הארון שלו, הארון שלה: רנואר לקיץ 2015
על אף פתיחה חסרת אנרגיה, ועיצובים מזגזגים, לקולקציית המסלול החדשה של רנואר לקיץ 2015 היה הישג אחד משמעותי – היא הייתה הסנונית הראשונה בגלגול החדש של טרנד הג'נדר בלנדר
בדומה לעונה הקודמת, הראשונה לפתוח את סבב תצוגות האופנה והפרזנטציות המקומי הייתה רשת רנואר. הבוקר (שני), תחת הכותרת "הקו הדק שבין אהבה לשנאה", היא חשפה על במה עגולה, לבנה ובוהקת את הקולקציה החדשה.
מסתמן שמסלולי תצוגות הפכו לזירת הקרב העיקרית בארץ. אם בעבר תצוגות אופנה שימשו בעיקר כדי ליצור רחש תקשורתי, והן סבבו סביב תדמית ועיצובים מוגזמים בכוונה, שמעולם לא הופנו לייצור, הרי שבשנה החולפת חל מהפך. גם רנואר, וגם קסטרו (שתציג את קולקציית הקיץ שלה בשבוע הבא), הפנימו את הערך השיווקי האדיר המגולם בתצוגה המשודרת באמצעי התקשורת וברשתות החברתיות.
בעידן בו הקהל רוצה את מה שהוא רואה, כל אחת מהן מנסה להבין איך להצליח לשלב בין הרצון לייצר אמירה עונתית חזקה, לבין מכירה מוצלחת של הפריטים. הפתרון? קולקציות קפסולה – המכונות בשני המותגים 'קולקציות מסלול' – שמפותחות ונמכרות במקביל לקולקציה העונתית המסחרית. וכך, אם בעבר המלחמה הייתה נוגעת בשאלה מי יתרגם טרנדים מהר וטוב יותר, הרי שהיום מוקד התחרות הוא אחר – מי תביא בשורה משמעותית, ותצליח להביא אותו אל הקהל הרחב, כשברנואר הצהירו לפני התצוגה כי כ-80% מדגמי המסלול ייוצרו וימכרו הן בחנות הדגל בתל אביב והן בחנות המקוונת החדשה, שנחנכה בספטמבר האחרון, במספר פעימות לאורך כל עונת הקיץ.
הקולקציה שהועלתה על המסלול ביקשה לבחון "את מערכת היחסים שבין אנשים שאוהבים אופנה לבגדים שלהם", והשאלה שעולה היא האם מישהו ברנואר הבין כי הקו הדק המפריד בין אהבה לשנאה עשוי להיות גם אדישות?
ואכן, בימוי שהתמקד ביציאה איטית מדי של הדוגמנות והדוגמנים אל המסלול ופתיחה שנשענה על קבוצה של פריטים בשחור בלבד, שאופיינו בכיסים מועצמים, מחשופים אלטרנטיביים (למשל מחשוף משולש בגב) או קיפולי אוריגמי שונים, מנעו מהמתרחש על הבמה לצבור תאוצה. ייתכן שהבחירה בצבע המוחלט נועדה כדי לקרוץ לעובדה שבגדים שחורים הם המנחמים והאהובים ביותר, אבל השימוש בגוון כהה ואחיד מנעה מהפרטים העיצובים הרבים שנשתלו בבגדים להתבלט, והתוצאה הייתה גנרית ושמרנית יחסית.
ואם ההתחלה הייתה נעוצה בגווני לוויה, ההמשך שפע מההפך הגמור. לצד טונים בהירים גם בגווני קיץ עזים, כמעט ניאוניים, היה ניכר שהמעצבים של רנואר, שעבדו על קונספט דומה הן לנשים והן לגברים, דבקים במסר העיקרי ומנסים לבחון את גבולות הטעם הטוב. כמובן, שכשמסתכנים בכך, לעיתים נופלים אל הצד הלא נכון.
עבודת סטיילינג מינימליסטית מדי, אשר התעקשה לצוות חלקים תחתונים באורך מידי עם נעליים שטוחות, גרמה לדוגמניות להראות נמוכות, אגביות וגמלוניות מכפי שהן באמת, והסיטה את תשומת הלב משלל רעיונות מסקרנים, כמו חיפוי של גלביות ארוכות בדפוס נקודות צבעוני וילדותי בכוונה, שאיוורר את העיצוב השחוק, או אוברול מבהיק, המכוסה בפסי אורך צבעוניים, ונדמה כגרסה מעודכנת ועירונית לכותונת הפסים. אלה עשויים להיות להיטים בעיר הגדולה. מנגד, סוויטשרט כתום ואתלטי, שנתלה ברישול מכוון על גופה של הדוגמנית, ניכר כרעיון שהקהל נפגש אתו בעבר אין ספור פעמים.
בגדול, ניכר כי העוסקים במלאכת העיצוב רצו לקחת חלק במסורת האופנה הצעירה שהתפתחה בלונדון ובשטוקהולם בשנים האחרונות (אותה קטגוריה המכונה פעמים רבות 'קונטמפוררי'). הסימנים היו בפרופורציות האוברסייז (סקיני זה לגמרי אאוט) שעברו כחוט השני בין כל העיצובים או בשימוש בחומרים טכנולוגיים וספורטיביים, לרבות ניאופרין או בדים בעלי ברק ומגע סינתטיים בכוונה. הצעת ההגשה הזו מתאימה בעיקר לקהל מעודכן, אבל היה חסר בה איזושהי תוספת, שתבהיר כי מדובר ביצירה מקומית המבקשת להיות – בגבולות האפשר ברשת מסחרית – אותנטית.
גם אם האפקט (אולי בהשראת קונספט האהבה-שנאה) לא היה אחיד, לקולקציה הזו היה בכל זאת הישג משמעותי. היא הייתה סנונית מקומית ראשונה במגמת הג'נדר-בלנדר שהולכת ומתפתחת בקרב בתי אופנה אירופאיים– פריטים גבריים במובהק, כמו כיסי דגמ"ח או צווארוני חולצה מכופתרת, שולבו בקולקציה הנשית, כשמוטיבים הנחשבים נשיים, לרבות בדים מעודנים בוורוד פוקסיה, או צווארוני סירה נדיבים, אומצו במלתחה לגברים. כעת, נותר לקהל לאמץ את הקריאה הנועזת. מסתבר, שהקו הדק באמת עובר בין מגדרים.