איפה הקאץ'?

צילום: שאטרסטוק
צילום: שאטרסטוק

ערב הנסיעה לקופנהגן, החליט משה גלעד לנסות להזמין דירה באתר Airbnb. הוא בחר דירה שנראתה נחמד בצילום, ממש במרכז העיר ובמחיר סביר. הזמין ונסע

88 שיתופים | 132 צפיות

זאת הייתה הפעם הראשונה. לפני כן לא ניסינו להזמין דירה או חדר באתר שיתופי הדירות Airbnb. ערב הנסיעה לקופנהגן, אחרי שבדקתי אתרים של כמה בתי מלון והבנתי שבדנמרק העשירה והיקרה אנחנו עניים מאוד, החלטתי לנסות. נרשמתי לאתר, ביקשתי הצעות לדירה קטנה שתתאים לזוג לשלושה לילות במרכז קופנהגן, ועל המסך צצו צילומים של תריסר דירות צבעוניות. בחרנו דירה שנראתה נחמד בצילום, שהמיקום שלה נשמע מצוין, ממש במרכז העיר, ושהמחיר שלה היה סביר – בערך מאה אירו ללילה, חצי מן המחיר שביקשו עבור חדר במלון, הזמנו אותה ונסענו.

במהלך הימים שלאחר מכן החלה התכתבות ידידותית עם טארה מיריי – בעלת הדירה ששכרנו בקופנהגן. היא הייתה אדיבה, שמחה לשמוע שאנחנו באים, הסבירה בבהירות איך כדאי להגיע משדה התעופה לדירה, כתבה את הכתובת המדויקת ואת הטלפון הנייד שלה והבטיחה שנתראה.

אחרי שבוע נחתנו בקופנהגן והתייצבנו בכתובת הנכונה, מול בית הדירות במרכז העיר. המיקום היה באמת מצוין. אמנם לא נכתבה מילה באתר על מיליון המדרגות שהובילו לדירה בקומה השלישית, אבל לקחנו הרבה אוויר וטיפסנו. בדירה חיכתה לנו ססיליה – ילדה בערך בת 15. היא הודתה שאינה טארה, הסבירה שהיא האחות הצעירה, העניקה לנו את המפתח ונדה בראשה במבוכה כאשר שאלנו איפה יש סופרמרקט קרוב. על השאלות האחרות שהכנו (מסעדה שכדאי לאכול בה, טיפים על העיר) כבר דילגנו. טארה, כך הבהירה האחות, תפגוש אותנו בהמשך, אולי עוד היום, אולי מחר. "יש לה הטלפון שלכם והיא תבוא", אמרה ססיליה בעודה יורדת בדילוגים במורד המדרגות.

עמדנו בדירה זרה ולא מוכרת. אתם בטח חושבים שעכשיו מגיעה איזו קטסטרופה, שנקלענו למאורת סמים או פשע או לחורבה איומה, אבל אתם טועים. הדירה הייתה קטנה, בורגנית מאוד ומקסימה, מלאה כולה ברהיטי איקאה חדשים למדי ומצוידת להפליא, עם מטבח מאובזר ומקרר גדול. סימני השאלה הראשונים שלנו התעוררו כשפתחנו את המקרר. הוא היה מלא באוכל, בשתייה ובאלכוהול יקר. המממ. מה עושים? מה קוד ההתנהגות במקרה כזה? האם האוכל הזה מיועד לנו? מותר לטעום, רק שלוק קטן, מן הוודקה המצוינת? הרי הבקבוק ממילא פתוח. סגרנו את המקרר בהחלטיות ואמרנו שזה לא אוכל שלנו. מכאן יצאנו לסיור מהיר ברחבי הדירה. זה לא נמשך הרבה זמן כי היו בה שני חדרים בלבד. עובדה אחת בלטה מיד – הדירה הייתה מלאה בתמונות של אישה נאה ושחרחרה המחבקת בהמון תנוחות ילדה זהובת שיער וקופצנית, בערך בת חמש. באחד הלילות, כששנתי נדדה, ספרתי ברחבי הדירה 69 צילומים של הילדה הבלונדינית שתלויים על הקירות. ייתכן שהיו עוד, לא חיפשתי במגירות.

מלבד הצילומים הייתה הדירה עמוסה בחפצים אישיים די יקרים: אייפוד לבן של אפל מאיכות טובה, כמה מערכות של אוזניות להאזנה למוזיקה, כלי מטבח שנראו יקרים, והשיא היה כאשר מצאנו באחת הקערות הגדולות שניצבו על מדף במטבח כמה שטרות של כסף דני – משהו ששוויו בערך 600 שקל. השטרות לא היו מקופלים או מוסתרים. הם פשוט הונחו בתוך הקערה. כל זה גרם לי לקמט את המצח בסקרנות נוראה ולאיקי, אשתי, לפתח עודף מצפון וחרדה שלוו מיד באמירות נחרצות כמו "אל תיגע בכסף הזה. אל תסתכל עליו אפילו. אנחנו לא יודעים שהוא שם". מובן מאליו שלא נגענו בכסף, אבל הסקרנות לפגוש את טארה, אישה שמשאירה כך דירה עם שטרות כסף, מכשירים יקרים וודקה יוקרתית לדיירים שמעולם לא פגשה, הלכה וגברה. האם היא עורכת לנו איזשהו מבחן? האם יש ברחבי הדירה מצלמות נסתרות שמתעדות ברגע זה את הלגימה שלקחתי מן הוודקה?

צר לי, אבל אין סוף ברור לסיפור המוזר הזה. המסתורין נשמר. טארה מעולם לא באה לפגוש אותנו. בבוקר האחרון סימסתי לה שאנחנו משאירים את המפתחות על השולחן, טורקים אחרינו את הדלת ויוצאים. היא כתבה "תודה. מקווה שנהניתם מן הדירה ומקופנהגן". אז מה? עמדנו בהצלחה במבחן? מתי נקבל את התוצאות?

משה גלעד – עיתונאי, כותב ב"הארץ"