אנשי המדבר וההר
הברברים, המכונים בשפתם "בני חורין", הם תושביה המקוריים של צפון אפריקה מדורי דורות. מסע בשולי הסהרה ובהרי הריף של מרוקו בעקבות התרבות הברברית ויחסי הגומלין שלה עם יהדות מרוקו
זאת הייתה החלטה של רגע. לאחר כמה ימים של השתלמות מדריכים במרוקו, ביקשתי מהמדריכה לעצור את האוטובוס באמצע הדרך המתפתלת בין נאות המדבר של עמק הזיז (Ziz), צפונית לשולי הסהרה של מרוקו. שבעתי מהסברים מלומדים על מרוקו. רציתי לראות את הדברים מקרוב. האוטובוס נעצר בנקודה המשקיפה על עשרות אלפי הדקלים, הבוסתנים וקסבות הבוץ של תאפילאלת (Tafilalt), נווה מדבר ענקי שמקומיים רבים חיים בו. ירדתי ממנו ורק תרמיל על גבי, ואמרתי לחברי הקבוצה שלא ידאגו, שאני אמצא כבר דרך לפגוש בהם יותר מאוחר. האוטובוס התרחק ונשארתי לבדי, מצויד בערבית שלמדתי באוניברסיטה ובמחשבות חיוביות. כמה שנים לפני כן סיימתי את לימודיי בחוג ללימודי מזרח תיכון ואפריקה, ומרוקו היא המקום המושלם המשלב בין שני תחומי הלימוד האלה, משום שהיא נמצאת בנקודת מפגש שאליה מתנקזות השפעות מזרח-תיכוניות ערביות-מוסלמיות ממזרח והשפעות אפריקאיות חזקות המגיעות מדרום לסהרה. השקפתי על עמק הזיז. בין הדקלים נצנצו תעלות ההשקיה ונווה המדבר הגדול של מסקי (Meski), בריכת מים גדולה ששימשה את חיילי הלגיון הצרפתי ששלט במרוקו בתקופה הקולוניאליסטית (1956-1912). התחלתי ללכת. הייתה זו שעת אחר הצהריים חמה במיוחד. נשים ברבריות עטופות ברדידים צבעוניים ישבו יחד בחמדות (משטחים גדולים של קרקע מדברית קשה) הרחבות. לפתע נעצרה לידי מכונית מרצדס כסופה. בתוכה ישב גבר צעיר ונאה בשנות ה-30 לחייו, לבוש בגלימה מסורתית ברברית, משקפי שמש אופנתיים מכסים את עיניו ומטפחת מסורתית מגולגלת סביב ראשו. הוא הציע לי טרמפ. יכול להיות שנהגתי בחוסר אחריות, אבל המפגש עם טייב עלאווי היה מבחינתי תחילת המסע שלי למרוקו ולתרבות הברברית של צפון אפריקה. עלאווי, מקורב למשפחת המלוכה של מרוקו, מתגורר בריסאני (Rissani), סמוך לגבול עם אלג'יריה ולדיונות הגדולות של ארג צ'בי (Erg Chebbi, מוכרות על ידי מטיילים – "מרזוגה", Merzouga). סיפרתי לו שאני יהודי מישראל והוא ענה שסבא שלו היה עושה עסקים עם סוחרי בדים יהודים מריסאני. "רוב הברברים של עמק הזיז מתפרנסים מחקלאות ומגידול תמרים", הוסיף. "יש לנו כאן 450 זנים של תמרים ולכל אחד טעם ושם משלו". הוא המליץ לי לבוא שוב באוקטובר בזמן חגיגות גדיד התמרים. מרחוק ראינו הולך רגל. עלאווי עצר את המכונית ליד האיש, החליף עמו כמה מילים וברכות בערבית ואז נתן לו כמה מטבעות כדי שיוכל לעלות לאוטובוס הציבורי ולהגיע בבטחה למקום חפצו. התרשמתי שהטרמפ שלי הוא דמות ידועה ומכובדת באזור זה של דרום מרוקו. כששאלתי אותו לגבי מוצאם של הברברים באזור, השיב באנגלית משובחת ש"הראשונים שחיו בארץ הזאת היו הברברים. לא הערבים ולא העלאווים".
הברברים, המכנים את עצמם "אימאזיגן" ("בני חורין" בשפתם, "ברברים" נחשב לכינוי גנאי), הם אכן תושביה המקוריים של צפון אפריקה. השם "ברברים" ניתן להם על ידי הרומאים ששלטו בחלקים של מרוקו, אך האחרונים מעולם לא הצליחו לשלוט באזור הסהרה ובהרים הגבוהים. כיום חלק גדול מהברברים יושבים בערים הגדולות ומעורבבים באוכלוסייה הערבית, אך באזורים מסוימים במרוקו, כמו בהרי הריף (Rif) שבצפון, הזהות הברברית נשמרת. הברברים נחלקים לקבוצות שבטיות ולשוניות. השפות הברבריות, השייכות למשפחת השפות האפרו-אסיאתיות, מכונות "תמזיגת". השפות הברבריות העיקריות הן תמזיגט (Tamazight) – במרכז מרוקו ובאלג'יריה, תאריפית (Tarifit) – בצפון מרוקו, תשלחית (Tashelhit) – במרכז מרוקו ובדרומה וקבילית (Kabyle) – באלג'יריה. מרוקו היא המדינה היחידה בצפון אפריקה שהכריזה על התמזיגט כעל שפה רשמית, ושליש מתושביה מדברים לפחות שפה ברברית אחת מבין מגוון הניבים שנשתמרו. על פי הערכות כ-60 אחוז מתושבי מרוקו הם ממוצא ברברי. חצי מהם חיים בערים הגדולות כמו מרקש או קזבלנקה והם דוברי ערבית מרוקאית, אך בביתם הם מדברים בשפות ברבריות. המחצית השנייה חיה בהרים ובפריפריה ומדברת בעיקר בניב ברברי כלשהו, כמו תשלחית. לפעמים במפגש חברתי הנוכחים מדברים תחילה בערבית, אך לאחר שהם מגלים שכולם ברברים הם עוברים לדבר בשפתם.
בשעת ערב מאוחרת הגענו לעיירה ארפוד (Erfoud), המשמשת כנקודת מוצא לטיולים בדיונות של מרזוגה. חולות הסהרה מתקדמים בכל שנה ומכסים כבר חלק מבתי העיירה ומהכביש החוצה אותה. הודיתי לו על הטרמפ ועל השיחה המעניינת והבטחתי שעוד אשוב.
יהודים וברברים בשולי הסהרה
למחרת נסעתי לריסאני ,שבקסבה שלה צולמו סצנות מהסרט "שמים מגנים מעל" של ברטולוצ'י. הקסבה היא למעשה צירוף של כמה קסארים (קסאר – מבנה בוץ בעל כמה מפלסים המשמש בית אב אחד), ועם השנים היא הופכת למארג צפוף של מפלסים, חומות, חצרות, גגות וכיכרות. בתוכה יש מבני מגורים, מדרסות, מסגד, סדנאות מלאכה, מאפייה, מקורות מים ועוד. מעט אור חודר אל הקסבה דרך חרכים מיוחדים. על הקירות החיצוניים של מבני הבוץ צילמתי מוטיבים גיאומטריים ועיטורים בצורת צמחים. מאוחר יותר אני מגלה שלחלק מהנשים יש קעקועים עם אותן דוגמאות. מרזבים מיוחדים מרחיקים את מי הגשמים מקירות הבוץ, שיש לתחזק באופן שוטף. כיום אפשר לראות קסבות רבות במרוקו שבנויות מלבני מלט ולא מבוץ – סימן לעושר ולשגשוג כלכלי.
יהודים וברברים חיו זה לצד זה לאורך ההיסטוריה של מרוקו. כך למשל, שורשיה של משפחת אבו חצירא הידועה בריסאני ובנווה המדבר תאפילאלת. היהודים במרחב הזה חיו תחת חסות השליט המקומי ומעמדם היה נחות משל הברברים. רובם חיו בביטחון יחסי ועסקו בעיקר בסחר או במלאכות יד. ליהודים היה תפקיד חשוב בקשר בין קהילות ברבריות שונות ויריבות, והחיים בשכנות הולידו קווי דמיון רבים וחלחול של מנהגים, שפה, שמות ותרבות חומרית. ה"חמסה" המפורסמת הגיעה לישראל עם יהדות צפון אפריקה. היא נקראת גם "ידה של פאטמה" (פאטמה הייתה בתו של מוחמד). חמש האצבעות מייצגות את חמשת יסודות האמונה המוסלמית. התכשיט-קמע הזה הפך לנפוץ בקרב הברברים לאחר חדירת האסלאם למרוקו בתחילת המאה ה-8. הברברים של אזור הסהרה עסקו בחיי נוודות וראו במלאכת יד קבועה דבר בזוי. מעטים מאוד מהם עסקו בצורפות ולכן היה זה מקצוע שבעיקר עסקו בו יהודים שחיו לצד הברברים. הברברים חוששים מאוד מעין הרע. סיכות ברבריות מעוצבות בצורת משולש או סהר כדי להרחיק עין הרע. הפיבולה (Fibula), סיכה המשמשת לשידוך שולי הבגד, עשויה בדרך כלל מכסף. נשים יהודיות מצפון אפריקה נהגו לענוד צמידי זהב רבים על היד, כיוון שהאמינו ששקשוק הצמידים על היד מרחיק שדים רעים וגם מרגיע ילדים ופעוטות שתוהים היכן אימא.
אאיט אטה ((Ait Atta הוא השבט הברברי הגדול והחשוב ביותר בדרום מרוקו. רוב אנשיו מתפרשים על פני שטח של כ-55 אלף קילומטר רבוע באזור ג'בל סגהרו (Jbel Saghro), משולי הסהרה הצפוניים ועד להרי האטלס הגבוהים (באזור זה צולם חלק מהסרט "בבל"). רובם עוסקים היום בחקלאות וחלקם נוודים-רועים. האיט אטה התפרסמו במיוחד במאבקם בקולוניאליזם הצרפתי והיו האחרונים להיכנע לו. זהותם הברברית ברורה למדי ועד לאחרונה רבים מהם לא דיברו ערבית או צרפתית. מנהיגי האאיט אטה נבחרים ברוטציה בין משפחות חשובות והם משמשים כנציגים מייצגים בפני השלטון. למרות היותם מוסלמים סונים, הברברים בחלק זה של מרוקו מצייתים לחוקים המסורתיים יותר משהם מצייתים לחוקי השריעה האסלאמיים. מתח זה בין האסלאם למסורת הברברית ובין הערבית לשפות הברבריות התקיים מאז חדירת האסלאם לצפון אפריקה.
מרקש, השוכנת בדרום-מערב מרוקו, למרגלות הרי האטלס, היא העיר הגדולה היחידה במרוקו המזוהה עם הברברים. אל העיר התנקזו תרבויות שונות – התרבות האנדלוסית שהגיעה עם הכובשים המוסלמים מספרד, תרבויות אפריקאיות וברבריות שהגיעו עם שיירות הסחר שחצו את הסהרה ואת הרי האטלס וכן השפעות ערביות אסלאמיות שהגיעו ממזרח. לקראת שקיעה מתמלאת כיכר ג'מע אל פנה (Djema el-Fna) ברוכלים רבים, בדוכני מזון, בלהקות אקרובטים ובמוזיקאים. הגנאווה (Gnawa), מוזיקאים ברברים מאזור הסהרה, יושבים על הרצפה ומנגנים בכלי נגינה מסורתיים – כלי מיתר, תופים ומצילה.
זהות מובחנת בהרי הריף
הרי הריף שבצפון מרוקו הם המקום שמסמל יותר מכול את הזהות הברברית. אזור זה נחשב עד היום לבדלני יחסית כלפי השלטון המקומי. עד שנת 1912 כשמרוקו הפכה למדינת חסות צרפתית חיו רוב שבטי הריף מחוץ לכל השפעה מקומית או קולוניאלית צרפתית. כשהספרדים החילו ריבונות ספרדית על הרי הריף (חלק מצפון מרוקו נשלט על ידי ספרד) הוביל נגדם עבד אל כרים אל ח'טאבי (1963-1882), מנהיג ברברי יליד העיירה אז'דיר (Ajdir), מאבק מזוין. בשנת 1921, לאחר שהביס את הכובש הספרדי, כרת ברית עם שבטים נוספים והקים את רפובליקת הריף, מעין מובלעת ברברית במרכז אזור הכיבוש הספרדי שהתקיימה עד 1926. רק לאחר שהספרדים קראו לכוח סיוע צרפתי בפיקודו של מרשל פטאן שיבוא לעזרתם, הובס עבד אל כרים ויצא לגלות, אך ניצוץ המרד החל תנועת התנגדות לשלטון הקולוניאלי הצרפתי במרוקו. לשבטי הברברים של הרי הריף היה חלק חשוב במאבק האנטי קולוניאלי בשנות ה-50, אך לאחר שמרוקו זכתה לעצמאות והעלאווים היו למנהיגי המדינה, לא קיבלו הברברים חלק מעוגת השלטון, מה שהוביל למגמות של בדלנות ושל אי יציבות פוליטית-חברתית האופייניות לברברים של הרי הריף עד היום.
הכפר מולאי אידריס (Mulai Idris) נמצא על הדרך העולה מפס וממקנס (Meknès) לכיוון הרי הריף. קברו של מולאי אידריס, מייסד השושלת האידריסית ומצאצאיו של הנביא מוחמדאכן, מושך אליו מאמינים רבים המגיעים מהאזור. הכפר כולו נבנה סביב מבנה הקבר של הקדוש. הזוואיה – העלייה לרגל לקבר של קדוש – נחשבת בקרב הברברים למצווה. שבע זוואיות לקברו של מולאי אידריס נחשבות כמו עלייה לרגל למכה. קברי קדושים יהודים הם יעד לעלייה לרגל אצל ברברים רבים וההפך. הנוף כאן הררי וירוק; בוסתנים רבים לצד טרסות חקלאיות וגידולי חשיש.
נערכים כאן כמה שווקים והם נקראים לפי היום שבו הם מתקיימים, למשל "סוק יום אל חמיס", "סוק יום אל ארבע". בשווקים מוכרים כלי חקלאות מסורתיים לצד בעלי חיים, בשר, תבואה, בגדים ודיסקים של מוזיקת פופ. נשים מקומיות ממוצא ברברי מגיעות אל השווקים לבושות בסוודר עשוי מצמר צבוע תכלת. לראשן כובש קש גבוה ורחב מעוטר בגדילי צמר בצבעים שונים. זהו הלבוש המסורתי של הנשים המקומיות.
אני נוסע צפונה, לכיוון העיירה שפשאוון (Chefchaouen) שבהרי הריף. בדרך אני מתארח אצל משפחה המתגוררת בסמוך לעיירה ומבקש לצלמה. לאחר כמה צילומים של חצר הבית אני מתמקד באישה צעירה בת 17 או 18. לראשה מטפחת, מצחה רחב ועיניה גדולות וברורות. היא מזכירה לי את "נערה עם עגיל פנינה" של הצייר ההולנדי יאן ורמיר. אני מצלם פורטרט של הנערה, וברקע בני משפחתה. משם המשכתי אל שפשאוון, הפנינה של הרי הריף. העיירה נוסדה ב-1471 על ידי מוסלמים שנמלטו מספרד לאחר שזו נכבשה מחדש על ידי הנוצרים. היא נבנתה בסגנון אנדלוסי מובהק; כל בתיה צבועים בלילך, בתכלת או בכחול, והמסגדים בעלי צריחים מתומנים. בהמשך יושבה העיירה על ידי שבטים ברברים מקומיים משבט הגומרה (Ghomara) וגם על ידי יהודים. עד תחילת המאה ה-20 כמעט לא ביקרו בה זרים ותושביה אינם נחשבים לידידותיים במיוחד כלפי תיירים, במיוחד כאלה עם מצלמה. אני עוקב אחר נשים ברבריות מקומיות העולות מהעמק ומהמעיינות עם עדרים של עזים קטנות. הן מטפסות דרך הסמטאות והמדרגות של העיירה, מאיצות בעזים ומקללות את התייר העוקב אחריהן. חלקן מסתירות את הפנים ומסננות קללות בערבית. אני מכבד את רצונן ומתמקד בדלתות ובשערים נפלאים המעוצבים באבן ומתכת. העיירה בנויה על הר גבוה ותלול והעלייה במדרגות קשה. איש מבוגר הנעזר במקל מטפס במעלה המדרגות. אני מניח את תיק הצילום, מתיישב במעלה המדרגות ומצלם את האיש העולה במדרגות. מאז אותה פגישה עם טייב עלאווי במרצדס, אני חוזר למקומות שהייתי בהם שוב ושוב.
דודו בן צור – עיתונאי. צלם ומדריך טיולים במרוקו
מלונות מומלצים
Kasbah du Toubkal
מלון בוטיק נהדר הנמצא בהרי האטלס הגבוה, בגובה של 1,820 מטר. המלון נמצא לא רחוק מהעיירה אימליל (Imlil) ובמרחק של 60 קילומטר בלבד ממרקש. מאימליל יש ללכת כרבע שעה אל המלון, שנמצא כמאה מטר מעל לעיירה (הקבלה באימליל). פרדות יובילו את המטען שלכם אל המלון.
14 חדרים בלבד יש במלון, הנמצא בלב שמורת טובקל (Toubkal National Park), והוא משמש מרכז מצוין לטרקים ולאירוח אצל משפחות מקומיות.
Hotel Xaluca
המלון נמצא בכניסה לארפוד ומעוצב כולו כקסבה בנוית בוץ. במלון אלמנטים רבים שנלקחו מהתרבות החומרית של הברברים החיים בחלק זה של מרוקו ובסהרה, כגון רהיטים מבוץ, מאובנים שנמצאו כאן ושולבו בכיור או ברצפה, חדר אוכל הבנוי כאסם מקומי ועוד. המלון מארגן סיורים מיוחדים לנאות מדבר ולקסבות וערבים מיוחדים שבהם תוכלו לצפות במופע של מוזיקאים ורקדנים גנאוויים ואף להשתתף בו.
www.xaluca.com/en/hotel/arfoud
Hotel Casa Hassan
מלון בלב העיר העתיקה של שפשאוון. זהו מלון צנוע יחסית אבל עם אווירה נפלאה ועם עיצוב מרשים באווירת הרי הריף ושפשאוון. המיקום שלו יאפשר לכם לחוות את העיר בצורה הטובה ביותר ולהכיר מקרוב יותר את הברברים של שפשאוון והאזור.