מה עושה דוגמנית מלאה על שער הספורטס אילוסטרייטד?
מגזין ספורטס אילוסטרייטד חרג ממנהגו ופירסם על שער גיליון בגדי הים השנתי שלו דוגמנית במידה 46. איך קרה שמה שנראה כניצחון בקרב על דימוי הגוף הוא בעצם סתימת פיות לשמנות
"ספורטס אילוסטרייטד", כשמו כן הוא שבועון ספורט. פעם בשנה מתפרסם גיליון בגדי הים המפורסם שלו, שבלעדיו כנראה לא היינו מכירים את המגזין הזה. מה לספורט ולנשים בביקיני קטנטן עם חול בעיניים? כנראה העובדה שאנחנו מקשרים ספורט לרזון. השער של אותו גיליון בגדי הים הוא פסגת שאיפותיה של כמעט כל דוגמנית וכשהיא תזכה שפרצופה, ובעיקר גופה, יתנוססו מעליו, היא תלחש לעצמה ולבעלה הכדורגלן "הצלחתי. עכשיו אני דוגמנית אמיתית".
עד היום, הכבוד המפוקפק הזה היה שמור לדוגמניות רזות, או בקיצור – דוגמניות. בגיליון בגדי הים של 2016 החליטו היושבים במערכת העיתון (שבדמיוני יושבים סביב שולחן ארוך עמוס בשפופרות חצי מלאות של קרם ידיים ובגלילי נייר טואלט משומשים) לשתף בחגיגה גם את אשלי גרהאם, דוגמנית יפה מאין כמותה המתגאה בהיותה מידה 46 במכנסיים, והראשונה במידותיה שתודפס על שער המגזין. שמנמנות, אפשר להירגע – עכשיו גם אנחנו נחשבות נשים. תודה לכם, ספורטס אילוסטרייטד, שצירפתם אותנו למועדון, עכשיו בואו לשווארמה.
הרעיון דווקא יכול היה להיות נחמד. דוגמנית במידות גדולות ששברה את תקרת הזכוכית וזכתה להיות שוות ערך לקודמותיה שהופיעו על השער. וזה גם יכול היה להיות אמין לולא בנוסף לשער של גרהאם בבגד ים כחול ובפוזה פתיינית, יוצאים שני שערים נוספים. האחד בכיכובה של דוגמנית בשם היילי קלאוסון והשני, ראו זה פלא, של רונדה ראוזי, מתאבקת עטורת פרסים שמגיעה מחוץ לעולם הדוגמנות. כלומר גרהאם לא מקבלת את הבמה במלואה אלא חולקת אותה בין היתר עם עוד בחירה לא אופיינית. עדיין, את כל הרעש מעוררת רק גרהאם השמנמנה. גם מתאבקת נקבל בשוויון נפש כדוגמנית, אבל דוגמנית מלאה תעשה כותרות. תקרת הזכוכית נסדקה קלות אבל בשום אופן לא נשברה.
גם ראוזי וגם גרהאם הן חלק מטריק יחצ"ני שקוף וקלאוסון היא הממתיקה את הגלולה, את הכדורים המשלשלים. מערכת העיתון כמו צועקת לקוראים – קוראים? – "אל תברחו, עדיין יש לנו בשבילכם נשים!". החפצנו את השמנה, הבאנו מתאבקת שרירית כדי שהשמנה לא תרגיש לבד, הרווחנו יחסי ציבור, עכשיו בואו נמשיך בעבודה. זו האסטרטגיה – חצי ריקה חצי מלאה ולשפופרות של קרם הידיים שלום.
אותה אסטרטגיה ננקטה גם כשטיירה בנקס התנוססה על השער לפני כ-20 שנה. בנקס הייתה האפרו-אמריקאית הראשונה שהוצבה על שער המגזין מאז הקמתו, אך גם היא לא עשתה זאת לבד והוצמדה לה אז דוגמנית לבנה. גם אז, טיירה הייתה גלולה מרה שהומתיקה עם דוגמנית לבנה. "קנו את המגזין, קוראים אינטלקטואלים, יש בו גם נשים שתתחרמנו מהן!", נשמע קולו של העורך מהתמונה של השער. קול שלא מבין שאמנם הוא עשה היסטוריה, אבל הלך שני צעדים אחורה, סקובידו.
נכון, מלכתחילה קהל היעד של גיליון בגדי הים של ספורטס אילוסטרייטד הם לא קוראיו של פרימו לוי ואפילו לא של רם אורן, אבל הליהוקים האלה לשער המגזין מדיפים ריח רע של צביעות וקרם הגנה. אותן דוגמניות "חריגות", שבפועל אין שום סיבה שיהיו כאלו או שנראה אותן ככאלו, מנוצלות על ידי העיתון כפאטץ' יפהפה שכל מטרת החיבור הרעוע שלו למוניטין של המגזין היא לשטות בנו לחשוב שעולם הדוגמנות מקבל אותן כדוגמניות מן המניין. המגזין המדובר רואה באשלי גרהאם השמנמנה לא יותר מקוריוז שעל גבו הרחב הוא יכול לרכוב.
אני ונשים מלאות שכמותי, אמורות להודות עכשיו למקבלי ההחלטות במגזין, על שהסכימו בטוב ליבם ואיבר מינם להכניס אותנו תחת האידאה של "אישה". מהיום, גם שמנות זוכות שיחפצנו אותן כמו שמחפצנים רזות. "התגלגלי בין הגלים, אשלי. תני לי פרצוף של חלוצה בתחומה", אמר לה בוודאי הצלם וכולנו השתכנענו שאכן מדובר במהפכה משמחת. אבל אם נבחן את העניין לעומק על כל קימוריו, נבין שדוגמנית במידות גדולות תהיה שוות ערך לזו הרזה ביום שבו הבחירה בה לא תטלטל את עולם האופנה אלא תרד חלק בגרון ותיראה לנו מובנת מאליה. כל עוד נגיב בהערצה לבחירה באשלי גרהאם, בחורות מלאות ישארו זרות בעולם האופנה ויהיו רק מופע החימום שלפני הדבר האמיתי שלשמו התכנסנו.
