קופסאות האור של אריאלה ורטהיימר

לבושה בסרבל לבן מוכתם בצבעי אקריליק היא פוגשת אותי בסטודיו המדליק שלה בדרום תל אביב. במקום מגוון מרגש של עבודות ברובן ענקיות, חלקן שעונות על הקיר, אחרות תלויות מסביב. אריאלה ורטהיימר (כמעט 60), המגדירה את עצמה "אמנית, צלמת, ציירת" מציגה תערוכת יחיד בפעם הראשונה הכוללת 30 עבודות חדשות העוסקות בממד האור.

"אני אמנית כבר 28 שנים", היא אומרת. "הצגתי בתערוכות קבוצתיות אך מעולם לא הצגתי בתערוכת יחיד. אהרון פרקש, בעל גלריית פרקש שבה מוצגת התערוכה (עד 14.11) הגיע לסטודיו שלי כדי להעריך כמה שוות העבודות החדשות. הוא נכנס פנימה והתלהב כל כך, שמיד ביקש שאציג אצלו את העבודות. עד היום היססתי לצאת בתערוכת יחיד והעבודות שלי תמיד נמכרו מפה לאוזן. את הכספים שאני מקבלת לאורך השנים אני תמיד תורמת, וגם מה שיימכר בתערוכה הזו ייתרם למחלקה אונקולוגית".

אריאלה נשואה לאיתן ורטהיימר, בנו של התעשיין סטף ורטהיימר. בעוד כמה חודשים ימלאו לה 60 ומבחינתה גם יום ההולדת הקרב, תרם לאומץ לצאת בתערוכה המיוחדת הזו. "אני מקבלת את עצמי יותר עכשיו", היא אומרת. "פתוחה לסביבה. בשנה הזו במיוחד, הלכתי עם הפחדים שלי ועשיתי עבודה עצמית כדי לנצח אותם".

האם חששת שיגידו שזה רק בגלל שאת "אשתו של" ולא יפרגנו לך?

"זה בהחלט היה אחד הפחדים. חששתי שלא יבחנו את העבודות שלי בעיניים אמיתיות. ועובדה פרוזאית יותר היא שאני אישה עסוקה מאוד. מתנדבת, ממלאה תפקידים פילנטרופיים וגם אימא לחמישה ילדים וסבתא לשלושה נכדים. לא ממש התפניתי לנושא עד שנסחפתי לפרוייקט הזה".

אריאלה ורטהיימר | צילום: אסקף

לצאת לחופשי

העבודות בתערוכה הנקראת "החופש להשתחרר", הן עבודות מולטי מדיה – אריאלה מציירת פורטרטים של אנשים, משלבת את הציור שצויר באקריליק על עץ בצילום של ברזלים שהיא מצלמת בטלפון הנייד. הצילום מודפס על פרספקס שקוף, ואת הכל עוטפת קופסה מוארת המאחדת את הצילום ואת הציור באמצעות מסגרת העשויה מפרופילים של תריסים וחלונות.

"זו המצאה שלי", היא אומרת בצניעות. "רעיון שקמתי איתו בוקר אחד. לקח לי הרבה זמן של ניסוי וטעייה כדי להגיע לשלמות. כל ציור מראה דמות החסומה על ידי ברזלים, שהם מבחינתי סורגים. מצאתי חוזקה ועוצמה בברזלים".

כל קופסת אור, לדברי ורטהיימר, מספרת סיפור. "כל דמות כלואה בכלא קטן או גדול של כאבי עבר והווה שהיא נושאת עמה. עבודה אחת למשל יצרתי בעקבות כתבה שצפיתי בה בטלוויזיה. בחורה שסיפרה איך החבר שלה הפיץ תמונות שלהם ברשת חברתית. היא נאלצה לצבוע את השיער, בעצם להתחפש, מרוב בושה. בעבודה היא מוצגת בשיער אדום, כלואה בברזל מכופף שמצאתי ונראה כמו שיער. הברזל, באופן כמעט מיסטי, משתלב בתמונה כאילו הוא לב פועם, לב כואב על הבגידה. כל העבודות מציגות מסר. פילוסופיית חיים שלי. בתערוכה הזו אני באה ואומרת שכל אחד מאיתנו כלוא בצורה כזו או אחרת בחייו. אנחנו מחליטים אם לצאת מהכלא ולמנף את עצמנו בדרך החוצה. יש שיבחרו להישאר מאחורי הסורגים, יש שיהיו מודעים למה שכולא אותם ויבחרו לאהוב את עצמם על אף הכלא. ומה זה כלא? זו יכולה להיות גם הערה תמימה שאמרו לילדה בת 5 שהיא שמנה. ההערה הזו בעבורה היא כלא שתוקע אותה. אם היא תהיה מודעת – היא תפרוץ החוצה".

מתוך תערוכת היחיד של אריאלה ורטהיימר | צילום: אסקף

לדברי ורטהיימר התערוכה פונה דווקא לקהל צעיר שאוהב אמנות ומעוניין לשלב עבודות אמנות במשרד או בבית, מבלי להוציא כסף רב ועל כן העבודות מתומחרות בהתאם.

לפני כשלוש שנים עברתם לגור בתל אביב. המעבר הזה משפיע על האמנות שלך?

"מאוד. הפתעתי את עצמי בהתאהבות בעיר הזאת, כי אני ילדת נהריה של פעם. בהמשך גרנו בכפר ורדים, עוד מקום פסטורלי. כשהגעתי לגור בתל אביב נשביתי ביצירתיות, בקצב. אני צועדת בכל יום מביתי לנמל יפו ושם אני מצלמת את כל התמונות, עוברת בדרך בתים שנושאים בחובם היסטוריה, רחובות סואנים, סמטאות שקטות".

מה איתן אומר על העבודות שלך?

"איתן ראה אותן לראשונה רק לפני שלושה חודשים ואהב מאוד. אבל זו לא חוכמה. זה כמו הציור של הילד שההורים תולים על המקרר ומתפעלים ממנו בקול רם. למזלי, אני אמנית מגיל צעיר ותמיד זכיתי לתמיכה – הן בבית ההורים והן בבית הפרטי שלי".

התערוכה תוצג עד 14.11 בגלריית פרקש, מזל דגים 5, תל אביב־יפו

מתוך תערוכת היחיד של אריאלה ורטהיימר | צילום: אסקף