יוגה נגד אנוכיות

בְּהַקְתי יוגה היא תהליך שנועד לשנות את התודעה מתודעת לקיחה לתודעת נתינה, או במילים אחרות, לשנות את הלב מתאווה לאהבה. תרגומה המילולי של המילה "בְּהַקְתי" מסנסקריט הוא דבקות ומסירות. "יוגה" פירושה התחברות. בְּהַקְתי יוגה, אם כן, היא יוגה של אהבה או של התחברות באהבה לאל, לבריאה ולברואים.

גישה זו טוענת שכל עוד חסר משהו, ואין שלום בלב, תמיד נבקש לקחת מן האחר את מה שחסר. כך אנו הופכים לחברה של סוחרים: נותנים כדי לקחת, ונמצאים רק במקום שמשתלם לנו להיות בו. כלומר, החוסר הפנימי מוביל לאנוכיות. כיוון שכמעט כולנו חשים חוסר כזה, אנו חיים בחברה אינטרסנטית ואגוצנטרית. מיותר לציין ששגשוג והרמוניה אינם בנמצא בחברה שכזו. לכן ניתן לסכם שהאנוכיות היא שורש כל רע.

אדם אנוכי רואה את עצמו במרכז. אדם כזה יוצא אל העולם כדי לקחת ממנו כמה שיותר, גם אם זה בא על חשבונו של האחר. כאשר כל אחד רק רוצה לקחת, אין פלא שמשאבי הבריאה אינם מספיקים. כדי להגיע לשלמות שתוביל לשגשוג ולהרמוניה, יש לרדת לעומקה של הנפש, וזו בדיוק הפילוסופיה של היוֹגַה. כאשר ילד מפחד מהחושך, מעמתים אותו עם החושך ומראים לו שהחושך לא כל כך מפחיד.

היוֹגַה לעומת זאת, תנסה להעמיק יותר ולשאול מדוע מתעורר בו פחד? היא תציע לבדוק את מהות הפחד, לרדת אל שורש העניין ולא להסתפקב"כיבוי שריפות". כשמתרגלי היוגה כועסים על פלוני, הם מסיטים הצידה את תגובה הכעס הטבעית שמתעוררת כלפי הזולת ושואלים:"מדוע מתעורר בי כעס?", "הייתכן שהכעס כבר היה קיים בתוכי, ופלוני רק גרם לו לצאת?". מחובתו של היוגי לבדוק בתוכו מדוע קיים בו כעס.

התודעה שמבדילה בין חי למת

אם כן, כדי לרדת אל עומק נפשו, השאלה הראשונה שעל היוגי לשאול היא: "מי אני?", שכן כל עוד אדם אינו יודע מי הוא, אין שום סיכוי לשלום בלבו. אם נתייחס לכל איבר בגוף בנפרד נוכל להכריז: "זו היד שלי, וזה הראש שלי, הנה הבטן שלי ואלה הן רגליי". ואולם, אנחנו נגלה שאף שהגוף כולו שלנו,הוא בכל זאת לא חופף ל"אנחנו". "שלי" אין פירושו "אני". גם האוטו הוא שלי, אך אני איני האוטו. כלומר, אני נבדל מגופי.

בשלב הבא לומד היוגי דרך תרגול וחוויה, המביאה להכרה שגם המחשבות נפרדות ממה שהוא "אני". כולנו מכירים את התחושה שבה אנו מנסים להתרכז בדבר מה, אך המחשבה נודדת מאתנו. אנו מנסים להשיבה, אך לשווא. מי הוא אותו 'אני' שממנו המחשבה נודדת? עיקרון זהה פועל גם בתחום הרגש. לפעמים אנו מנסים להביע רגש, אך הוא נתקע. לפעמים אנו מנסים להדחיק אותו, אך הרגש פורץ החוצה מבלי שנוכל לשלוט בו. על פי היוגה, אם המחשבות והרגשות היו חלק מה"אני", כולנו היינו מסוגלים לשלוט בהן ללא בעיה. הוא הדין לגבי הזיכרון, שתדיר בוגד בנו. דרך התרגול אנו חווים באופן מוחשי את הנבדלות שלנו לא רק מהגוף, אלא גם מתפקודי החשיבה, הרגש והרצון.

פעם הייתי בגוף של ילד, כיום אני בגוף של גבר ובעתיד אהיה בגוף של זקן. התאים והרקמות המרכיבים את גופי התחלפו. טעמיי, אמונותיי, פעולותיי ודרך חיי השתנו לחלוטין במרוצת השנים. עם זאת, תמיד נשאר איזשהו ניצוץ ממני. למרות כל השינויים הרבים – אני תמיד נשאר אני.

אני חי, מרגיש וחווה. אני לא גוש הכימיקלים המת שמרכיב את גופי. חתן פרס נובל לפסיכולוגיה ולרפואה אלברט סזנט גיורגי אמר פעם: "חיפושיי אחר סוד החיים נסתיימו באטומים ובאלקטרונים, שהם חסרי חיים לחלוטין. במקום כלשהו לאורך הדרך חמקו החיים מבעד לאצבעותיי. לכן עתה, לעת זקנה, אני מתחקה על עקבותיי" (מתוך הספר "לשוב חזרה", הוצאת BBT).

מהו ההבדל בין גוף חי לגוף מת? למה אפשר לתקן מכונת כביסה, רכב או חללית לאחר שהתקלקלו, אך אי אפשר להשיב לחיים גבעול קטן של עשב לאחר שניתק משורשו?הגוף עשוי מאותם יסודות שמהם עשויים הרכב, החללית או מכונת כביסה, בשינוי מרקם. אולם, בניגוד למכונה שאינה חפצה בדבר, לאדם או לכלב, למשל, יש רצון, אינטליגנציה וכוח חיוּת שלמכונה אין. לאדם ולכלב יש תודעה. התודעה היא ההבדל שבין גוף חי לגוף מת. רגע לאחר המוות, גם אם יבתרו את הגוף לא ארגיש דבר, כי גופי נמצא ללא תודעה, משמע ללא רוח חיים.

הנשמה היא כוח החיות שמאיר את הגוףבתודעה. אילוסטרציה: ingimage

הגוף ארעי והנשמה נצחית

הנחת היסוד הראשונה של היוֹגַה היא שהגוף תמיד מת ובעל הגוף, הנשמה, תמיד חי. הנשמה היא כוח החיות שמאיר את כל הגוף בתודעה. לכן גוף ללא נשמה הוא חסר כל תועלת. ההבדל בין גוף לגופה הוא שבגוף מצויה נשמה המקנה לו חיים, ואילו הגופה מחוסרת נשמה, ללא תודעה וחיים. על פי חוקי הטבע, כל מה שנולד חייב למות. זה העיקרון השולט בחומר. כל מה שמתחיל חייב להיגמר. לכן, כל ביטחון וכל סיפוק שנקבל מהחומר סופם שייעלמו. במילים אחרות, בחומר אין סיפוק אמיתי וביטחון מוחלט, כי החומר ניחן בארעיות.

עקרונית, מרגע שנולדנו, הדבר הכי בטוח בחיינו הוא המוות. אז למה אנו עושים ממנו כזה עניין? למה אנו לא יכולים אפילו לתפוס ש"אין אני"? אולי כיוון שאנו נצחיים. אנו נוטים לחפש רק את מה שאיבדנו. למשל, כל עוד המפתח לביתי נמצא בכיסי איני מחפש אחריו. עם זאת, ברגע שהוא יאבד, מיד אפתח בחיפושים. אם כך, עצם החיפוש אחר חיי נצח מהווה אינדיקציה לנצחיות שלנו. עצם החיפוש אחר אהבה, חדווה ומודעות מהווה אינדיקציה לקיומן.

הפילוסופיה של היוֹגַה טוענת שהנשמה מאופיינת בסַת, בצ'יד ובאָנַנְדַה, שלוש מילים בסנסקריט שמשמעותן: נצח, מודעות וחדווה. אם אכן אנו נצחיים מטבענו והחומר הוא חולף מטבעו, ברור למדי שלא נוכל למצוא בו את אושרנו. וכמובן שאם אנחנו מטבענו מלאים בחדווה נשגבה, לא נוותר, לא נרפה ולא נסתפק בשום שמחה רגעית, עד אשר נחזור אל אותה חדווה שהיא טבענו האוהב והאהוב – טבענו האמיתי.

אנו הנצחיים במהותנו מצויים בתוך גוף בן חלוף ובעולם יחסי וארעי, רחוק כל כך מטבענו הנצחי והמוחלט. במצב שכזה אין פלא שאיננו מסופקים ושהאנוכיות משתלטת על כל קיומנו. איך אפשר להתגבר על אותה אנוכיות ולחזור חזרה אל טבענו האוהב?התודעה משולה למים טהורים וצלולים. כאשר מים באים במגע עם בוץ הם מתלכלכים ומאבדים את טבעם הטהור והצלול. בְּהַקְתי יוגה הנו תהליך לזיקוק מי התודעה ולהשבתם למצבם המקורי, הצלול והטהור. כיוון שאנו נצחיים מטבענו, החומר החולף לעולם לא יוכל לספק אותנו. רק הנצחי יכול להעניק לנו סיפוק נצחי, שאינו מתכלה ואינו דועך. נקודה זו מובילה אל עבר הנחת היסוד השנייה של ספרות היוֹגַה.

יוגה של אהבה ומסירות

חיים מקורם בחיים – זו ההנחה השנייה של היוֹגַה, והטבע מדגים אותה הלכה למעשה. שתי גופות מתות לא יכולות ליצור גוף חי. חוק הטבע הוא שיצור חי מוליד יצור חי אחר, ושלכל מי שנולד יש מוליד. לכן, החיים נוצרו בהכרח מהיצור החי הראשון, שלא נולד ושתמיד היה (אלוהים), והוא שהוליד את היילוד הראשון. היגיון פשוט.

בְּהַקְתי יוגה היא יוגה של אהבה ושל מסירות לאל, לבריאה ולברואים. כאן המקום להסביר שהספרות הוֵודית עצמה היא ספרות מונותיאיסטית וכך גם הבְּהַגַוַד-גִיתָא.

ההינדואיזם המבוסס על ספרות זו התאים את עצמו לרוח תקופתו ושינה במקצת (בלשון המעטה) את תפיסת האלוהות. זרם הוַויְשְׁנַוַה שעמו נמנים מתרגלי הבְּהַקְתי-יוגה עדיין עוקב אחר הספרות הוֵודית כפי שהיא במקור. זרם זה הנו זרם מונותיאיסטי, המסביר את ההבדל בין אלים למחצה (מלאכים) לבין אלוהים.

עבור המתרגל הבְּהַקְתי האל מהווה את המרכז ולא הוא עצמו. העשייה עבור האל והסביבה, בעזרת מדיטציה ואורח חיים פשוט ומתחשב, מרככת את הלב, והאנוכיות, העוינות, הכעס, הקנאה והחמדנות פשוט מתפוגגים בהדרגה הודות לכוחה המטהר של אהבה שאיננה מושתתת על מניע אנוכי.

רצון ואמון ראשוני

על מנת שנסכים באמת להתמסר לאל ולתהליך, דרושים רצון ואמון ראשוני (אמון, לא אמונה). ללא אמון ורצון אין למעשה ביכולתנו לעשות שום פעולה בעולם הזה. למשל, כאשר מתעורר בי רצון לטוס לחו"ל, אפנה לסוכנות נסיעות שיש לי אמון בה. בלי הרצון לטוס ובלי האמון בסוכנות הנסיעות ובחברת התעופה, אי אפשר אפילו לרכוש כרטיס טיסה.

כך גם בסוגיה שלפנינו, הבְּהַגַוַד גִיתָא דן במדע הרוחני. כדי ללמוד ולהבין מדע זה דרושים רצון ואמון ראשוני. לשם המחשה, בשיעור הראשון בפיזיקה המורה כותב נוסחה על הלוח, שאין לתלמיד שום סיכוי להבינה ולבדוק אם היא נכונה. עם זאת, התלמיד נותן אמון במורה ובתהליך ובסוף השנה הוא יוכל להסביר את אותה נוסחה גם לאחרים.

גם למתרגל של בְּהַקְתי יוגה יש בהתחלה ספקות, אך הרצון והאמון הראשוני במורה, בכתבים ובתהליך מעודדים אותו להתחיל ולתרגל, וככל שהוא מתמיד בתרגולו ורואה על עצמו את התקדמותו הרוחנית, האמון גובר והספקות מתפוגגים. בעזרת המדיטציה והמפגש עם מתרגלים נוספים, מתחיל המתרגל הטירון להתבונן פנימה בתוככי לבו ולפגוש באותה אנוכיות שללא ידיעתו הִנחתה את פעולותיו שנים כה רבות.

חשיבה לוגית מדעית

רק כאשר אנו מודעים ללכלוך אפשר לחתור לניקיון. המדיטציה מציפה כל כך הרבה דברים שהיו מודחקים בפינת הלב האפלה ביותר. היחסים עם המתרגלים האחרים משמשים כמראה שדרכה ניתן להתחיל לראות ולנקות את כל הלכלוך. התרגול הרוחני דורש כנות ויכולת להכיל את העובדה שאנו רחוקים מאוד משלמות ומטוהר.

תרגול של בְּהַקְתי יוגה אינו עומד בסתירה לאמונה היהודית. ההבדל הגדול בין יוגה לדת הוא שדת היא כפיפות לאלוהים ויוגה היא כמיהה לאלוהים. לכן הדת מושתתת על מצוות של עשה ואל תעשה, ולכן ביוגה אין צורך במצוות, כי מי שכמה ליחסים כנים עם אלוהים ינטוש כל מה שמעכב אותו בדרך וידבק במה שמקדם אותו. גם מטרת הדת וגם מטרת היוֹגַה הן אהבת האל. בְּהַקְתי יוגה, הניחנה בחשיבה לוגית ומדעית, מציעה גם פתרון לאדם החילוני, שלא מוכן לאמץ אמונה בצורה עיוורת ודורש הסברים מדעיים.

בזרם הבְּהַקְתי אף אחד לא מדבר על "הארה" מיידית, ועל הבטחה שתוך זמן כזה או אחר נגיע לשלמות. הדרך אינה קצרה ואינה ארוכה, היא תלויה בכנות, ברצון ובמידת ההתמסרות. לפעמים הקושי יכול להיות גדול, אך המתרגל לומד לראות את כל מה שקורה לו כשיעור וכל דקה כמבחן. כאשר המתרגל מביט קדימה הוא רואה שהדרך עדיין ארוכה, אך כאשר הוא מביט לאחור, הוא מבין שהוא כבר התקדם כברת דרך ארוכה למדי.

יש דרכים רוחניות הממליצות על התנתקות מהחומר כדי להגיע לשלמות. התנתקות שכזו מאופיינת בהתנזרויות, בסיגופים ובהדחקת רגשות שלרוב מתפוצצים הישר בפנים. דרך הבְּהַקְתי אינה ממליצה על התנתקות. היא ממליצה על פעילות במסירות. ספרות היוֹגַה מדמה את האל לדמות יקום ענקית, שכולנו מרכיבים אותה. כל חלק בגוף חיוני כל עוד הוא עושה את תפקידו.

הבורג למשל, חסר תועלת כשהוא מחוץ למכונה, אך אם נחבר אותו בחזרה למכונה הוא יגשים את ייעודו. בדומה לבורג, אם אנו חיים בנפרד מן האל, אנו לא ממלאים את ייעודנו וחוסר הסיפוק שלנו שהולך וגדל מביא לאנוכיות הולכת וגדלה.

חיבור לאל בלי לאבד זהות

על פי פילוסופיה זו, באמצעות בְּהַקְתי יוגה אנו מתחברים מחדש לאל מבלי לאבד את זהותנו. אנו כן משילים את זהותנו החומרית, אך איננו נותרים ללא זהות, כי אנו חושפים את זהותנו הרוחנית האמיתית.

יחסי היוגי עם האל מהווים תשתית ליחסיו עם בני משפחתו, עם חבריו ועם סביבתו. יחסיו עם האל ממלאים אותו ונותנים לו את האפשרות לצאת ממקום שלם אל העולם ולפעול בתוכו ללא מניע אנוכי, ופעולה זו היא שמובילה אותו אל אלוהים ומעמיקה את יחסיו עמו.

הכל מתחיל אם כן באל ומסתיים באל, ובאמצע – אנחנו, בעולם זה. יש לנו עוד הרבה עבודה.

הכותב הוא מתרגל בְּהַקְתי יוגה זה כשש שנים