שומרים על האהבה

אחד הדברים הכי מוזרים במין האנושי הוא שכולם (כמעט) משתוקקים לזוגיות ורק מעטים מצליחים לקיים אותה באופן משביע רצון. האין זה מוזר? מצד אחד כולם רוצים למצוא בני זוג, ומן הצד השני רוב רובם של הזוגות מתפרקים, אחוזי הגירושים מרקיעים שחקים, ובין אלו שאינם מתגרשים או נפרדים, אחוזי הזוגות המאושרים באמת הם, בואו נאמר זאת בפשטות, נמוכים מאוד.

למה זה כך? יש סיבות רבות לכך שאנחנו מחפשים לעצמנו בני זוג לחיים. סיבות חברתיות וסיבות רוחניות שונות עומדות מאחורי התשוקה האנושית הזו. אבל למה כשכבר מוצאים את בחיר/ת לבנו כל כך קשה לנו לחיות יחד?

תודעת "אז מה יוצא לי מזה"

אחד המסרים הבעייתיים ביותר שהחברה המערבית המודרנית מפמפמת לתוכנו מילדותנו, הוא המחשבה שאמורים להרוויח משהו מכל אינטראקציה עם העולם. התודעה הזו של "אז מה יוצא לי מזה" מחבלת בהתפתחות האמיתית של האדם, והיא חץ מורעל בלבה של כל זוגיות. זוגיות היא מעשה של אהבה ובאהבה לא מודדים תשואות. למעשה, כשאנחנו בוחנים אם הזוגיות שלנו נכונה עבורנו או לא, ומנסים לבחון האם בן או בת הזוג מספקים את מה שאנחנו מחפשים, נכנסנו לזוגיות ממקום שגוי, המבטיח אכזבה.

יש מין כלל כזה בעולם: לעולם לא תקבל באמת את כל מה שאתה רוצה. לעולם לא, העולם לא בנוי ככה. אתה יכול רק לתת את כל מה שיש לך, להציע את כל מרכולתך באהבה, אבל לא לקבל הכל. אהבה היא מעשה של נתינה ולא של לקיחה. לכן, השאלה הנכונה ביחס לזוגיות היא לא אם אני מקבל את כל מה שאני צריך, אלא האם הזוגיות מאפשרת לי לתת את מה שיש לי לתת לעולם באופן הכי מלא.

חז"ל כבר אמרו: "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו. אם יש לו מאה רוצה מאתיים, אם יש לו מאתיים רוצה ארבע מאות". האמירה הזו נכונה לא רק ביחס לכסף, אלא ביחס לכל התשוקות. זהו כלל עצום, גדול וחשוב מאוד: הרצון לקבל לעולם לא יבוא באמת על סיפוקו ולעולם לא יביא את האדם לאושר, אבל אושר יכול להיות מושג כשאנחנו מצליחים לתת את מה שיש לנו לעולם.

האמן, לדוגמה, חייב לתת את האמנות שלו. אם יעשה זאת יהיה מאושר גם אם (חס וחלילה) יהיה עני וחולה כל ימיו. לעומת זאת, אם הוא יהיה עשיר ובריא, אבל יתכחש לאמנות שלו ולא יעניק אותה לעולם, הוא יחיה בסבל עמוק וימות אומלל.

אגו לא מסופק

בחזרה לזוגיות. אם אני מחפש להרוויח משהו מהזוגיות שלי, חזקה עליי שבסופו של דבר אתאכזב וארגיש נבגד ומרומה. התרכובת הפסיכולוגית היוצרת את מבנה האגו בנויה כך שלעולם לא תבוא על סיפוקה, ותמיד תרצה עוד. לכן, כל עוד אני ממוקד בשאלה אם קיבלתי כאן את מה שאני רוצה, אין כל ספק שבסופו של דבר התשובה תהיה שלילית.

כשהתשובה שלילית הנפש נכנסת מיד למצב של מאבק. גם אם לא הוכרזה מלחמה בבית, המצב הופך להיות רווי מתח. כל אחד מבני הזוג מרגיש באיזשהו מקום מרומה ונבגד. נוצרו ציפיות שהתבדו, ואנחנו מרגישים פתאום שלא קיבלנו את שרצינו. אנחנו מרגישים שהזוגיות בעצם לוקחת מאיתנו ולא מעניקה, שואבת מאיתנו ולא ממלאה, והמערכת הנפשית נכנסת (בלא מודע) למצב של מצוקה. נורות אדומות נדלקות, ואנחנו מתחילים לעמוד על המשמר. "מאיפה אני הולכת לאכול אותה בפעם הבאה?", שואלת הנפש את עצמה, ומנסה לבנות מיד התקפת נגד (פלוס חומת מגן).

וככה מתנהלים להם חיי הנישואין של רבים מהזוגות שאתם ואני מכירים, שהאהבה לא פורחת בהם. אולי היא פרחה פעם (במקרה הטוב) בתקופת ההתאהבות הראשונית, אבל אחר כך התבדתה, והאכזבה הותירה צלקות של צער בלב. שני אנשים חיים יחד בהרגשה שהם תקועים ומאשימים זה את זה, לעתים רק בלב ולעתים בפה מלא, על מרירות החיים. במצבים כאלו אנשים הופכים להיות תוקפניים או מתגוננים, ומוכיחים זה לזה (ובעצם לעצמם) שהם צודקים. אז מה אפשר לעשות במצב כזה?

לשנות את נקודת המבט

מה שאפשר וצריך לעשות זה לשנות לחלוטין את נקודת המבט על היחסים. מנקודת מבט רוחנית, כל מה שאנחנו עושים בעולם צריך להיות מכוון למטרה אחת: לצאת עוד ועוד מההתכנסות שלנו בתוך עצמנו, להשתחרר מהכלא של האגו העסוק בעצמו ללא הרף, ולהיפתח עוד ועוד לאחדות הגדולה, זו שאפשר גם לקרוא לה אלוהים. לכן, גם מערכת היחסים צריכה להיבדק לפי אמת המידה הזו בלבד.

מערכת יחסים אמורה להיות מקום המאפשר להיפתח ולתת הכי הרבה שאפשר בלי לצפות לתגמול. אמן אמיתי צריך ליצור; חייב ליצור. בין אם ישלמו לו על זה ובין אם לא, בין אם ישבחו אותו או יסקלו אותו – הוא את הנתינה שלו חייב לתת. קחו לדוגמה את וינסנט ואן גוך – בכל אחד מאיתנו קיים ואן גוך, אלא שהאמנות של כל אחד מאיתנו, מתנתו לעולם, ייחודית מאוד לכל אדם.

כשאני משנה את נקודת המבט באופן זה, כבר אינני מחפש להיות צודק וכבר אינני מחפש להתגונן. ראשית, אני מבין ומקבל בהומור עצמי את האגו שלי, עם הציפיות שלו והאכזבות שלו. כך אני יכול גם להביט אל מעבר לו. מערכת היחסים של הזוגיות והבית הופכת להיות תשתית נפלאה לאימון לחיים של התפתחות רוחנית ושל נתינה. פתאום אני מביט על בן או בת הזוג ושואל את עצמי: מה אני יכול לתת באמת לאדם הזה, כך שהוא או היא ייפתחו עמוק יותר לאלוהים (או לאחדות הגדולה)?

במצב כזה, התשובה עלולה להיות גם שהמתנה הכי טובה שאני יכול לתת לבן או בת הזוג היא לשחרר אותו או אותה ממערכת היחסים איתי. זו בהחלט תשובה אפשרית, כי כולנו מכירים אנשים שגירושים היטיבו עמם מאוד ושהחלו לפרוח אחרי הפרידה. אבל זו כמובן אינה התשובה היחידה האפשרית. בדרך כלל יש הרבה מה לתת זה לזה ברגע שמחליטים להפסיק להיות צודקים ומתגוננים ולחפש יחד מה זו אהבה.

לעתים המתנה הכי טובה היא לשחרר את בן הזוג ממערכת היחסים. צילום: א.ס.א.פ קריאייטיב | nastiakru , Shutterstock

קריאה לשלום בית

שלום בית הוא לא רק הפסקת אש. בהפסקת אש שני הצדדים נשארים יריבים ביסודם, אבל מחליטים שלא לפעול זה נגד זה. אבל שלום הוא משהו אחר לגמרי. המילה שלום נגזרת בעברית מלשון שלמות והשלמה. כשיש שלום, שני הצדדים מרגישים שיש ביניהם קשר עמוק, ושהם באמת חלק מאחדות גדולה יותר.

כשיש שלום בגוף החי, האיברים השונים מתפקדים בהרמוניה אף על פי שהם איברים שונים בגוף אחד. כשיש שלום בחברה כלכלית המחלקות השונות מכירות בכך שכולן משרתות אותה מטרה, גם אם הן פועלות בדרכים שונות, וכולן מבקשות את טובת הכלל.

כשיש שלום בבית פירושו שכל בני הבית (בני הזוג, הילדים ובעלי החיים הגרים איתם) מבינים שהם חלק מרקמה אנושית אחת חיה ופועמת. הם אינם פועלים זה נגד זה, כשם שאיברים בגוף אינם יכולים להיות זה נגד זה. האיברים בגוף משלימים זה את זה, ולכן הם חיים בשלום. כל איבר נותן את כל מה שיש לו. היד היא הכי יד שאפשר והלב הוא הכי לב שאפשר, וכל אחד מהם עושה זאת לא למען עצמו הקטן, אלא למען האחד הגדול הכולל את כולם יחד, שהוא הגוף השלם. הלב נותן את עצמו לגוף בתור לב, והעין נותנת את עצמה כעין.

כך גם בענייני שלום בית: גבר צריך להיות עסוק במחשבה כיצד הוא יכול לתת את עצמו באופן המלא ביותר כגבר לטובת פריחתה של האישה שלצדו, והאישה – כיצד היא נותנת את הייחודיות שלה כאישה לבן זוגה, כדי שיהיה הכי שמח ומאושר, ושיחשוב שהוא האיש הכי עשיר בעולם, גם אם אין לו פרוטה.

צעדים בוני אמון

זוגות רבים פונים לקרוא כתבות על שלום בית אחרי שהם כבר נתונים במלחמה זמן ממושך. ובמלחמה, כידוע, אין מנצחים אלא רק מפסידים. כשהבית הוא שדה קרב והמיטה היא שדה מוקשים, בדרך כלל אלו כבר שני אנשים פצועים מבחינה נפשית, שממילא מפחדים מאוד לעבור למצב של חוסר התגוננות. ומה יקרה אם אני לא אתגונן והוא יתקוף אותי, אומר כל אחד מבני הזוג לעצמו.

צריך להתחיל בצעדים בוני אמון. צעדים קטנים שיש בהם לקיחת סיכון קטן ובדיקה: האם קרה לי משהו? האם הצד השני קלט את מסר השלום שלי? אולי אני יכול, או צריך, לעשות צעד גדול יותר בפעם הבאה? אולי אפשר להוריד כבר את התחבושות?

אחת הבעיות הגדולות של שני גופים מסוכסכים (שתי מדינות, למשל) היא העובדה שהם מדברים בשפות שונות. אומות שנלחמות מדברות בשפות שונות או בניבים שונים, ולכל אחת מהן יש גם את הניואנסים התרבותיים שלה. כך בין אומות, אבל כך גם בין גברים לנשים, ובין הורים לילדים. גם אם כולנו מדברים עברית, אנחנו בעצם מדברים בשפות שונות לגמרי.

האופן שבו ילדים מבטאים את עצמם שונה מאוד מהאופן שבו מבוגרים מבטאים את עצמם. אחד המפתחות לשלום בית הוא ההכרה בכך, והניסיון להבין מה הילד באמת אומר ומה באמת אמרו האישה או האיש שלצדי.

נשים וגברים משתמשים אחרת בשפה. בתודעה הגברית אומרים בעזרת מילים את מה שמתכוונים לומר. אבל בתודעה הנקבית מבטאים לא רק את תוכן המילים, אלא בעיקר את מצב הרוח שמאחורי המילים, את הצבע של הרגע, את הניחוח של המצב הנפשי ברגע הנוכחי והחולף. כל אלו באים לידי ביטוי בדרכים שונות ומורכבות באמצעות הדיבור, ולא רק באופן הליניארי, המשעמם והחד משמעי הגלום במשמעותה הישירה של המילה.

לימוד זה את שפתו של זה הוא הכרחי כצעד בונה אמון. אחרת גברים לעולם לא יבינו מה מרגישה אישה ואיך היא חושבת, תמיד יאשימו אותה (כי הם מצפים ממנה להתנהג "נורמלי", כלומר כמו גבר) ולא יידעו כיצד לשמח את נשותיהם באמת. נשים, לעומת זאת, לא יבינו איך זה להיות גבר ומה עובר לו בראש (כלום, באופן יחסי) ולא יידעו כיצד הן יכולות להפוך את חייו לגן עדן (במקום גיהינום).

הכלל הוא פשוט: אנחנו איננו באמת ישויות נפרדות. כשבני זוג מתאהבים הם יכולים להרגיש את זה לרגע – שהם בעצם אחד ולא שניים. כשהתודעה של ההשלמה ההדדית קיימת, מה שקיים ביניהם באהבה נקרא שלום. כל מצב אחר אינו שלום, אלא לכל היותר חוסר לחימה. אבל שלום הוא אפשרות אחרת לגמרי של חיים; אפשרות הפתוחה לכל אחד באשר הוא.

הכותב הוא מורה ומייעץ להתפתחות רוחנית על-פי חוכמת הרוח העברית, מקובל שלא כמקובל, מוסמך לרבנות