שירת התקווה
עם ביוגרפיה שמורכבת מכל החומרים הדליקים של הסכסוך היהודי־ערבי התיישב אלבום הבכורה של הזמרת הערבייה נסרין קדרי ישר בלב הקונצנזוס. אורטל בן דיין בדקה מה גרם לה להיפרד מהחבר היהודי ולמה ויתרה על הבלונד
"אני ערבייה, מוסלמית, אישה, ישראלית, זמרת ומצליחה". כך הציגה את עצמה נסרין קדרי בפני כיתת סטודנטים באשקלון, במפגש העוסק ביחסי ערבים ויהודים. "הגעתי אליהם אחרי הרצאה של חנין זועבי. היא הציגה את הבעיות והקשיים של המגזר הערבי וכמה הערבי מופלה בישראל. אני עליתי, חייכתי והצגתי תקווה".
התקווה הזו, אני שמה לב, מאפיינת אותה גם לאורך השיחה שלנו, שבה היא מקפידה להזכיר שלא מעניינים אותה אירועים אקטואליים או פוליטיקה: "תגידי לי מי זה השר הזה או הפוליטיקאי הזה – אני לא יודעת. אני לא קוראת עיתונים, זה לא מעניין אותי, השפה היחידה שאני מדברת ומבינה היא השפה של המוזיקה". אני עוקבת אחריה מאז פריצתה לתודעה הציבורית, עם זכייתה במקום הראשון בעונה השנייה של התוכנית "אייל גולן קורא לך".
התכנית, שמהווה אלטרנטיבה לתחרויות כמו "כוכב נולד" הנשלטות על ידי הטעם המוזיקלי של האליטות התרבותיות ודוחקות את הזמר הערבי והמזרחי לשוליים, לא פגמה בפופלריות שלה, להפך. החודש הוציאה את אלבום הבכורה שלה, שזכה מיד לביקורות מצוינות.
היא אולי לא מתעניינת בפוליטיקה אבל הנוכחות שלה מציפה את הסוגיות הפוליטיות הבוערות בחברה הישראלית במלוא עוצמתן. במהלך הראיון אני שואלת את עצמי אם זה הוגן שרק בשל מוצאה הערבי יש לי ציפייה ממנה להציג בפניי משנה פוליטית סדורה בענייני לאומיות וגזענות. האם לכל ערבי חייבת להיות עמדה פוליטית מגובשת רק מפני שהוא ערבי?
אני חושבת על הסוגיה הזו ואז מבינה שדווקא ההתנגדות שלה להתמיין פוליטית – תוך הקפדה על מסרים עמומים- מעידה על יכולת העמידה שלה בלחצים שמופעלים עליה משני צדי המתרס: מצד אחד המגזר הערבי, שבו מתקשים לקבל את הבחירות שלה, כמו הבחירה לשיר את השיר "שמע ישראל אלוהיי" ולהופיע מול חיילים יהודים; ומן הצד השני לחצים מהמגזר היהודי שבו מבקשים כל הזמן לוודא שמדובר ב"ערבייה טובה".
לקראת הראיון נכחתי בשתי הופעות שלה. האחת בבארבי בתל אביב, מועדון שפונה לקהל צעיר תל אביבי היפסטרי. כמעט בלתי נתפס לראות שם זמרת ששרה בערבית. ההופעה השנייה התקיימה במועדון קפה תל אביב – מועדון ותיק שמארח דרך קבע את גדולי הזמר המזרחי. הקהל ברובו מזרחי אבל מגוון: הומואים, דתיים, צעירים, מבוגרים, כולם התכנסו לשמוע אותה במרחב שבו נראה שהפוליטיקות המורכבות מונחות בצד. בסוף ההופעה אני אורבת לקבוצת מעריצים צעירים, ואז מתגלה תמונה מורכבת יותר: "אנחנו מעריצים מספר 1 שלה. כל מקום שבו היא מופיעה – אנחנו אחריה. הרינגטון בטלפון שלי זה שיר שלה", אומר לי דויד פרייפלד, בן 19 מתל אביב. כשאני שואלת אותו ישירות אם הוא מאלו שיקראו "מוות לערבים", הוא עונה לי במבט מבויש: "ת'אמת, כן". "אז מה, מוות לנסרין?", אני מקשה עליו. "אין קשר, יש עוד זמרים ערבים שאני אוהב וגם חברים ערבים שאני אוהב. אני אוהב מאוד מוזיקה ערבית ותורכית ואני בכלל ממוצא רוסי", הוא מציין. הוא מודע לכך שזה חריג. המעריץ הכי גדול בחבורה (כך הם מגדירים אותו) עומר הלוי, בן 20, מודה שאין לו בעיה לתמוך בטרנספר לערבים. אני שואלת אותו איך זה מסתדר עם ההערצה לנסרין, והוא מתחיל להסתבך קצת ואז קובע: "מוזיקה מחברת בין אנשים. לא מעניינת אותי פוליטיקה. אני בא לפה קבוע, לא אלך להופעה שלה בעזה. לא אכפת לי מהדת ומהמוצא שלה, אני אוהב אותה כזמרת. גם היא בעצמה לא תגיד 'מוות ליהודים'".
אני משמיעה לנסרין את ההקלטה של השיחה הזו והיא לא מתרגשת: "אני חושבת שאני יכולה להשפיע עליהם, לשנות את הדעה שלהם. מוזיקה מחברת, לא יעזור לך". אבל זו לא רק המוזיקה שמאפשרת לצעירים לבלוע את קדרי. היא משרה אהבה על סביבתה, היא חייכנית, נעימה, מחבקת את המעריצים. קשה מאוד לא להתאהב בה. האנרגיה בהופעות שלה סוחפת.
פצע פתוח
קדרי, 28, נולדה למשפחה מוסלמית בלוד וגדלה בחיפה. אביה נהג מונית ואמה אחות סיעודית בבית אבות. היא מתארת ילדות של מצוקה כלכלית שאילצה אותה ואת אחיה לעזור בפרנסת הבית: "הייתי קמה בבוקר מוקדם לעבודה ואחר כך, בלילות, יוצאת לשיר במועדונים". זמרות ערביות הן זן נדיר בנוף התרבות הישראלית. ההסברים לכך קשורים למעגלי דיכוי שבהם נמצאת האישה הערבייה בישראל. ראשית, היא אישה המשתייכת למיעוט לאומי מופלה, שמרבית הציבור הישראלי רואה בו אויב מבית. שנית, היא אישה מוסלמית שחיה בעולם מסורתי שבו מתקיימת חלוקת תפקידים ברורה בין גברים לנשים. אם מביאים בחשבון את העובדה שהמילייה המקצועי של הזמר המזרחי והים תיכוני נשלט כמעט לחלוטין על ידי מנהלים גברים, ההצלחה של קדרי עומדת כמעט נגד כל הסיכויים.
בשמונה השנים האחרונות היה לה בן זוג יהודי – נגן דרבוקה שצעיר ממנה בשנתיים. את היחסים איתו היא מתארת כאהבה גדולה. הם הופיעו יחד במגזר היהודי ובמגזר הערבי במועדונים ובחתונות, עד לנקודת המפנה בקריירה שלה – זכייתה במקום הראשון בתוכנית "אייל גולן קורא לך".
למה זה נגמר ביניכם?
"הפצע הזה עדיין פתוח, זה טרי מאוד. אני והאקס שלי הופענו יחד. היינו צוות של דרבוקיסט וזמרת. ואת יודעת איך זה – הגבר מנגן ואת אישה, וכולם באים אלייך ועומדים איתך, מלטפים ומחבקים אותך. זה קשה מאוד. לפני כמה שנים מישהו קצת הגזים ופה התחילו הבעיות. הוא התחיל לומר לי 'תשמעי אני לא מוכן יותר שחברה שלי תעבוד במועדוני לילה וכולם ייגעו בה'. זה הגיע לכך שהוא התעקש שהוא לא רוצה שאני אעבוד והייתי אומרת: "'סליחה – זו הפרנסה והאהבה שלי'".
זה תרחיש קלאסי. היית במרכז תשומת הלב והוא לא יכול היה לשאת את זה.
"זה לא חד משמעי. בזמן התוכנית הוא תמך בי והגיע לחזרות ולהופעות. ואז בגמר, מיד אחרי שזכיתי, הוא אמר לי מאחורי הקלעים: 'זהו חלאס, זכית ועכשיו מתחילים את תהליך הגיור. אנחנו לא רוצים מוזיקה יותר'. הוא הציב לי עובדות".
מיד אחרי שזכית?!
"כן, והוא תמך בי לגמרי בזמן התוכנית, דחף אותי מאוד ללכת לשם וליווה אותי לאורך כל הדרך. לא מזמן המנהל שלי הלך להוציא מהבית שלו את הדברים שלי. היה קשה לי לעשות את זה לבד. להיפרד מהדבר שהיה הכל בחיים שלי, בן הזוג, החבר הכי טוב שלי, אבא שלי, אימא שלי. הכל".
איך הגעת לתוכנית?
"לא תכננתי ללכת לתוכנית, בכלל לא שמעתי עליה ולא שרתי בעברית קודם. הייתי שומעת קצת מוזיקה בעברית, אבל לא התעמקתי בשירה בעברית. לצד המוזיקה הייתי גם מדריכת סלסה במשך שבע שנים, החברים שם מאוד דחפו אותי".
את זוכרת את האודישן הראשון?
"בטח. אני זוכרת שהגעתי בהתרגשות שאי אפשר לתאר. עצמתי את העיניים כל השיר. ברגע שפתחתי את העיניים, מבחינתי זו הנקודה שבה התחילה התהילה שלי".
אמרת שגדלת במשפחה מוסלמית חילונית, זה אומר בית שבו לא מאמינים באלוהים?
"ברור שהאמינו. גדלתי על האמונה הזו".
צמים ברמדאן?
"כן, בטח שכן".
אז זה לא בדיוק חילוני. איך ההורים שלך הגיבו לכך שהתחלת בתהליך גיור?
"כל אימא רוצה שהבת שלה תתחתן עם מה שהכי קרוב אליה, שלבת שלה יהיה טוב וקל בחיים. להתגייר ולצאת עם בן זוג יהודי זה לא קל. זה גם תהליך שלא הייתי שלמה איתו ובאמת הפסקתי אותו באמצע".
הורייך הכירו את בן הזוג היהודי שלך?
"כן, לאחר זמן. זה היה קשה. תראי, טוב לי עם זה – עם היהודים ועם הערבים. היום בין שני העמים יש משהו מאוד רגיש ומתוח, והמוזיקה מבחינתי מתעלה על הכל ומחברת בין בני אדם".
מתי הופעת בפעם הראשונה?
"הכרתי מישהו ממרוקו שעלה לישראל והוא חיפש זמרת ששרה אום כולתום. נפגשנו בסיטואציה חברית, והוא הציע לי לעבוד איתו. זה היה ביפו, בטיילת – מקום קטנטן מלא עשן, ועל הקיר תמונות של סקס. היו שם אולי ארבעה אנשים – שלושה מהם מסוממים ורק אחד שומע אותי".
בת כמה היית?
"18, משהו כזה. לפני כן שרתי במקהלות בבית ספר, בפסטיבלים בחיפה, אבל לא למדתי בצורה מסודרת. שמעתי הרבה מוזיקה. למדתי הכל לבד – מרוקאית, לבנונית, הכל".
עברת בשנתיים האחרונות שינויים רבים: בקריירה, במגורים, בזוגיות וגם במראה החיצוני. שינית את השיער מבלונד לחום והורדת המון במשקל. אנשי התעשייה החליטו לשנות את המראה החיצוני שלך?
"לא. כשראיתי את הסרטונים שלי עם אייל בקיסריה הייתי בהלם. אמרתי 'טוב, אני חייבת לרדת במשקל'. היום אני מרגישה הרבה יותר טוב עם עצמי".
יש היום ארבע אימהות לזמר המזרחי: זהבה בן, מרגלית צנעני, אהובה עוזרי ושרית חדד. מלבדן הזמרים הבולטים הם גברים, וגם האנשים הפועלים מאחורי הקלעים. איפה את משתלבת?
"תמיד הייתי אריה בגן חיות. תמיד הייתי סביב גברים. לא היו לי חברות, ומאז שהתחלתי להופיע במועדונים הייתי כמו המלכה. על כל מקום שבו אני נמצאת אני צריכה להשתלט. בז'אנר הזה את צריכה להיות קשוחה. אם תיפלי – יאכלו אותך.
יש לך המון סבלנות לקהל. את מצטלמת עם כולם ולא נרתעת ממגע. איך את מסתדרת עם הנגיעות האלו?
"אני מרגישה גבר בעולם הזה. אני שמה את האישה הקלאסית שאני בצד ועובדת. אני פועלת במקצועיות ושוכחת מהדבר הזה שיש פה גבר ואישה. זה כבר לא נוכח".
אלבום הבכורה שלך כולל שני להיטים – "אל תלך" ו"חייאתי". הפזמון, רגע השיא של השיר, בערבית.
"כל שיר באלבום נוגע במשהו שקשור לחיים שלי. זה שיר על אהבה מאוד גדולה".
עד לאן את רוצה להגיע?
"אני רוצה הכל: להופיע בכנסיות, באירופה, במדינות ערב. הפוליטיקה לא תפריע לי בדרך שלי".