הילד בן 40

בדרך כלל במדור הזה אני דואג לחשוף סודות מעולם הטיפוח, אבל עונת החגים גורמת לי לחשוף הפעם את נבכי נשמתי. מה יש בחגים שמטריף את נפשי? ובכן, המשפחתיות, האוכל, הדיאטות, וכל מה שמסביב.

לפני 40 שנה הצטרפתי לשבט בוגנים ברחוב סוקולוב ברמלה – שם נולדתי וגדלתי עד גיל 16, אז עברו הוריי לתל אביב. בראש המשפחה עמדו אבי, זכרו לברכה, שהיה גבר־גבר בעיר (סגן ראש העיר רמלה), אימא עדה הקסומה, ואחיותיי – איריס, ענת ושרית.

בכל תקופת ילדותי, החגים היו עבורי משהו ורוד, נעים ובעיקר טעים. ביום כיפור הטון הקובע הוא שבבית שלי "צמים או לא נמצאים" (עדה בוגנים). מאוד אהבתי ללכת עם אבא שלי לבית הכנסת. בראש השנה אווירת החג הייתה נינוחה, וסביב שולחן החג ישבה משפחה מלוכדת וחמה (לפעמים חמה מדי, אבל בעיניי זה עדיף על קור). בית ההורים התמלא בכמויות אוכל לא הגיוניות, וכאילו זה לא מספיק, למחרת החג נהגנו לעשות "על האש". טונות של בשר היו דבר מקובל במחוז ילדותי (שכמובן היו מגיעים יד ביד עם תחושת כבדות פיזית נוראית).

לתחושת הכבדות מהאוכל הצטרפה תחושת הריקנות עם מותו של אבי היקר לפני כ־20 שנה. כל מי שאיבד בן משפחה, מבין שמאותו הרגע הנורא של האובדן, החגים הופכים לכבדים ועצובים ובעיקר מציפים את תחושת החוסר של דבר שהיה ואיננו עוד. הזמן אמנם עושה את שלו, והחושים מתקהים לאט לאט, אבל עדיין בכל פעם שתקופת החגים מגיעה, מועצמת אצלי תחושת החוסר, היעדר השלם, ובעיקר אי נוחות וכבדות.

עברו שנים רבות. גדלתי, חוויתי זוגיות, ורגעי אושר שונים ממלאים את תחושת המועקה המתגבשת אצלי בתקופת החגים. מבוכה אחת גדולה עדיין גורמת לי חוסר נוחות בתקופת חגי תשרי. מקורה ביום ההולדת שלי שחל בדיוק בימים הללו. חגיגות, מסיבות וכל התקהלות המונית שקשורה בי, תמיד מתישות ומביכות אותי מאוד. והנה, דווקא אני זכיתי לחוות אהבה גדולה מאוד עם בן זוג שהמילים "יום הולדת" גורמות לו להתכונן עם הפתעות שנה מראש – הפתעות שמפעילות לי את כל החרדות.

מעולם לא הבנתי אנשים שנהנים ביום ההולדת שלהם. קשה לי להבין מה יש במסיבת הפתעה שמטריף אותי, ולמה קל לי לקנות לאנשים אחרים מתנות, אבל כל כך קשה לי לקבל. תמיד קינאתי באחותי שרית, שעוד לפני שתסיימו לשאול אותה מה היא רוצה כמתנה לחג או ליום ההולדת, היא מיד שולפת תשובה מוכנה. לי זה קשה יותר, וגם אחרי הרבה שנים של טיפולים נפשיים, עם הרבה כנות ביני לבין עצמי, אני מתקשה להבין מה הסיבה לכך. זה לא שאני חושב שיש בי חוסר אהבה עצמית או שאני לא מרגיש שמגיע לי. זה פשוט מביך אותי – בצורה פשוטה, ובלי הרבה הסברים. אני באופן אישי הייתי מסתפק בפייסבוק ובברכות לכבוד החג ויום ההולדת שמציפות לי את הפיד ומלטפות לי את הנשמה.

העולם צריך להבין שיש אנשים שפשוט חוגגים בדרך אחרת. הטיול הקבוע שלי לפריז ביום הולדתי נעים לי יותר מכל מסיבת הפתעה. ותשומת לב קטנה בדמות ברכה, SMS או פרח, מספיקה לי בהחלט. טוב, נו, למי שממש מתעקש – גם יהלום או תיק תמיד עושים לי את זה.

ועוד משהו שגיליתי בגיל 40 זה את האחריות. כמו כל מי שהגיע לגיל הזה, הבנתי שנגמרה הבדיחה, צריך לשמור על הגוף, להיזהר ובגדול. השנה הזו נפטרתי מכמה עשרות קילוגרמים ממשקלי – לא שזה לא קרה מעולם ואחרי זמן מה הם חזרו כאילו מעולם לא נפטרתי מהם – אבל הפעם יש משהו שונה – התמכרתי לים ולנפלאותיו. המילה דיאטה עפה לה, וגם איבוד השליטה מתחיל להיעלם.

לכל האנשים בעולם שסובלים כמוני מהפרעות אכילה כאלו או אחרות אני שמח לספק את הטיפ הפשוט הזה: פשוט להתחיל לצעוד שעה ביום. לא לרוץ. לא למות. פשוט ללכת! אחרי שחרור הסרוטונין במוח, מתחיל תהליך מעניין של אהבה עצמית ותחושת אחריות. ככה גם לא צריך לוותר על הכבד הקצוץ ועל קציצות הבצל הנהדרות – פשוט תקפידו ללכת, סתם ללכת. בלי יותר מדי הצהרות ובלגנים, בלי השטות של "אחרי החג". פשוט מחר לקום ולצעוד. אולי זה לא מרזה אבל זה בהחלט מאזן.

אני מאחל לי ולכם שנה טובה ומחשבות טובות. מי שיגלה את קסם הים, יבין שהיום מתחיל מוקדם בבוקר, והוא מלא סודות ותחושות טובות. תחשבו טוב ויבוא טוב. וגם אם רע מגיע, תקבלו אותו ותתקדמו הלאה. כי אנחנו פה לזמן קצר, קצר מדי.

 

להולכים בעקבותיי

סניקרס מעוצבים לצעידה על חוף הים

ולנטינו

3,147 ש״ח

דיור

4,023 ש״ח

שאנל

3,475 ש״ח

נייקי

1,243 ש״ח

סקוני

365 ש״ח

אדידס

274 ש״ח