תסמונת הלב השבור

פרידה טראומטית עלולה לקרות לכל אחד, בכל גיל | צלם: א.ס.א.פ קריאייטיב | lenetstan, shutterstock
פרידה טראומטית עלולה לקרות לכל אחד, בכל גיל | צלם: א.ס.א.פ קריאייטיב | lenetstan, shutterstock

נטישה פתאומית של בן זוג עלולה להיות מלווה בחרדה, בדיכאון ובסימני טראומה. כיום ניתן להסביר מבחינה מדעית את עוצמת הטלטלה שעובר בן הזוג הנעזב ולהציע טכניקות לאיחוי רסיסי הלב השבור

88 שיתופים | 132 צפיות

העיניים קרועות לרווחה בתדהמה, האוזניים מצלצלות מעוצמת הפיצוץ בנשמה והגוף נרעד כולו. כמו כוס דורלקס המתרסקת לאלפי רסיסים, כך הלב נשבר באחת בעוצמה אדירה. אט אט מחלחלת התובנה כי החיים שהיו לא ישובו במהרה כשהזוגיות שהייתה התפרקה בין רגע.
שירה חזרה הביתה לאחר פגישה עסקית קצרה בעיר, ומיד ניגשה כהרגלה למחשב הנייד הפתוח על שולחן המטבח. הודעת מייל קצרה חיכתה לה שם: "את אישה מיוחדת במינה, אך איני יכול להיות כאן יותר. לקחתי חפציי ואגיע בהמשך לאסוף את השאר. שיהיו לך חיים מאושרים. דודי".
עמית התקשר לרווית לאחר חודשיים של פרידה ובפיו הודעה משמחת במיוחד: "הפרידה עזרה לי להבין שאת האישה של חיי. אני רוצה לשאת אותך לאישה!" שתיקה מעבר לקו בישרה לו רעות, ובסיומה הגיעה תשובה קצרה:" סליחה, אך המשכתי כבר לדרכי, אינני רוצה בך יותר".
ענבל ניהלה קשר יציב וחם עם שי, שהיה בהליכי גירושין מתקדמים מאשתו. לאחר שכבר שינתה את הסטטוס שלה בפייסבוק מ- Single ל-In a relationship, היא הייתה בטוחה שסוף סוף בגיל 33 היא הולכת לשנות את הסטטוס בקרוב באופן סופי ל-Married. שי חזר מחו"ל מנסיעת עסקים והודיע לענבל בהפתעה גמורה שהוא ופרודתו הולכים לטיפול זוגי כדי לנסות לשקם את יחסיהם, ולכן הוא חייב מיידית לנתק את הקשר עמה.

אהבה שהייתה ונגמרה

שירה, עמית, וענבל, כל אחד בזמנו ובדרכו התרסקו לרסיסים. הפרידה מבן הזוג האהוב הציפה אותם בחרדה גדולה וגרמה להם להתקפי בכי קשים, קשיי שינה, שינויים בהרגלי האכילה, מחשבות אין סופיות על בן הזוג שנטש, דפיקות הלב מהירות שאירעו בפתאומיות ופלאשבקים על האהבה הגדולה שהייתה ונגמרה ועל רגע הנטישה שבו הכל קרס. שאלות חסרות תשובה ניקרו בראש: למה? מה עשיתי רע? למה דווקא לי זה קרה? האם עוד ניתן לשנות את התמונה?
שירה, עמית או ענבל לא הבינו מדוע, בניגוד למשברים קודמים בחייהם, הפעם הכל שונה והם לא הצליחו לחזור ולתפקד כמו לפני המפץ הגדול. לרוב תסמיניו של "הלב המנופץ" מלווים בחרדה ובדיכאון ואפילו בסימני טראומה ברמות ועוצמות שונות. הביטוי לכך נותן את אותותיו ברמה הפיזיולוגית, ברמה הרגשית, ברמה המחשבתית וברמה ההתנהגותית.
פיזיולוגית: התחושות הפיזיולוגיות כוללות דופק מוגבר, נשימה מואצת, כאבי ראש, כאבים שונים בגוף (לעתים הלב כואב פיזית), היעדר תיאבון, שינוים במערכת המטבולית ועוד.
רגשית: האדם חווה רגשות עזים של עצב, פחד, בדידות, חוסר אונים, חרדת נטישה, תחושת אבל ואבדן ומצב רוח ירוד שיכול להגיע עד למצבי דיכאון קליני.
מחשבתית: המוח אינו מפסיק לייצר "סרטים" קדימה ואחורה בזמן שבמרכזם הקשר הזוגי כשאין לרוב קשר ממשי ביניהם למציאות. הראש מסנן את הבעייתיות בקשר שהייתה עשויה להוות תמרור אזהרה. אותם פילטרים מוחיים תורמים לנטייה להאדיר ולהלל את בן הזוג. חלק מהמחשבות מופנה לתקווה שאולי אפשר עוד להציל את הקשר, אולם חלקן הגדול של המחשבות הן שליליות, קטסטרופליות, קיצוניות, קוטביות ומכלילות.
התנהגותית: החוויות הגופניות, הרגשיות והמחשבתיות הקשות גורמות לרוב לשינוי חד בהתנהגות. ייתכן שיאבד עניין בסביבה, בעבודה, בחברה, במשפחה ובמטלות השגרתיות של החיים ורמת התפקוד הכללית תרד.
אולם, ההיבט המעניין ביותר הקשור בטראומת הפרידה מגיע דווקא ממדעי המוח. ככל שמתקדמת טכנולוגית חקר המוח (CT,MRI ,FMR וכדומה) יודעים יותר להסביר (ומכאן גם לעזור בקליניקה בסוגי פרקטיקות שונות) כיצד חווה המוח את משבר הפרידה, ומדוע הוא מגיב כפי שהוא מגיב. מתברר מתוך מחקרי המוח האחרונים כי במצבים רגשיים מעין אלו קיימת אינטראקציה רב מערכתית ורב צדדית במוח: מערכת העצבים משפיעה על המערכת ההורמונלית, המערכת האימונית ועל המערכת האוטונומית. כל אחת ממערכות אלו תורמות את שלה לעוררות הרגשית ולתגובות הפיזיולוגיות וההתנהגותיות השונות הנלוות לאירוע.

המוח לא אוהב שינוי

על מנת שתתעורר תגובה רב מערכתית כה עזה, דבר משמעותי קודם מתרחש במוח. קיימות במוח שתי מערכות עיקריות: המערכת האקסטרינזית, המפנה קשב לגירויים חיצוניים (כגון עיבוד מידע ויזואלי, שמיעתי ועוד), ומערכת אינטרינזית (פנימית) אשר מפנה קשב פנימי לעצמי. כפי שתיאר זאת חוקר המוח מרקוס רייכל במאמרו "האנרגיה האפלה של המוח": המערכת האינטרינזית עסוקה לרוב בניבוי מצבים על מנת להשאיר את המוח במצב של שליטה וודאות. כל מצב אליו המוח מורגל ויודע כיצד להגיב אליו – עדיף על פני מצב לא ידוע. זוהי אחת מהסיבות שהמוח "מתנגד" לתהליכי שינוי, גם בעת טיפול, למרות שחלקים אחרים בנפש כמהים וחפצים בשינוי זה. המוח מפרש את השינוי כאיום הישרדותי ואינו חפץ לשתף פעולה. מטפלים מיומנים יודעים כיצד לזהות התנגדות זו בטיפול ויודעים לעזור לו להגביר את המוטיבציה לשינוי בלי שהדבר יחווה כאיום עבורו.
במצב של פרידה לא צפויה, המערכת האינטרינזית עוברת מעין קריסה זמנית. כשל מערכתי בזיהוי או בניבוי הפרידה מתפרש במוח כאובדן שליטה. ככל שהאדם פחות גמיש וזקוק לשליטה (Control Frick) , כך הסיכון למשבר גדול יותר. אובדן השליטה במצב נחווה על ידי המוח מבחינת סדר גודל כמו טביעת הטיטניק: אירוע שאפשר היה לצפות אותו, כל האמצעים הטכנולוגים והמכניים היו כשירים, אולם כשל אנושי גרם לטביעת האנייה האדירה. "מלכת הרשתות", כפי שרייכל מכנה אותה, שמרב עיסוקה הוא בעצמי, כשבזמן מנוחה היא הכי פעילה בכל הרשתות במוח, פישלה ובגדול.

לא נעים, לא נורא

פרופ' ריצ'רד דיווידסון , אחד מחוקרי המוח המובילים, מחבר הספרThe emotional style of the brain, מצביע על שישה רצפים (טווחים) נוירונלים (עצביים) אשר כל אחד מהם מיוצג על ידי מערכת מוחית שונה, שעשויים לנבא את יכולת האדם להתמודד במצבי משבר: עמידות, נקודת השקפה, אינטואיציה חברתית, מודעות פנימית, רגישות להקשר וקשב.
אולם רצוי מחד ומצוי מאידך. המוח, הנקרא כיום גם "מערכת עולם קטן", כולל בתוכוHubs (מעין מרכזיות מידע) בדיוק כמו שאנו מכירים במערכות האינטרנט והתקשורת. אחת מהן נמצאת באמיגדלה, המרכזת זיכרונות רגשיים והמחוברת ברשתות נוירונים להרבה תחנות אחרות במוח. כאשר במרכזת המידע הזו נצבר ידע קודם על פגיעות רגשיות מחד וחוסר שליטה מאידך, שתי מערכות הנוירונים הללו "יירו" ביחד כאשר יגיע הגירוי הבא אשר יפעיל אותן. נוירונים המחווטים במוח יפעלו ביחד כאשר גירוי מסוים יפעיל אותם. כאן מדובר בגירוי הנחווה כנטישה, כפרידה, כחוסר שליטה וכחוסר אונים. יש רשתות שהן יותר עמידות ויש כאלו פחות עמידות. לרשת עמידה יש גורמים שמאזנים אותה ומצליחים להחזיר אותה לשיווי משקל אחרי התקפה. מנגנוני הוויסות מנבאים מי ישרוד טוב יותר משברים בחייו ומי פחות. לטענתו של דיווידסון יש "שחקנים" נוספים במשחק שיקבעו אם יהיה משבר והתפרקות קולוסאלית או רק משבר לא נעים אך לא נורא: אנשים בעלי מנגנון וויסות גמיש ויציב; מספר הטראומות והדרמות שהאדם חווה בחייו ועוצמתן; גנטיקה ודפוסי טמפרמנט; סביבה, דפוסי אינטראקציות חברתיות ועוד.
זיגמונד פרויד תהה כבר לפני מאה שנה מתי יפגשו מדעי המוח והפסיכולוגיה. והנה אנו בעידן בו המפגש בין השניים מתרחש בעזרתם של שירה, עמית, ענבל ואחרים. כיום מבינים יותר מה קורה במוח החווה את הפרידה הכואבת כחוויית אבדן שליטה וחוסר ודאות טראומטי. היום יכולים לגשת לטיפול ממקום ממוקד וממופה המובל על ידי מדעי המוח, ופחות עמום כפי שהתוותה עד כה הפסיכולוגיה הדינמית.

בחזרה לחיים

פרידה טראומטית עלולה לקרות לכל אחד, בכל גיל, בין לאחר מערכת יחסים קצרה יחסית או ארוכה, בתוך קשר של חברות ואף במהלך נישואין. אז מה כן ניתן לעשות על מנת לעזור למי שחווה פרידה קשה וטראומטית?

חברים ומשפחה. למעגל החברים והמשפחה תפקיד מכריע בשיקום האדם שחווה את טראומת הפרידה. כמו בתהליך של אבל, עצם הנוכחות של אנשים אוהבים וקרובים יותר ממה שיאמר או לא יאמר. לעתים חברים מרגישים כל כך מבוהלים מעוצמת התגובה הרגשית של חברם, ודווקא בתקופה כזו מתרחקים. חלק מהתהליכים שהאדם עובר יישארו סמויים בדיבור פנימי של האדם בינו לבין עצמו, אך גם לשתוק ביחד בעת הליכה על שפת הים עשוי להיות משמעותי בתהליך ריפוי הנפש. אם האדם במשבר חפץ לדבר – הקשיבו לו. הוא לא מחפש בהכרח עצות או פתגמי "יהיה בסדר". דווקא אמירות אלו עלולות להתפרש אצלו כחוסר אמפטיה וכחוסר רגישות לטראומה שהוא כרגע חווה. כמו בכל תהליך של אבל יכולים לעלות לסירוגין ביטויים של הכחשה, כעס, צער, השלמה וחוזר חלילה. אין לנסות ל"תקן" את רגשותיו או מחשבותיו, גם אם הוא יטיח בכם שאף אחד לא באמת יכול להבין מה הוא עובר. תחושת השבר הפנימי כה קשה שהאדם לא יכול לדמיין באופן ריאלי ורציונלי שעוד אנשים עברו חוויה כזו וחשוב לו לשמר את תחושת הייחודיות של האבל הפרטי שלו ללא השוואה לחוויות של אנשים אחרים. לזמן יש משמעות חשובה בעמעום עוצמת הרגשות, הפרשנויות, המחשבות והתגובות, עד שהן יתאזנו ויקודדו במרחבי הזיכרון של המוח כעוד אירוע חיים לא פשוט, שהיה וחלף.

חזרה למעגלי פעילות ועשייה. הנטייה הטבעית להתבודד ולהתכנס לא רק שאינה תורמת לתהליך הריפוי וההחלמה, אלא אף עלולה להיות מסוכנת ולהוביל את האדם להתדרדרות של ממש במצבו. לנפש האדם יש את כוחות הריפוי שלה, וזו פועלת באופן יעיל יותר שהאדם נמצא במצב אקטיבי. בעת פעילות גופנית מופרשים באופן טבעי חומרים (כגון סרוטונין, נוראפינפרין ודומיהם) המצויים באופן כימי בתרופות ההרגעה למיניהן. פעילות מוחית מעוררת חשובה למוח ולנפש על מנת לעורר קשרים נוירונלים בין הרשתות השונות שיכולות להביא את האדם לחוויות חיוביות והחלמה מהירה יותר.

ריפוי עצמי באמצעות כתיבה או יצירה. רבים מוצאים כי כתיבת מעין יומן אישי מסייעת מאד להתמודד עם ההצפה הרגשית שהם חווים כאשר לבם שבור לרסיסים. עצם פורקן הרגשות והמחשבות מאפשר אוורור של הנפש תוך מתן אפשרות לרגשות ולמחשבות חדשים להיכנס פנימה. ציור, פיסול, נגינה וכל פעילות יצירתית אחרת יכולים לסייע לנפש הדואבת בעת הזו לבטא את כאבה באופן האוטנטי בלי "לעשות חשבון" לאף אחד.

טיפול קוגניטיבי התנהגותי. שיטת הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי (CBT) על גווניה השונים הוכיחה כיעילות ביותר במצבי חרדה ומשבר. במהלך השנים צמחו ממנה כמה גישות ביניהן סכימה-תרפיה, PE, EMDR, EFT וNLP– שהתגלו כיעילות ביותר בטיפול במשברים, בחרדות ובטראומות. הטיפול עוסק בעיקר בהבנת הפרשנות הטראומטית שהאדם נתן לאירוע, השלכותיו הרגשיות ומציאת כלים מגוונים כדי לעבד מחדש את החוויה תוך שימוש בתהליכי הרפיה גופנית ודמיון מודרך.

טיפול תרופתי. כאשר הגוף והנפש אינם מצליחים להחלים עצמם באופן ספונטני מהטראומה שחוו, לעתים יש צורך בטיפול תרופתי להקלה על הסימפטומים של חרדה ודיכאון שהתעוררו, לפחות לזמן מוגבל. יש צורך להיוועץ ברופא המשפחה או בפסיכיאטר אשר יתאימו את הטיפול לפי לסימפטומים. קיימים בשוק גם תרופות טבעיות הניתנות ללא מרשם רופא, אולם אלו לא תמיד יעילות במצבים אלו, אם כי אין מניעה מלנסות להשתמש בהן.

מעגלי חברים ומשפחה עוטפים, תהליכי ריפוי עצמי באמצעות חזרה למעגלי העשייה והפעילות ותהליכי יצירה וביטוי עצמי שונים, טיפול נפשי ולעיתים גם טיפול תרופתי, יסייעו אט אט להדביק את רסיסי הלב השבור ולאחותם ללב שלם מלא ופועם בעוצמה ובעוז.

ממשבר לצמיחה

בחלוף זמן מאירוע הפרידה הטראומטית, שירה, עמית וענבל יכלו להשקיף על האירוע ממרחק, ולהפעיל גם את החלקים הרציונליים במוחם (האונה הפרונטלית, אשר לרוב כמעט ומנוטרלת במצבי חרדה והלם), אשר עזרו להחזיר לפרופורציות את דמות בן הזוג הנוטש. פתאום הוא הצטייר כאדם אנושי רב חולשות שלא בהכרח התאים להם מלכתחילה. הם הבינו שיש לפניהם עוד חיים שלמים ואפשרות למערכות יחסים טובות להם בהרבה. הם רכשו תובנה מפתיעה שבאותו זמן ממש בו הם חשו שעולמם הפנימי חרב מבלי להבין כיצד העולם החיצוני ממשיך להסתובב על צדו – עוד רבים מספור חוו משבר דומה ולאיש בעצם אין תעודת ביטוח שלו זה לא יקרה.
הקלישאה (אך חיינו מתברר מלאי קלישאות מדויקות לגמרי) אומרת כי נפש האדם צומחת דווקא כשהיא מגיעה לתהום התהומות. ההלם ששירה, עמית וענבל חוו גרם לזעזוע כה עמוק בחייהם, ששלח כל אחד מהם לערוך שינוי כל שהו בחייו. שירה הפכה לתרפיסטית שעיקר התמחותה הוא בשיקום אנשים שחוו שכול ואבדן, עמית עשה שינוי חד בקריירה ומאיש מחשבים הפך לאמן יוצר, וענבל הלכה ללמוד פיתוח קול, שלא על מנת להיות זמרת, אלא משום שחשה שהביטוי הקולי מאפשר לה לבטא רגשות ותחושות. משך הזמן גילתה להפתעתה כיצד שיריה מסייעים לאנשים אחרים להדביק עוד רסיס ועוד רסיס ללב שלם חזק ופועם.
כל אחד מהם ערך בדק בית עמוק עם עצמו לגבי מערכות היחסים בעברו ועל זו הספציפית ששברה את ליבו. מי לבד, מי בעזרת חברים טובים ותומכים ומי בעזרת מטפל מקצועי. בחלוף הזמן מצאו עצמם שוב בקשר זוגי אשר התנהל באופן שונה לחלוטין מבעבר, כשיקוף מדויק לשינוי המרגש שחל באיבר שהיה התסריטאי, הבמאי, התאורן והתפאורן של הדרמה הגדולה שעברו: המוח האנושי הגמיש.

הכותבת היא פסיכותרפיסטית קוגניטיבית התנהגותית, NLP, מגשרת ומנחת קבוצות www.terrywein.com