיקה את הקצב וכמו שיכור שהתפקח לרגע, או אולי הפוך? כמו סחי שהשתכר לרגע הם מצליחים להרים את האנרגיה ואת האולם. את כול זה הם עושים בנגיעות עדינות על הכלים – אבל הקצב סוחף והאולם מתעופף, הקהל במחיאות כף מתופף, אתה כמעט רוקד כמרחף – וכמה שניות מאוחר יותר הם חוזרים אל הרוגע, אל הקצב שמדבר אליהם, אל הקצב שאותו הם מנגנים לעולם, מספרים לאולם – והאולם מקשיב אבל אני פחות. אני רוצה עוד מזה, אני רוצה שח מט – נגעת נסעת – אם כבר נגעתם במעוף אז תמשיכו לעוף ותעיפו גם אותי.

באיזה שהוא שלב נראה כאילו המוסיקה היא מטוס על מסלול הרצה שרץ-ורץ-ורץ והנה עוד רגע הוא מתרומם, אבל הוא עדיין על המסלול, ואולי עכשיו הוא מתרומם? עוד לא, עוד לא – ואז אתה מבין שאתה בכלל לא במטוס אתה בכלי תחבורה שאתה לא מכיר (אולי זה אופנו-גי'פ-ריקשה-כזה?) – שמטייל ומטייל ואם הייתם שואלים אותי – הייתי רוצה שיתרומם יותר, הייתי רוצה יותר מרגעי הקצב, הייתי רוצה יותר מרגעי השיא של ההופעה.

* עכשיו ב ZOOG: למצוא אהבה: למה זה קשה?

* עכשיו בדרך האוכל: מתכון מעולה לפשטידת בטטות וגבינות

מצליחים להרים את האנרגיה ואת האולם באמצעות נגיעות עדינות על הכלים. צילום: נועם עופרן

פרויקט קדמה במשפט אחד

החיבור בין הנגנים: מדויק, שומעים שהם הרבה זמן ביחד, מפרגנים וקשובים זה לזה
איכות מוסיקלית: גבוהה, גבוהה מאוד
כדאי כי: מוזיקה מיוחדת, שונה, תחושה שהנגנים מאוד מחוברים למה שהם עושים
מה חסר? עוד קצת קצב ואנרגיה
הפתק שנח שם בתיבה: הופעה שכדאי לראות ולחוות בעצמכם, לכו לראות אותם
ציון מסכם: שישה מתוך שבעה צבעים בקשת בענן

ההופעות הבאות:
22.5 – בקיבוץ יכין – מופע שמשלב לימוד תורת הניגון לפי הזוהר והופעה
2.6 – באונ' בן גוריון – פיוטים של רבי ישראל נג'רה -– חלק מפרויקט היונה
3.6 – באברהם בר בירושלים

לדף הפייסבוק של פרויקט קדמה