שום, פלפל והגשמה עצמית

דבר טוב אחד, לכל הפחות, אפשר לזקוף לזכותן של תוכניות מסוג השלימו־את־החסר שף: הן שחררו את צמד המילים "אשה במטבח" מאזיקי הפוליטיקלי־קורקט, אליהם נכבל שלא באשמתו. הודות להן (טוב, לא רק להן, אבל גם), נשים רבות יכולות לספר לחברותיהן שהן כל היום במטבח, מבלי לחשוש מסטיגמת "האשה הקטנה שמבשלת לבעלה". העיוות החברתי הזה כבר כמעט שלא קיים.

נשים רבות אוהבות את המטבח, משקיעות בבישול ובאפייה, תרות אחר מתכונים חדשים, וכעת גם יכולות לדבר על כך בחופשיות ובראש מורם. ביניהן יש גם כאלה שהחיבה לאוכל הפכה אצלן לפרנסה והביאה להן עצמאות כלכלית. למשל, ציפי גרשונוביץ, דגנית עמיחי־שגב ורותי פרץ. כל אחת מהן, בשלב מסוים של חייה, החלה להתפרנס מאוכל. למרות הקשיים שהיו, ישנם ותמיד יהיו בתחום, בכל בוקר הן קמות עם מחשבות ורעיונות למתכונים חדשים ולמנות מפתיעות.

ציפי גרשונוביץ, בת 54 מרמת גן, אם חד הורית לבת 18 והסושי מאסטר של מסעדת השף היוקרתית "סיטארה", בכלל לא דמיינה שתעסוק אי פעם באוכל. עד גיל 34 היא בכלל הייתה בעלים של חנות בגדים קטנה בכיכר המדינה, אלא שאז חלתה במחלה נדירה, שהובילה אותה לשינוי גדול בחיים ובקריירה. "זו מחלה שתוקפת את בלוטות הלימפה והריאות, מין חיידק שחדר לי לגוף, ומצאתי עצמי מאושפזת קרוב לחצי שנה בתל השומר", היא מספרת, "התחלתי טיפול בסטרואידים, ולאט־לאט, אחרי  שנה, הבראתי, אבל לא חזרתי לחנות והיא נסגרה."

"חבר טוב שלי, טדי שאולי, פתח באותה תקופה מסעדה בתל־אביב, שהייתה שילוב של אוכל יפני עם אוכל צרפתי – 'יאקימונו קפה'. הוא התקשר אלי, אמר 'אני יודע שאין לך עבודה, בואי תנהלי את המסעדה'. שאלתי אותו מה לי ולניהול מסעדה, והוא אמר 'מספיק שתביאי את הלקוחות שהיו לך בבוטיק, והכל יהיה בסדר'. בקיצור, הגעתי. כעבור שנה המסעדה נסגרה, אבל לידה נפתחה מסעדת הסושי 'יאקימונו' ועברתי לנהל את המקום ההוא. במהלך השנים עבדתי גם ב'קיוטו', ב'מיאקו', ב'סושי סמבה' וב'פריים' – ומשם עברתי ל'סיטארה'. במשך כל השנים האלה אהבתי כל הזמן להיות במטבח, לחתוך דגים, לגלגל רולים, להמציא כל מיני מנות מיוחדות ולקבל את ההשראה מההתלהבות של הלקוחות. כל פעם כשאת שומעת 'וואו', את אומרת לעצמך שזה עובד. שיפרתי, תיקנתי תפריטים, הכנסתי דברים שלא היו".

העיסוק בסושי בהחלט עזר לגרשונוביץ לשרוד כלכלית. "לפני 11 שנים בן זוגי קם ולא רק נטש אותי ואת הילדה, אלא ברח מהארץ", היא מספרת. "פתאום אני מוצאת את עצמי לבד עם חובות כבדים שהוא השאיר ועם ילדה שהייתה אז בת שמונה. את באה הביתה ורואה הוצאה לפועל לוקחים לך דברים מהבית מול הילדה. זה בכלל לא פשוט. כמו כן, בכל המסעדות שניהלתי זה לא שאת באה בשמונה בבוקר והולכת בארבע הביתה. זו עבודה סביב השעון, אבל הסתדרתי עם בייביסיטרים, עם אמא, עם אחות, כל אחד תרם את חלקו.

"הילדה שלי גדלה בתוך הסושי במסעדות שעבדתי בהן, והיא קוראת לעצמה 'ילדת הסושי'. אפילו ירידת המים שלי הייתה באמצע סרביס ב'יאקימונו'. הסושי נתן לי הזדמנות לפרנס בכבוד את עצמי ואת הילדה, וגם הביא לי את הסיפוק לעשות משהו שאני אוהבת ומצליחה בו. היום כולם אומרים שב'סיטארה' יש את הסושי הכי טוב בתל־אביב, ואני, מבחינתי, מרגישה בשיא של השיא. אני בניתי את תפריט הסושי, את כל המתכונים, את כל הטעמים – זה היה ממש אתגר בשבילי. הלקוחות לפעמים מחפשים אותי ספציפית. אומרים 'איפה ציפי? היא יודעת מה אני אוהב'. היום אני מרגישה שמצאתי את המקום שלי, ועכשיו כבר יש לי גם משאלה נסתרת – לפתוח מקום משלי".

היית מאמינה שאי פעם תעסקי בסושי לפרנסתך?

"לא, אבל אני חושבת שתחום האופנה ותחום האוכל נורא קרובים זה לזה. בשניהם יש יצירתיות ואינטראקציה עם אנשים – וזה מה שמחזיק אותי".

ייאוש? מה זה?

דגנית עמיחי־שגב עצמאית, במובן הכלכלי, פחות או יותר מאז שהיא זוכרת את עצמה. "בגיל 12 הייתי עובדת בלונה פארק כמיקי מאוס, ואחר כך, במשך שנים, עבדתי בבורגראנץ'", היא מספרת. "אני מאמינה שעצמאות נובעת מעשייה. צריך לקום בבוקר ולעבוד. מי שזקוק לעצמאות פיננסית ולפרנסה יציבה, עובד מהבוקר עד הערב. אני לא מאמינה בלבכות על מה שאין לי ומה הייתי רוצה שיהיה לי. אני מאמינה בלקום ולעשות".

עמיחי־שגב, בת 47 מיהוד, גרושה ואם לשניים, טובה לא רק במתן עצות. היא ושותפתה לעסק – רונה פרדיס, בת 46 מיהוד, גרושה ואם לשתיים – יישמו על בשרן את כל העצות הללו. מבית קפה קטן ביהוד הן התקדמו ל"לחם יין" – מסעדה־ביסטרו על שטח של כ־400 מ"ר עם יותר מ־60 עובדים, שלצדה מאפייה המעסיקה 15 עובדים. וזה עוד לא הכל: לאחרונה פתחו השתיים את מפעל העוגיות "לחם קוקיז", הממוקם במודיעין.

דגנית עמיחי שגב ורונה פרדיס. צילום: בועז לביא

"אני באתי מעולם הטלוויזיה ורונה עבדה בעיצוב פנים", היא מספרת. "הילדים שלנו היו קטנים וחיפשנו עבודה שבה נוכל להיות קרוב לבית, גם לעשות קריירה וגם לגדל את הילדים. לפני 15 שנה פתחנו בית קפה קטן ומעדנייה ביהוד, בשטח של 60 מ"ר, עם השקעה מינימלית: מקרר אחד, ארבעה כיסאות ושישה שולחנות מיד שנייה. רונה הייתה מלצרית ואני הייתי שוטפת כלים. ככה תפעלנו את זה במשך שנתיים. ניקינו מקררים, העמסנו סחורה, עשינו הכל בעצמנו. פתחנו את המקום בהשקעה מינימלית. כל אחת השקיעה קרוב ל־50 אלף שקל, וכל פעם שהרווחנו שקל – חסכנו אותו וקנינו עוד מקרר, עוד שולחן, עוד כיסא. מדובר בתהליך ארוך. אף אחד הרי לא יכול להרשות לעצמו לפתוח עסק ולהביא מיד עשרה עובדים".

היה קשה בהתחלה?

"כן, היו המון קשיים. הקושי הראשוני היה ששתינו לא באנו מהתחום הזה, שלפני 15 שנה היה פחות מסודר מהיום. לא הבנו כלום בעולם המסעדנות. שתינו גם תמיד היינו שכירות, מעולם לא היינו עצמאיות. לפתוח עסק ביהוד לפני 15 שנה זה היה כמו להשקיע בעיירה שכוחת אל. היה צריך חזון. לא הייתה אף מסעדה ברדיוס של 15 ק"מ. היום יש איזה מאה. הקושי היה חוסר הניסיון המוחלט שלנו, חוסר היכולת לנהל את העסק בצורה מושכלת ולגייס אנשי מקצוע לטווח ארוך. לא היו חסרות נפילות, כמו שוטף כלים שלא מגיע בבוקר, שף שמחליט לפתוח מסעדה משלו, לקוח לא מרוצה שכותב הערה פוגעת בפייסבוק".

היו רגעי ייאוש באמצע הדרך?

"ייאוש זו מילה שאני לא מתחברת אליה, אבל בהחלט היו רגעים קשים. היה מיתון כלכלי, היו עליות מחירים של אוכל שהיו חונקות אותנו, היו תקופות של פיגועים שאנשים לא באו. היו כל מיני קשיים שלא ישנים בגללם בלילה".

ומתי הרגשתן שאתן עולות על הגל?

"בערך חמש שנים אחרי שפתחנו. הרגשנו שהצלחנו ליצור קליינטורה קבועה שנאמנה לנו. בהתחלה זה היה שני סנדוויצ'ים ושני סלטים, אחר כך נוספו שניצל ועוד מנות. עשינו רק דברים שאנחנו יודעות לעשות פרפקט".

מהו סוד ההצלחה שלכן?

"אופטימיות, שיתוף פעולה, אמון הדדי, הרבה סבלנות, וגם הבנה שהמשאב הכי חשוב שלך זה כוח האדם שלך. צריך להקשיב לו, לטפח אותו ולשלם לו. יש לנו רגישות מאוד גדולה לאמהות, לאבהות ולגידול ילדים. אצלנו זה כמו שבט משפחתי כזה – גם בגישה של המקום, גם באירוח וגם בניהול העובדים".

חלוקת התפקידים בין עמיחי־שגב לפרדיס מאוד ברורה: "רונה, בגלל כישרון העיצוב שלה והידע הקולינרי שלה, אחראית על כל מה שרואים וטועמים: עיצוב המקום, עיצוב המנות, טעם המנות. היא זו שנמצאת במטבח וסוגרת את המתכונים. אני עושה את כל מה שלא רואים: כוח אדם, מס הכנסה, ביטוח לאומי, ספקים, תמחורים, קניית מוצרים. כל הביורוקרטיה זה אני. יש כאלה שאומרים 'כל הזבל', אבל אני נהנית מזה. בשבילי ה'זבל' הזה הוא פרח".

לפני כחצי שנה החליטו השתיים לקחת את ה"טופ טן" של העוגיות הנאפות בקונדיטוריה ביהוד, שכרו 400 מ"ר במודיעין והקימו מפעל ל"עוגיות טעימות בהישג יד", כדבריהן. "מדובר בעשרה סוגי מארזים של עוגיות במחיר של 19.90 שקל, וכרגע העוגיות כבר משווקות ב־60 סניפים של שופרסל, כשהמטרה היא להיות בכל מקום", מסבירה עמיחי־שגב.

נדבי טיפים לאשה שרוצה לצאת לעצמאות כלכלית.

"הייתי ממליצה לקחת שותף שיחלוק איתך את העומס. בחירת השותף היא קריטית. הוא לא צריך להיות כמוך, אלא הפוך ממך, להשלים אותך, אבל אם אין ביניכם אמון, זה לא יצליח. הכי חשוב בעסק זה ליהנות מהדרך – וזה נכון לכל מקצוע, לכל אשה, לכל אמא".

בשביל הנשמה (והכסף)

העצמאות הכלכלית של רותי פרץ, אם חד הורית מדימונה, החלה לפני כמה חודשים כשהחלה לעסוק באפייה. העסק שלה עדיין נמצא בחיתוליו, היא עדיין לא ממש מצליחה להתפרנס ממנו, אבל בהחלט מודעת לכך שזו רק ההתחלה. "אני יודעת שאם אתמיד בכך, אוכל להתפרנס מזה כמו שצריך, כי יש בתחום הזה פרנסה", היא אומרת. "תמיד יש מכשולים, אבל אני אעבור אותם, בעזרת השם".

פרץ, בת 45, גרושה, אם לשניים בני 11 ו־18 וחצי, מתגוררת בדירת עמידר קטנה בדימונה. במשך ארבע שנים היא עבדה באולם שמחות. "עשיתי הכל", היא מספרת, "מטבח, ניקיונות, מכבסה – כל מה שיש לעשות שם. ערב אחד נקלעתי לתאונת דרכים כשהייתי במונית, בדרך הביתה ממסיבה, ונפגעתי בצוואר וביד. פרשתי מהעבודה כי לא יכולתי לעבוד, וישבתי בבית במשך כמעט שלוש שנים".

רותי פרץ. צילום: נטע וייס

ממה התפרנסת?

"מקצבה של הבטחת הכנסה. זה היה מאוד־מאוד קשה – במיוחד כשיש ילד מתבגר בבית. לא יכולתי להרשות לעצמי שום דבר. רק מה שהוא בגדר חובה. לא יכולתי לקנות בגדים, לנסוע עם הילדים לחופשה או להכניס איזשהו רהיט או חפץ הביתה. באותה תקופה גם היו לי קשיים עם הבן הקטן בבית הספר. עשינו כל מיני בדיקות ואבחונים, והתברר שיש לי ילד עם PDD (הפרעות התפתחותיות רחבות היקף)".

איך הגבת?

"הכי קשה שאפשר, חשבתי שהשמים כאילו נפלו לי על הראש. הרגשתי שחרב עלי עולמי ושאני לא יודעת איך להתמודד עם זה. זה משהו שקשה אפילו להסביר במילים. בעקבות זאת, גם נוצר לי קושי לצאת לעבוד מחוץ לבית, כי זה ילד שזקוק לליווי צמוד. הייתי מדופרסת. הרגשתי ששום דבר לא מסתדר, שהכל קורס ושכל הזמן נוספים עוד קשיים".

ואז?

"יום אחד החלטתי שאני לוקחת את עצמי בידיים ויצאתי לקורס קונדיטאות ב'מכללת השף' בבאר שבע. המטבח היה משהו שמאוד אהבתי כל החיים. מאוד דיבר אלי כל הקטע של בישול, אפייה ויצירה. בקיצור, עשיתי את הקורס ומאוד נהניתי – בעיקר מזה שעשיתי משהו בשביל עצמי".

פרץ סיימה את הלימודים בינואר 2013, ולקראת סוף השנה הצטרפה לתוכנית חברתית־כלכלית, "לתת עתיד", של ארגון "לתת", שקוראת לנשים הנמצאות במשבר אישי וכלכלי למנף את כישרונותיהן, להקים עסק, להפוך ליזמיות ולנהל חיים עצמאיים מבלי להזדקק לתרומות ולתמיכה של הביטוח הלאומי. הרעיון הוא שבמקום לספק חבילות מזון כמענה לנזקקות, נותנים להן כלים להקים עסק קטן, שההכנסות ממנו יביאו אותן לעצמאות ולביטחון כלכלי. התוכנית מספקת יועצים, כלכלנים ואנשי מקצוע שמלווים את הנשים בתוכנית בתהליך שנמשך מעל שנה, ובנוסף הן מקבלות הלוואה בתנאים נוחים.

"קיבלתי הלוואה, קניתי מיקסר, מעבד מזון, המון פרודוקטים, והתחלתי לעבוד בבית", מספרת פרץ. "היום אני אופה עוגות ועוגיות לאירועים ולאנשים פרטיים, וגם מעבירה סדנאות בנושא קונדיטוריה. רק עכשיו הוצאתי כרטיסי ביקור, פתחתי עמוד בפייסבוק, ואחרי החג ממש נתחיל להריץ את זה. זו רק ההתחלה, אבל ההצלחה תגיע. כבר עכשיו זה עושה לי תחושה מאוד טובה. פתאום יש לי עסק. משהו שלי. אני יודעת שאני צריכה לעבוד מאוד קשה בשביל להצליח ושלפרנס לבד ילדים זו אחריות גדולה, ממש מלחמת קיום יומיומית, אבל אני בן אדם מאוד אופטימי, ואני כל הזמן מאמינה שמחר יהיה יותר טוב".