האם אנחנו יכולים להשתנות?

"לכל אדם דפוס אישיות ייחודי שמבדיל בינו ובין האחרים, גם אם הוא אינו מתנהג באופן זהה בכל מצב, מקום וזמן", אומר פרופ' אריאל כנפו, פסיכולוג התפתחותי חברתי מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, ירושלים. במחלקה זו פרופ' כנפו עומד בראש המעבדה להתפתחות חברתית, שבמסגרתה נערכים מחקרים על השפעת הגנטיקה, הסביבה והמקריות על עיצוב אישיותו של האדם.
"למושג 'אישיות' הגדרות רבות. פסיכולוגים חברתיים משתמשים במונח 'טמפרמנט' כדי להגדיר אישיות של ילדים, ובמונח 'אישיות' כדי לתאר טמפרמנט של מבוגרים", הוא אומר. "יש האומרים שהטמפרמנט מקבץ תכונות טבעיות, בסיסיות, שנולדים אתן, ואכן כשנכנסים למחלקות יילודים בבית חולים, מבחינים בהבדל בתנועתיות בין התינוקות. יש הטוענים שאפשר לנבא אישיות אפילו על פי התנהגות העובר ברחם.

"במעבדה להתפתחות חברתית חוקרים מהי מידת היציבות של האדם ואם קיימת עקביות בהתנהגותו לאורך השנים. הטענה שלנו היא שהמערכת האישיותית חותרת ליציבות. השאלה היא מה גורם לאנשים להתייצב בכיוון אחד. קיימת שיטתיות בהתפתחות של האדם. מחקרים מראים שהאישיות הולכת ומתגבשת עם הגיל. ככל שהחיים מתקדמים כך מסתמנת התייצבות. שיא ההתגבשות קורה סביב גיל 73-60. לאחר מכן אנחנו ממשיכים להשתנות, אך במידה מועטה יותר", אומר פרופ' כנפו.

עם הזמן מתגבשים ומתייצבים

"אנשים מתמקמים בנישה שנוחה להם הרבה קודם לכן. הם מוצאים את המקצוע שמתאים להם ואת הזוגיות הנכונה. אדם מוחצן לומד שטוב לו לעבוד עם אנשים ומוצא עיסוק שמזמן לו תקשורת קרובה עם הזולת. אדם מופנם מבין שהתחככות קרובה מדי עם קהל אינה נוחה לו ומחפש עבודה שאינה דורשת מגע יומיומי עם הרבה אנשים. עם הזמן אנשים מתגבשים ואישיותם מתייצבת. אחד הגורמים שתורמים ליציבות הוא הסביבה שמאפשרת לנו להשתמש בגרעין האישיותי שלנו ולהתייצב סביבו", הוא מסביר.

מהו המקור לאותו גרעין אישיותי?
"הוא קשור במידה רבה לגנטיקה, אך לא רק. התורשה היא מקרית, שכן בכל חיבור בין ביצית לזרע תמיד נקבל אדם חדש מבחינה גנטית. זו מעין חלוקה של חפיסת הקלפים שקיבלנו מהורינו, שהרי מאותם הורים יוצאים ילדים שונים מאוד. יש לכך פן חיובי, כי הגיוון הכרחי להישרדות המין האנושי, גם מההיבט החברתי והתרבותי. המקריות הגנטית קובעת את הנטייה הראשונית של האדם ואז נכנסת השפעת הסביבה. העולם בעצם משפיע עלינו באופן המתואם עם הגרעין האישיותי שלנו. מה שהיה מקרי נהיה שיטתי".

התורשה והסביבה פועלות יחד

"הסביבה מזינה את התהליך שהחלה הגנטיקה. רוני פנר-טסלר, תלמידה מהמעבדה שלי, חקרה זוגות תאומים בנים, ומצאה שיש הבדלים באופן שבו אימהות מתייחסות אליהם. יחסן של האימהות לשני ילדיהם הוכתב לפי הגנים של הילד, שהם הדבר המקרי בסיפור.

"המחקר נעשה על כמאתיים זוגות תאומים בני שלוש וחצי. הילדים הובאו למעבדה ונתנו להם לשחק עם האם. כל ילד שיחק אתה בנפרד בחדר אחר ותיעדנו במצלמה את המפגש. אחר כך אפיינו את האימהות לפי כמה מדדים של הורות: אימא אדישה, אימא משתפת ואימא מחבקת ואוהבת. בחנו את מידת החום והתמיכה שהאם העניקה לילד. אמנם רוב האימהות חמות ותומכות, אבל כשבחנו את תגובותיהן ראינו הבדל ברמת החום והתמיכה שכל ילד קיבל מהן. ההבדל היה נעוץ ברמת השליטה העצמית של הילד, שקשורה גם בגנים שלו.

יש ילדים בעלי שליטה עצמית גבוהה, שמסוגלים להתמקד בדברים, להשלים משימות ולדחות סיפוקים, ויש ילדים קופצניים, בעלי שליטה עצמית נמוכה, שאינם מסוגלים להתרכז ומתקשים לסיים מטלה שהתחילו בה. מהמחקר התברר שיש קשר שלילי בין ההתנהגות הזאת לחום האימהי: האימהות גילו יותר חום כלפי הילדים שהייתה להם שליטה עצמית גבוהה יותר. כאמור, ההסבר להבדל ברמות השליטה העצמית נובע בין היתר מהמופעים (וריאציות) של גנים מסוימים, כגון הגנים שמפעילים את הפרשת הסרוטונין (מולקולה שמעבירה מידע במוח) ומווסתים אותה. המופע של הגנים האלה, או האלל שלהם, כפי שהוא מכונה בעגה המקצועית, שונה מאדם לאדם. השינויים קטנים אך משמעותיים מאוד. בגן הספציפי האחראי על שליטה עצמית יש שני אללים חלופיים ואז מזהים ילדים שיש להם אחד משני האללים. האללים האלה קובעים במקרה של אותו גן את אופן הוויסות של רמות חרדה ושל הסתגלות לסביבה.

המקריות הגנטית קובעת את הנטייה הראשונית של האדם ואז נכנסת השפעת הסביבה

חום אימהי תלוי בגן

"כמעט כל תכונה פסיכולוגית מורכבת מהרבה גנים. מממצאי המחקר שערכה פנר-טסלר עולה שהחום האימהי קשור בשליטה העצמית של הילד, ושהשליטה העצמית של הילד קשורה בגן של הילד. פירוש הדבר הוא שהאישיות של הילד שמושפעת מהגן, משפיעה על איכות הקשר שלו עם הסביבה. יש ילדים שנולדים עם גנטיקה הגורמת להם לשליטה עצמית גבוהה יותר ויש ילדים שנולדים עם גנטיקה הגורמת להם לשליטה עצמית נמוכה יותר, מה שמשפיע על החום ועל התמיכה שהילדים מקבלים. כל הורה ליותר מילד אחד יודע ששליטה עצמית של הילד זוכה לתגובה.

יש משמעות לעובדה שהילד מסוגל לווסת את ההתנהגות שלו, לדחות סיפוק מיידי ולא לפצוח בבכי או בצרחות תסכול. כמעט כל הורה נתקל בסיטואציה שבה הילד עומד בפתח הסופר, רוקע ברגליו ומתעקש שהוא חייב ממתק. הורים מתלבטים כיצד להגיב לסצנות כאלה, כיוון שרובם תופסים שליטה עצמית נמוכה כהתנהגות שלילית. זה באמת מה שמצאנו במחקר שערכנו, אך הדבר בלט רק לגבי בנים. נוכחנו לדעת שיש בנים בני שלוש וחצי שממש מסוגלים לשליטה עצמית ויש בנים שאינם מסוגלים לכך. אצל בנות מצאנו שליטה עצמית גבוהה קצת יותר, אך לא חקרנו את הסיבה לכך. בכוונתנו לערוך מחקר המשך כדי להבין מה קורה אצל בנות".

האם תכונות של שליטה עצמית מלוות את האדם עד גיל מאוחר?
"כל תכונת אישיות מתפתחת. אנחנו מלמדים את הילדים לדחות סיפוקים והילדים לומדים לשלוט בעצמם ככל שהם מתבגרים. זהו תהליך התפתחותי, שחלקו גנטי וחלקו סביבתי. עם זאת, גם התורשה משפיעה על ההתפתחות. ילדים שרמת השליטה העצמית שלהם גבוהה יפגינו גם כעבור שנים שליטה עצמית גבוהה יותר מזו של אנשים אחרים.

מבוססים ובריאים יותר

"במחקר שנערך בראשותו של אבשלום כספי, פרופסור לפסיכולוגיה ולפסיכיאטריה מאוניברסיטת דיוק שבארצות הברית, בדקו שליטה עצמית של אנשים בשני שלבים בחייהם – כשהיו בני שמונה ובני 40. מהמחקר עולה שהגברים שניחנו ברמות שליטה גבוהות בהיותם בני שמונה היו בגיל 40 משכילים יותר, מבוססים יותר מבחינה כלכלית ובריאים יותר ביחס לאנשים שבגיל שמונה הפגינו רמות שליטה עצמית נמוכות. אפילו מצב השיניים שלהם היה טוב יותר. מכך אפשר להסיק מכך ששליטה עצמית כתכונה אישיותית מתבטאת במשך שנים רבות במדדים שונים. אמנם יש שינויים באישיות, אבל ניכרת המשכיות ברורה של התכונה הספציפית הזאת. אני חושב שעם הזמן תמיד חלה התפתחות באישיות, אך גרעין האישיות, שהוא נקודת ההתחלה, נותר שריר וקיים. הנקודה החשובה היא שהתנהגות הילד תכתיב את תגובת הסביבה וכך הוא ישתנה בהתאם לגרעין שהאישיות שלו מתבססת עליו".

סיפור יעקב ועשו

"הסיפור של עשו ויעקב הוא דוגמה קלאסית לדרך שבה הסביבה משחקת לידיה של הגנטיקה. הם היו תאומים, שנולדו למשפחה מצוינת. הם היו תאומים לא זהים, תאומי אחווה, והיו שונים זה מזה במראם ובהתנהגותם. ההבדלים הללו התבטאו לא רק בפסיכולוגיה שלהם אלא גם בתגובת הסביבה אליהם.

המקרא נותן תיאור תמציתי, אך יפה מאוד. עשו, שהיה 'איש שדה', היה אהוב על אביו 'כי ציד בפיו'. יעקב, 'איש תם יושב אהלים', היה עדין יותר, הילד של אימא. היא אהבה אותו יותר מאשר את עשו. לדעתי זה עצוב, אבל התוצאה היא שהם גדלים בסביבה שונה. קשה לעשו, שאינו זוכה לאהבת אם, להתפתח להיות טיפוס רך ומתחשב, מה גם שבבסיסו הוא טיפוס עם פחות שליטה עצמית מאשר יעקב. הוא הרי מוכן לוותר על הבכורה בשביל נזיד עדשים. הוא אינו מסוגל לתכנן קדימה. יעקב, לעומת זאת, מתכנן היטב את צעדיו. הוא מוכן לחכות לרחל שבע שנים. יש הבדלים בולטים ביכולת השליטה העצמית שלהם. יעקב מתוכנן, שולט בעצמו ורציונלי ואילו עשו אימפולסיבי, ספונטני ואקטיבי. הם טיפוסים שונים מאוד והם מעוררים תגובה שונה בסביבתם. במחקר שלנו אנחנו באים להוכיח שטיפוסים שונים גדלים בסביבות שונות ושילדים באותה משפחה כאילו גדלים עם אימהות שונות".

מה המקור לתכונות כמו סקרנות אינטלקטואלית?
"יש להניח שהגרעין שלה בא מהתורשה. איני חושב שיש תכונה שהיא רק תורשתית או רק נרכשת. תמיד יש מערכת גומלין של שני האלמנטים האלה. אם לילד יש נטייה מובהקת לכיוון מסוים, השונה לחלוטין מזו של ההורים, ייתכן שהדחף הגיע ממקור חיצוני למשפחה, כגון מורה מדהים שהילד נחשף אליו וקיבל ממנו חיזוקים חיוביים והשראה. סביר להניח שמדובר בשילוב בין השניים, כי גם אם למישהו יש רצון גדול מאוד, הוא צריך סביבה שמאפשרת לו להגשים בפועל את רצונו. ילד שמגלה כישרון מוזיקלי ומשתוקק לנגן, ההורים צריכים לממן את לימודי המוזיקה שלו כדי שיוכל לממש את הפוטנציאל החבוי בו".

עד כמה התורשה משפיעה על יציבות האישיות לאורך זמן?
"הסבר לסוגיית היציבות של תכונות שונות, שיענה גם על השאלה מדוע אנשים יציבים במוחצנות שלהם או במופנמות שלהם, אפשר למצוא במחקר של הנוירופסיכיאטר האמריקאי אריק קנדל, שממצאיו התפרסמו לאחרונה. המחקר מראה שרוב היציבות נובעת מהתורשה. כלומר, הגנטיקה גורמת לנו להיות יותר מופנמים או יותר מוחצנים וזה גם מה שהופך אותנו ליציבים לאורך זמן מבחינת האישיות. עם זאת, יש להוסיף שהיציבות הזאת נובעת גם מהסביבה שמגיבה אלינו. אדם מוחצן מאוד מחפש את חברתם של אנשים ואלה מעודדים את המוחצנות שלו. גרעין המוחצנות מקורו בגנטיקה, אבל הסביבה מתגמלת אותו על כך".

כיצד טראומות משפיעות על התפתחות האישיות?
"לאירועים קשים מאוד יש השפעה משמעותית, אבל לרוב, עם חלוף זמן, אנשים חוזרים לנקודת המוצא שלהם. כלומר, האישיות של רוב האנשים אינה משתנה באופן דרמטי בעקבות אירועים מטלטלים. אנשים שונים זה מזה בחוסן הנפשי שלהם.

פרופ' זהבה סולומון מאוניברסיטת תל אביב חקרה הלומי קרב לאורך שנים ומצאה שלא כולם מגיבים באותו אופן לאותו אירוע. אנשים מגיבים באופן שונה גם אם חוו אותו אירוע קשה. טראומות אחרות, כגון אבדן, נטישה והתעללות, משפיעות עלינו מבחינה ביולוגית. יש מחקרים המראים שילדים שגדלו בבתי יתומים במזרח אירופה ואומצו על ידי משפחות חמות בארצות הברית – נושאים בגופם 'שרידים' מהחיים בבית היתומים, גם עשר שנים לאחר האימוץ. נוסף לחרדות, מוצאים אצלם למשל רמות הורמונים השונות מהנורמה ובעיות מוטוריות מסוימות. אחד הדברים הכי מעניינים היום הוא המחקר על גורמים סביבתיים המתבטאים ביציבותו של האדם. תחום מחקר חדש יחסית בוחן את הביולוגיה של האדם (או החיה) על רקע אירועים חיצוניים. בחזית המחקר ניצבה השאלה כיצד אירועים טראומטיים משפיעים על האישיות. ההנחה היא שכל דבר שקורה לאדם במהלך חייו נשמר איפשהו. גם כשלומדים משהו חדש, המוח משתנה. לא מזמן יצא מחקר שערך ד"ר עידן שלו על ילדים שעברו התעללות, שגילה שחלה אצלם התקצרות של הדי-אן-איי בעקבות החוויות הקשות שחוו. פירוש הדבר הוא שאירוע חיצוני דוגמת התעללות משפיע על הביולוגיה. העולם החיצוני קובע אילו אנשים נהיה.

הסביבה משפיעה על הביולוגיה

"אם עד עכשיו בדקו כיצד הגנטיקה משפיעה על הדרך שבה הסביבה פועלת עלינו, עכשיו חוקרים כיצד הסביבה משפיעה על הביולוגיה שלנו. המחקרים מוכיחים שגורמים סביבתיים מקריים (גם התעללות עלולה להיות מקרית) נותנים את אותותיהם בילד והשפעתם הופכת ליציבה. קיצור הדי-אן-איי, למשל, מאיץ תהליכי הזדקנות. כך אירוע חיצוני הופך לאירוע פנימי, שיכול להשפיע מאוד על ההתפתחות שלנו לאורך החיים".