איך מתגברים על חרדה?

התקפי החרדה של שירה הביאו אותה פעמים רבות לחדר מיון. הלחץ בבית החזה נחווה על ידה בכל פעם מחדש כהתקף לב, ואף שהוסבר לה שמדובר בחרדה ושלא נשקפת כל סכנה לחייה, היא סירבה להאמין לכך ודרשה שיבדקו שוב ושוב את לבה. רופא המשפחה רשם לה כדורים נוגדי חרדה ודיכאון והמליץ לה על טיפול בפסיכותרפיה. הפרעת חרדה היא תופעה שהולכת ונעשית יותר ויותר שכיחה בעולם המערבי. היא מאיימת על האיזון הגופני ועל האיזון הנפשי ומפרה את שגרת החיים. הלוקה בה חש שמשהו גדול ומעיק משתלט על גופו בעוד הוא מאבד שליטה על חייו.

על פי הפסיכותרפיה הגופנית, התקפי החרדה הם מצבים שבהם מרכז הוויסות העצמי נחלש, ולפיכך יש הצפה של רגשות ושל תחושות גופניות. שירה תיארה זאת כך: "זה כמו ללכת על חבל דק שמתוח מעל תהום בוערת, כאילו שאני עוד שנייה נופלת ומתה."אין לי כבוד עצמי במצבים כאלה", היא הוסיפה. "לא אכפת לי להתפרק מול אנשים ומול רופאים. רק דבר אחד יש לי בראש: הצילו!". מטרת הטיפול היא לבנות ויסות פנימי, שיסייע לאדם לחזור לכוחותיו ולהשיג את השליטה שאבדה לו.

ילדה קטנה ומבוהלת

את המערך המווסת מפנימים בילדות. מרגע לידתנו אנחנו חשופים לחרדה דרך כל מפגש עם חסך ועם כאב. בתחילה עדיין לא מצויים בתוכנו הכלים להבנת המציאות ולתרגומה לתחושת איום וסכנה קיומית. בשנים אלה הוויסות הפנימי נעשה בעיקר באמצעות הדמות המרכזית שמטפלת בנו (לרוב האם), ולכן הוא מכונה על ידי האנליטיקאים אדוארד טרוניק ואלן שור ויסות דיאדי. ויסות זה מתבצע על ידי הזנה, מגע ואמפתיה ולפי יכולת הדמות המטפלת לספק צרכים ולהכיל תסכולים. איכותו של הוויסות הדיאדי בינקות תניח את היסודות לוויסות העצמי בבגרות.

אף ששירה הותירה רושם של אישה עם כוחות נפשיים ועם יכולות רגשיות מפותחות, ברגע שהתחילה לחוש בחרדה דמותה כאילו התפצלה. מאישה בוגרת ונוכחת היא הפכה בן רגע לילדה קטנה ומבוהלת. לא אחת הרגשתי כלפיה את מה שאני מרגיש כלפי בתי התינוקת כשהיא חווה מצוקה. חוסר האונים והתלות של שירה היו מידבקים, ושנינו חשנו כי החרדה שלה, שכמו כלואה בתוך תיבה, עלולה להתפרץ בכל רגע.

תחושה של חוסר אונים ותלות מוחלטת בעת שהתקף החרדה משתלט

מלקחיים של קרח

תיבת החרדה של שירה שכנה עמוק בבית החזה שלה, והדהדה היטב גם אצלי. היא דימתה את המועקה לנחש האורב לטרף. באחת מפגישותינו ביקשתי ממנה לדמיין את הנחש ולתארו בפרטי פרטים. "הוא מכורבל כספירלה", אמרה. "יש לו ראש משולש, הוא מפוספס בצבעי ירוק-חום-צהוב ונדמה כי הוא עומד לזנק עליי בכל רגע". רמת החרדה של שירה החלה לעלות בזמן שתיארה את הנחש: הדופק שלה התגבר, נשימתה הואצה והמועקה בבית החזה התחזקה. בתגובה לכך ביקשתי ממנה לחזור להתרכז בבטנה – המקום הבטוח. נשמנו יחד תוך כדי שאני מחזיק בידי את גבה, וניסינו להחזיר את השליטה שאבדה באמצעות נשימה, מגע וקשר קרוב.

לאחר שהחרדה נרגעה ביקשה שירה לשוב לנחש. "הביטי בו ודמייני שאת מקטינה אותו עד שאפשר לאחוז בו במלקחיים המיועדות לקרח", ביקשתי ממנה. לאחר כמה דקות דיווחה שירה שהיא הצליחה להקטין אותו ושהיא אוחזת בו במלקחיים. "אז השליטה בידייך", הצהרתי. "מה את רוצה לעשות עם הנחש הזה?". שירה השיבה שהיא רוצה להרוג אותו. היא רוצה לדרוך עליו. ביקשתי ממנה לקום ולדמיין שהיא משליכה אותו ארצה ודורכת עליו עד שהוא נמחץ למוות. הזעם יצא ממנה ואחריו הגיעה תחושת רווחה והקלה.

יחס סבלני לחרדות

במשך זמן רב עבדנו יחד על ויסות קונקרטי של החרדות. מחוץ לפגישות היא התאמנה על ויסות עצמי באמצעות הנשימה והטיפול הגופני "בנחש". רק לאחר שהצלחתנו לבסס מקומות בטוחים בגופה ובנפשה, התפננו לעבוד על המשמעויות הסמויות שהחרדה שלה ביטאה.
מחקרים קליניים מראים כי טיפול מוצלח בהפרעת חרדה כולל הקניית כלים קוגניטיביים וגופניים המאפשרים למטופל לנהל את החרדה ולווסתה בכוחות עצמו.

לאחר מכן, ולעתים במקביל, אפשר להעמיק בחקר המשמעויות הסמויות שהחרדה מבטאת. כך היה גם עם שירה. עם הזמן היא גיבשה יחס סבלני יותר כלפי החרדות שלה. דרך הדיאלוג שלמדה לנהל עם הילדה הפנימית המפוחדת וחסרת הביטחון ששכנה בבית החזה שלה, הצליחה שירה לזהות פגמים בוויסות הדיאדי שספגה בביתה והתחילה להפנים מערך חדש של ויסות עצמי.