אם יש גן עדן
מבט על חופי הרפובליקה הדומיניקנית מגלה חולות לבנים זרועי דקלים ומים תכולים וצלולים – חלום הנופש הקריבי. ואולם, אם תעמיקו למרכז האי היפהפה הזה תגלו יערות בתוליים, ימה מלוחה, ביצות עשירות בחי ובצומח ומגוון אתרים שבהם תוכלו ליהנות ממבחר פעילויות אקסטרים. ועוד לא אמרנו כלום על המוזיקה, על הרום ועל הסיגרים. אי האפשרויות הבלתי מוגבלות
לפני הנסיעה לרפובליקה הדומיניקנית ידעתי עליה מעט מאוד דברים. כחובב מסעות ידעתי כמובן שהרפובליקה הדומיניקנית או "דומיניקנה" בקיצור, כפי שהתושבים מכנים אותה (לא לטעות עם אי אחר בשם דומיניקה), שוכנת בחלק המזרחי של האי היספניולה, אחד המקומות הראשונים שעליו הניח כריסטופר קולומבוס את רגליו בגילוי אמריקה. פרט לכך ידעתי שהמקום חביב על תיירים צפון-אמריקאים, בעיקר החלק המזרחי סביב פונטה קאנה (Punta Cana). זאת הייתה גם הסיבה שבעטיה נמנעתי במשך תקופה מלנסוע לשם – המחשבה לפגוש אמריקאים מסוג זה, שמעבירים את הנופש בהיצלות בשמש ושמרווים את צימאונם בליטרים של אלכוהול, לא הציתה את דמיוני. לכן גדולה הייתה הפתעתנו עם הגיענו למדינה הקריבית, הפתעה שרק הלכה והתעצמה עם חלוף שלושת השבועות שייעדנו, בת זוגי ואני, לטיול במקום.
הרפובליקה הדומיניקנית היא עדיין מקום נפלא לנופש קריבי – חופים לבנים וארוכים (מהיפים בעולם), שעליהם זרועים דקלים גבוהים, ומים צלולים כבדולח; ימים שלווים של רביצה על קו המים ולילות רומנטיים שבהם נשמעת מוזיקת המרנגה ורום כהה נשפך בכל המלונות של "הכול כלול". ואולם, כל אלה עלולים לגרום לתייר לפספס את מה שבאמת הופך את הרפובליקה הדומיניקנית למקום כה מיוחד – בלב העולם הקריבי נגלתה לי ארץ של יערות אלפיניים בתוליים, יערות גשם, ימה מלוחה, ביצות מנגרוב עשירות בחי ובצומח, אינספור פעילויות אקסטרים, מסלול ג'יפים הזוי על הגבול עם השכנה האיטי ואנשים חמים ומכניסי אורחים.
מחווה לקולומבוס
כטייל ותיק אני מייחס חשיבות עליונה למסלול. נצמדתי למסלול שתכננתי טרום היציאה ובדיעבד לא הייתי משנה בו כלום, אולי רק מאט את הקצב שלו, אבל האם אין זה כך תמיד? ברגע שאנחנו נכנסים לקצב הממשי, לדינמיקה של המסע, איננו רוצים שהוא יסתיים. הטיול החל בבירה סנטו דומינגו (Santo Domingo) – לחלוטין לא גן העדן הטרופי שבאים לחפש בקריביים. דמיינו כרך גדול, עומס תחבורה, זיהום אוויר ושיכוני "בלוקים", ותבינו מדוע היה זה רגע של משבר כמעט.
הדרך שלי להתמודד עם רגעים כאלה היא לזרוק את הדברים במלון, לחפש את החלק ההיסטורי של המקום ולהתחיל לכתת רגליים. מהר מאוד התגלתה סנטו דומינגו אחרת – מבנים קולוניאליים, העתיקים ביותר בחצי הכדור המערבי, ורחובות מרוצפי אבנים; כיכרות מוצלות ובהן חנויות לממכר סיגרים, רום או קפה; ו"רחוב הגבירות" (Calle Las Damas, קאייה לאס דאמאס) – הרחוב הראשון בעיר, שההליכה לאורכו, בין כנסיות, מוזיאונים ומלונות יפהפיים הממוקמים במבנים היסטוריים, היא כמעט שחזור של צעדי הכובשים הראשונים של אמריקה הלטינית. בדומה לרוב הערים הקולוניאליות של אמריקה התיכונה, גם בסנטו דומינגו אפשר למצוא כיכר הקרויה על שם כריסטופר קולומבוס – פארק קולון (Parque Colón, קולון – קולומבוס בספרדית). הספן הנודע גילה את האי במהלך מסעו הראשון באוקיינוס האטלנטי. הוא העניק לו את השם "Insula Hispana" ("האי הספרדי" בלטינית), שהפך ברבות השנים ל"היספניולה" (Hispaniola), וגם כינה אותו "פיסת האדמה היפה ביותר שראה אדם". במרכז הכיכר עומד פסל בדמות קולומבוס המצביע לעבר נקודה במרחק, ספרד אולי, ולמרגלותיו דמות אינדיאנית בת שבט הטאינו (Taíno), שיש האומרים שהייתה אהובתו. נגעה ללבי מחווה זו של פסל צרפתי בן המאה ה-19 לקולומבוס, שסיפורו תמיד נראה לי טרגי משהו, בעיקר בשל העובדה שלא זכה להגשים את רצונו להיות הנציב או ה"מלך" של אמריקה. מבנה נוסף הקשור אליו הוא האלקזאר (Alcázar de Colón או Columbus Alcazar), ארמון נאה בן שתי קומות שבנה בנו דיאגו. הארמון ניצב בקצה כיכר ספרד הרחבה, המשקיפה על הנהר אוסמה (Ozama
מוצאם האתני של תושבי הרפובליקה הדומיניקנית מגוון ומגלם בתוכו את התהפוכות השונות שפקדו את האי. הגעתו של האדם הלבן להיספניולה הובילה להשמדה של מאות אלפי אינדיאנים משבטי הטאינו השונים, תושבי המקום. ברתולומיאו קולומבוס, אחיו של כריסטופר קולומבוס, ייסד את סנטו דומינגו, שהפכה לבירתו החדשה של האי. הוא שעבד את בני טאינו, שמנו אז כמה מאות אלפים, והעביד אותם במכרות זהב. מי מהם שלא נהרג על ידי האירופאים מצא את מותו ממחלות של האדם הלבן, כגון אבעבועות שחורות, וכך הצטמצמה אוכלוסייתם עד שלא נותרו עוד בני טאינו "טהורים" (אם כי רבים מתושבי המדינה נושאים את המטען הגנטי שלהם, עקב נישואי תערובת). את העבדים האינדיאנים החליפו עבדים מאפריקה, וסנטו דומינגו הייתה לאחד ממרכזי סחר העבדים החשובים בעולם החדש. ימי הזוהר של העיר תמו ב-1586, כאשר סר פרנסיס דרייק, יורד ים אנגלי מוכשר, שסיפור חייו מרתק לא פחות מזה של קולומבוס, הגיע אליה בשירות הכתר הבריטי ובעזרת צי של 20 ספינות בהנהגתו בזז אותה במשך חודש ימים.
אי ירוק בים
על המפה שקניתי היה בחלק הצפון-מזרחי של האי כתם לבן ריק. יש לי משיכה לכתמים לבנים מאז ימי ילדותי, כשהייתי רוכן על מפות ומסמן את מסעות ליווינגסטון וסטנלי הממשיים וגם את אלו של "וינאטו ויד הנפץ" הדמיוניים. בלב הכתם הלבן היה רשום "פארק לאומי לוס האיטיסס" (Parque Nacional Los Haitises). זוהי שמורת טבע שמשתרעת לאורך החופים המערביים והדרום-מערביים של מפרץ סמאנה (Bahía de Samaná) רחב הידיים והמרהיב, דרומית לחצי האי סמאנה (Península de Samaná) – לשון יבשה ארוכה שנכנסת כמו אצבע אל האוקיינוס האטלנטי.
בצדו הצפוני של חצי האי חופים בתוליים כמו קאיו לימון (Cayo Limón) הציורי, ובחלקו הדרומי – חופי המפרץ הענק. יש האומרים שבחורף הם מהמקומות הטובים בעולם לצפייה בלווייתנים. בתום נסיעה של כארבע שעות בלשון היבשה הזאת, בין גבעות ירוקות כהות, העולות ומשתפלות, שבמהלכה חלפנו על פני אינסוף מטעי קוקוס, נחלים ומפלים, והים, שנשאר תמיד קרוב, התגלה בכל פעם מזווית אחרת, התמקמנו בעיירה הקטנה סמאנה (Samaná).
למחרת החלטנו לתור את מפרץ סמאנה ואת הפארק הלאומי, שבתחומו יער בתולי, מפרץ (Bahía de San Lorenzo) וביצות מלוחות (רק חלק קטן פתוח לביקור). לקחנו סירה קטנה ופתוחה. השמים נראו נפלא – כחולים, ללא עב, מלאים בציפורי פריגטה (Fregata) שצללו כמו טייסי קמיקזה אל המים ושלו דגי ענק. אחת הציפורים הפילה את הדג ונהג הסירה שלנו החליט שהדג בהלם ובמשך שעה רדפנו אחריו בניסיון להעלות אותו אל תוך הסירה. כמובן, בסוף הדג נעלם. מפרץ סן לורנצו, החלק הימי של השמורה, הוא מקום קסום. צוקים קרסטיים שנראים כמו דבשות מיוערות מתרוממים מתוך מימיו ועליהם מקננים אינסוף שקנאים. פה ושם ערכנו גיחות אל החוף, ושחינו בתוך נחל שבקע מתוך מערה. למחרת החלטנו להגיע לחלק אחר של השמורה ושכרנו סירת מנוע גדולה וחזקה יותר. בבוקר, כשהבחור עם הסירה הגיע, קלטתי פס אפור כהה בשמים שנע לעברנו. שאלתי אותו על הסיכוי לגשם והוא פטר אותי במין "עזוב, זה לא רציני". תוך שאנו שטים באזור הביצות המלוחות (העשירות במנגרובים, צמחיית ביצות סבוכה) המרתק, הרמתי עיניי לשמים וראיתי שהם שחורים. התחושה שלי אמרה – חוזרים ומהר, אבל לפני שהספקנו לחזור, בעודנו במפרץ סמאנה, נקלענו לסערה איומה. אפילו אני, שרגיל לסכנות שבטיולים מסוג זה, חשבתי שזה הסוף. המים חדרו מכל מקום – הגשם ירד מלמעלה, והגלים שבאו מכיוון החרטום שטפו אותנו מהצדדים וכיסו את הסירה כליל. שעה שטנו כך מול הגלים (לבושים בחגורות הצלה, כמובן), מתכופפים וחוטפים את המים בפנים, עד שהגענו לאי קטנטן, לא אחר מאשר קאיו לבנטאדו (Cayo leventado), שכיכב שנים בפרסומות של רום בקרדי כתמונת גן העדן המושלם. ואז, בתוך דקות, פסק הגשם, השמים חזרו להיות כחולים והמפרץ שב להיות שקט ושלו. השמש הביאה לכאן לא רק אותנו אלא גם המוני מטיילים שהגיעו בסירות מסמאנה. זה כבר היה יותר מדי בשבילנו אז החלטנו לחזור ליבשה. התיישבנו בג'יפ ופנינו צפונה אל הצד האטלנטי, לכיוון קאיו לימון. פיצינו את עצמנו בקניית דג ענק מהדייגים על החוף, ובתוך דקות היה לפנינו מגש עם דג בגריל ובקבוקי בירה פרזידנטה מהקרח. שילמנו על הכול משהו כמו עשרה דולרים, וכל זה התרחש לא רחוק מהמקום שבו ניהל קולומבוס את הקרב ההיסטורי הראשון בין האינדיאנים לאירופאים, אחד מני רבים לעתיד לבוא.
מסע מחוף לחוף
למחרת התחלנו בנסיעה לאורך החוף הצפוני, לכיוון העיר פוארטו פלאטה (Puerto Plata). היה זה יום ראשון. הנסיעה הייתה שלווה. עצרנו ליד זירות קרב קטנות ועגולות שבהן נערכו הימורים מטורפים על תרנגולי קרב. לא היה גבר שלא החזיק בחיבה תחת זרועו תרנגול, ליטף באהבה את נוצותיו, החליק אותן מראש ועד זנב. ואלה הם אותם גברים שכמה רגעים לאחר כן צווחו בחדווה למראה התרנגולים הקופצים זה על זה, למראה הדם שזב מהם לאחר שנפצעו מסכיני הדרבנות שהורכבו עליהם. בדרך חזרה הביתה זרקו המפסידים את הנעליים שלהם על חוטי החשמל.
הגברים בשלהם והנשים בשלהן. לדידן, יום ראשון הוא קודש לשני דברים: כביסה בגיגיות פלסטיק ויותר חשוב מכך – החלקת השיער. לא היה בית (אם אפשר לקרוא לקופסאות הגפרורים האלה בתים) שלא ישבו לפניו נשים העסוקות בסירוק ובהחלקה של השיער עד שיהיה ישר, כאילו גיהצו אותו במגהץ חם. שיער מקורזל? אוי לבושה ולמוצא האפריקאי.
נסענו לאורך קו החוף הצפוני של המדינה, הקרוי "חוף הכסף" וגם "חוף הענבר" – 300 קילומטר של מסע בין חופים יפהפיים (מתוך 1,600 הקילומטרים של קו החוף הכולל של המדינה). בחלק הראשון של הנסיעה הגענו לחופים מבודדים, שעליהם התהלכנו כמו רובינזון קרוזו, משאירים טביעות רגליים ופוגשים רק אנפות וכפנים שהידסו לאורך המים הרדודים. לאחר כמאה קילומטר החל רצף של עיירות נופש, ברים, מסעדות, מלונות קטנים ומשרדי טיולים, שמכרו אינספור טיולי אדרנלין ופעילויות אקסטרים, כגון טיולים בטרקטורונים, באופנועי שטח ובאופני הרים וגלישה בגלשני רוח. גולת הכותרת היא העיירה קברטה (Cabarete), שהיא כנראה הבירה העולמית של גלשני רוח.
ההחלטה שלנו הייתה להמשיך עד לפוארטו פלאטה ולהפוך אותה לבסיס לטיולים לימים הקרובים. בדרך עצרנו בסוסואה (Sosúa), שהייתה פעם "עיר החטאים" של הקריביים (המקבילה הקריבית לפאטייה בתאילנד), עד שהוחלט לנקות אותה מזנות. אנחנו חיפשנו את בית הכנסת שהוקם על ידי פליטים יהודים אחרי מלחמת העולם השנייה, ומצאנו מבנה עץ קטן עם חצר קטנה ומטופחת ומגן דוד על שער הכניסה הסגור. את בעל המפתח לא מצאנו. יהודים ממוצא ספרדי החלו להגיע לרפובליקה הדומיניקנית במאה ה-18. אחרי מלחמת העולם השנייה קיבלה הרפובליקה הדומיניקנית יהודים בחפץ לב ויישבה כ-700 מהם באזור סוסואה. התנאי היה שיעסקו בחקלאות ולכן ניתנו להם אדמות והלוואות כספיות נוחות. ב-1980, עם הבום הכלכלי התיירותי בסוסואה, רובם מכרו את נחלותיהם. לפי מה שהבנתי נותרו במקום כ-25 משפחות יהודיות ורובן מקיימות משקי חלב גדולים שמייצרים בעיקר גבינות לשוק המקומי.
נישאים על אדי הרום
פוארטו פלאטה היא העיר המרכזית בחוף הצפוני. מלבד חופים ומלונות הכול כלול, נמצא בשוליה המפעל של ברוגאל, אחד משלושת יצרני הרום, "רון" כפי שקוראים לו כאן, הגדולים במדינה. המידע הראשון שאתה מקבל בסיור במפעל הוא שאין יצוא כמעט ושהייצור אינו מספיק אפילו לתצרוכת המקומית. עובדה זו נעשית מוחשית יותר כשרואים את נהגי סוף השבוע, שקושרים לפרק כף ידם את הרשת הצהובה שעוטפת את בקבוקי ה"אקסטרה וייחו" (Extra Viejo, "הזהוב המיושן") כדי לסמן לשוטרים שהם שתויים לגמרי ואין טעם לעצור אותם. רק אז מבינים כמה שותים כאן. בסופי שבוע, כך אומרים בפוארטו פלאטה, אין משטרה על הכבישים – בשביל מה, כדי לעצור את כולם? סוגי רום אחרים כוללים את הלבן הפשוט וסוג ביניים שנקרא "אנייחו" (Añejo), בעל גוון אדמדם-זהוב.
אחרי שטעמנו מכל הסוגים כבר ירד הערב. קשרנו את הרשת הצהובה לכף היד והתחלנו לצעוד, כי מי בכלל היה מסוגל לנהוג. הגענו למועדון ריקודים מקומי, שלא היה יותר מסככת בד ענקית, כיסאות פלסטיק לבנים ובקבוקים של רום ובירה. המוזיקה הייתה בצ'אטה (Bachata). עזבו כל מה שאתם חושבים על מוזיקה וריקודים באמריקה התיכונה; זה היה הכי מלודי, הכי רומנטי, הכי חושני והכי צמוד שיש.
כדי להיפטר מאדי הרום נסענו בבוקר לעשות "קניונינג" (Canyoning – טיול בקניונים, לרוב תוך שימוש בטכניקות טיפוס או גלישה) בקניון של נהר הדאמאג'גואה (Damajagua). התחלנו לעלות בשביל הררי מלא בוץ. היתושים אכלו לנו כל מקום חשוף ופנוי, אבל כול זה נשכח ברגע שמתחילים לרדת בנהר. זה היה ללא צל של ספק הקניונינג המשובח ביותר שעשיתי; "מגלשות מים" ארוכות ונהדרות עם סיומת של נפילה מסחררת, קפיצות מגבהים סבירים של ארבעה וחמישה מטרים אל בריכות עמוקות ושחייה בנהר. פה ושם הלב קצת מחסיר פעימה אבל זרם המים אינו מותיר יותר מדי זמן לחשוב.
עזבנו את מישור החוף הצפוני והדרמנו לעיר סנטיאגו דה לוס קבאיירוס (Santiago De Los Caballeros), ובקיצור סנטיאגו. לא התלהבנו מהעיר עצמה אבל כן מהסיגרים שמוכרים שם. איני מחובבי העשן הזה ובכל זאת ניסיתי. הכול היה משובח, לטעמו של חובב, שלא כמו בקובה, שם העשן שרף לי את הפנים. ביקרנו בחנות סיגרים מפונפנת ויקרה להחריד ומצאנו סיגרים עם שמות כמו דווידוף ואורורה.
המשכנו עד לעיירה לה ואגה (La vega) ומשם התחלנו לטפס עם הג'יפ השכור (עוד נדבר עליו בהמשך) לעיירה ח'ראבקואה (Jarabacoa) לעשות רפטינג בנהר. העיירה התגלתה בלב אזור הררי קסום שסביבו לא מעט חוות לגידול פרחים, בעיקר של ישראלים, אבל כשאתה עם משוט וקסדה על הראש אתה חושב בעיקר על הנהר ולא על פרחים. ביום הראשון היה נחמד. השיט בנהר היה פשוט ולא מסעיר, בין דרגה שתיים לשלוש. בלילה החל לרדת גשם סוחף. גשם זה אומר הרבה יותר מים והחלטתי שאני עושה עוד פעם (החבר'ה של הרפטינג החליטו שעושים אז מי אני שאגיד לא). הנהר השלו הפך למעצמת מים. אני לא חושב שאי פעם עפתי כל כך הרבה פעמים מסירת רפטינג.
המערב הפרוע של הרפובליקה
עד פה היה הטיול מענג, נעים, עם מינון נכון של סתלבט ואדרנלין, אבל אני תמיד מחפש את המקומות האחרים, הרחוקים יותר, הנעלמים, הסיזיפיים. המטרה הייתה החלק המערבי, הפחות מתויר ומוכר של הרפובליקה. מח'ראבקואה התחלנו לחצות את הקורדיליירה המרכזית או הקורדיירה סנטרל (Cordillera Central), רכס ההרים היפהפה והגבוה ביותר המדינה ובקריביים בכלל. אלו הם הרגעים שבהם פוגשים באמת את המקום ואת אנשיו – את בתי העץ הדלים עם גגות הפח הלוהטים, את האנשים שעובדים במטעי הסוכר (עבודה קשה, בעיקר בגלל העלים הארוכים החדים כתער), את אלה העובדים במטעי הפלנטיין (ובספרדית פלטאנו, Plátano) – הבננה הירוקה והענקית שהיא חצי המזון של תושבי דומיניקנה. כשהיא עשויה כמחית קוראים לזה "מנגו" (mangú) ויש גם פורמט של צ'יפס. המפתיע הוא שזה לא רע, אבל בעיקר אי אפשר להתחמק מלאכול את זה.
הגענו לעיירה קונסטאנצה (Constanza) הנמצאת בעמק פורה בצורה בלתי רגילה, שנוצר מפגיעת מטאוריט. מהגרים יפנים קבעו בה את ביתם והיום היא מרכז גידול של כל הירקות של האי. ממנה המשכנו לנסוע ולנסוע לכיוון דרום-מערב. עלינו וירדנו בהרי הקורדיירה סנטרל בלי שנראה נפש חיה במשך שעות ארוכות. פה ושם ראינו בקתה, גבר עודר, אישה מכבסת, ילדים משחקים בחצר עגומה, אך בעיקר חלפנו על פני הרבה מאוד יערות של עצים מחטניים בעלי מראה אלפיני רגוע ופסטורלי. כנראה שהיחידים שחיים כאן הם הסיגואפאס (Ciguapas) – יצורים מיתולוגיים מהפולקלור הדומיניקני, בעלי גוף אישה, עור כחול, שיער ארוך מאוד, פרסות על הרגליים וראש שפונה לאחור (שכן על פי האגדה, הם ברחו מהכובשים הלבנים לפני כ-500 שנה). מספרים שיצורים אלה מפתים בלילה גברים צעירים.
דרכי היער היו מדהימות אבל נשמנו לרווחה כשהגענו לעיירה בשם סאן חואן (San Juan). חשבנו לתומנו שה"אוף רוד" הקשה מאחורינו. על המפה ראיתי דרך הררית המקבילה לגבול עם האיטי. אם רק הייתי יודע שזאת אחת מדרכי המבחן הקשות ביותר לכל מי שחושב שהוא נהג אוף רוד מקצוען, אולי לא הייתי יורד מהעניין אבל בטח הייתי מתייחס אליה אחרת – בוודאי יוצא עם ג'יפ מתוחזק יותר, עם ג'יפים מלווים ועם טלפון לווייני. הבעיה הייתה שלא היה ממש מידע על הדרך, והיא בהחלט הייתה אחת הדרכים הקשות שנהגתי בהן.
זה התחיל בערוץ נחל, שהסתבר ששיטפון מילא אותו בחלוקי אבן ענקיים. במשך שעות הג'יפ טיפס מאבן לאבן, וכשסיימנו עם הטיפוס גיליתי שזו אחת הדרכים הבודדות ביותר שראיתי. לא הייתה נפש חיה, לא קליטה של סלולרי, לא סימון שביל. כלום. רק יערות גשם מחטניים ואינספור ברומליות מדהימות על הענפים. הגענו לתחנת גבול הזויה, עם שני שוטרים ששימחו אותנו כשאמרו שיש לנו רק עוד ארבע שעות נסיעה, שהתגלו בסופו של דבר כשש. למעשה, עלינו על הצד המערבי של רכס סיירה דה נייבה (Sierra de Neiba) ואז התחיל גשם סוחף. היה זה מחזה מרתק, אבל סיימנו בלי הילוך שני, בלי הילוך אחורי ועם דפיקות מהציריות. הגענו לעיירה זרוקה וחביבה בשם לה דסקוביארטה ( La Descubierta) וישנו באיזה מלון-לא מלון. אני זוכר שישבנו, אכלנו ושתינו רק כדי להזכיר לעצמנו שאנחנו בחיים.
אחרי יום התאוששות נסענו לאגם אנרחיליו (Lago Enriquillo). זוהי ימה מלוחה ענקית שנמצאת 46 מטר מתחת לפני הים ושופעת נופים מוזרים. לקחנו סירה וירדנו אל האי קאבריטוס (Cabritos) שבמרכזה, כדי לגלות נוף שומם, קקטוסי ענק ושני מינים של איגואנות, אחד מהם נקרא "איגואנה קרנפית" (Cyclura cornuta) והשני – "איגואנת ריקורדי" (Cyclura ricordii), שניהם בסכנת הכחדה. המשכנו דרומה לאורך הגבול עם האיטי, כשמפעם לפעם אנחנו פוגשים בני האיטי שבאים בעיקר כדי לעבוד בדומיניקנה או לשרוף עצים ולהכין גחלים למכירה. הגענו לעיירה פדרנאלס (Pedernales) ונשבענו שמרגע זה נתמקד רק בחופים ובסתלבט, אז נסענו לבאייָה דה לאס אגילאס (bahía de las Águilas, "מפרץ הנשרים"), שהוא החוף הארוך והלבן ביותר בדומיניקנה, ואולי הארוך ביותר שראיתי. אפשר להגיע אליו ברכב ארבע על ארבע בדרך חולית מאוד או בסירה. הג'יפ שלנו היה כמובן מושבת והיינו צריכים שישרוד את הדרך חזרה לסנטו דומינגו. לקחנו סירה וירדנו בפינה בתולית כמו שרק אפשר לחלום.
למחרת, כשהתחלנו את הדרך חזרה לסנטו דומינגו, לא יכולתי להתאפק אז היינו חייבים לטפס לאויו דה פלמפיטו (Hoyo de pelempito) בפארק הלאומי סיירה דה באורוקו (Parque Nacional Sierra De Bahoruco. זהו קניון עמוק ומיוער שקשה לקלוט ולהבין את הגודל האמיתי שלו, מה שאומר שיש עוד לא מעט דברים לראות ברפובליקה הדומיניקנית.
יגאל צור – סופר ומדריך טיולים, yigalzur@bezeqint.net
מידע שימושי
טיסות: בינלאומיות לסנטו דומינגו.
תקופה: נובמבר–אפריל.
כסף: פזו מקומי. אין בעיה להשתמש בכרטיסי אשראי לתשלום ולמשיכת מזומן.
הגעה: אזרחי ישראל הם בין הבודדים בעולם שפטורים מאגרת תייר.
תחבורה: המקומית אינה רלוונטית – מומלץ לשכור רכב. יש במקום נציגות של כל החברות הבינלאומיות המוכרות. קל לנהוג, קל להתמצא. כדאי לבדוק היטב את הרכב ולוודא שאפשר להחליף אותו במידת הצורך במקומות אחרים.
ביטחון: לא נתקלנו בבעיות. בשדה התעופה מסתובבים הנוכלים הרגילים אבל הם נעלמים מהר. אין זה אומר שלא צריך לשים לב.
אוכל: חדגוני ומשעמם. בסנטו דומינגו יש כמה מסעדות ראויות, אך מלבדן מומלץ להיצמד לדיאטה של דגים, פלנטיין, אורז ובעיקר פירות טרופיים, שיש בשפע.
בריאות: כדאי להתחסן, כמקובל, נגד טטנוס וצהבת. מלריה ודנגי יש רק באזורי הגבול עם האיטי. לא לשכוח דוחי יתושים!