ארץ חדשה

ניופאונדלנד (Newfoundland) ראוי לשמו. זוהי אדמה שמגלה את עצמה לכל נוסע לפי טעמו, ארץ של נופי פרא ובהם יערות, אגמים, חופים מסולעים ומצוקים שעולים מן הים. בין כל אלה נמצאים שדות דיג עשירים וכן אוכלוסיות ענק של עופות ים ושל מיני יונקים ימיים גדולים, המתמקמות במושבות צפופות בעונת הקינון. האי הגדול הזה צמח מן האוקיינוס האטלנטי וזה עדיין ממשיך לפרנס אותו ולהעניק לו חיים. גם מקומו של האדם לא נפקד מהאי. הוא יושב כאן על האדמה הקשוחה וכמובן, מתפרנס מן הים.

ניופאונדלנד הוא אי גדול באמריקה הצפונית (סמוך למחוז קוויבק), השייך כעת לקנדה. בשנת 2001 שונה שם הפרובינציה שאליה הוא שייך מ"ניופאונדלנד" ל"פרובינציית ניופאונדלנד ולברדור", אם כי חצי האי לברדור (Labrador) וניופאונדלנד נחשבים ליישות פוליטית אחת כבר מתחילת המאה ה-20 (בשנת 1927 החליטה ממשלת בריטניה לספח את חצי האי לדומיניון של ניופאונדלנד). באמצע יולי עליתי בטורונטו על טיסה לניופאונדלנד, שבסופה נָחַתִּי בשדה התעופה של סנט ג'ונס (St. John's), עיר הבירה של האי. ייתכן שהמילה "אי" במושגים ישראליים גורמת לנו לחשוב על מקום קטן בלב ים, אבל האי הזה כלל אינו קטן, כי בקנדה, בדיוק כמו בארצות הברית, הכול בגדול. שטחו של האי כ-108 קילומטר רבוע (פי חמישה מישראל) והוא האי ה-15 בגודלו בכל העולם. עם זאת, שדה התעופה של העיר הכי גדולה באי קטן וידידותי למטיילים, וקל מאוד להתמצא בו. תוך פחות משעה כבר הייתי ברכב השכור, מתגלגל לכיוון סנט ג'ונס ללינה ראשונה.

שדה התעופה גנדר. צילום: איציק מרום

בירה ממי קרחונים

סנט ג'ונס היא עיר יפה הידועה בבתיה הצבעוניים. במרכזה נמל גדול ויש בה כמה אתרים מעניינים. כדאי לבקר במבשלת הבירה של קידי וידי (Quidi Vidi), שמייצרת סוגים של בירה ממי קרחונים ימיים. אלה המים הטהורים ביותר שהאדם המודרני יכול להשיג, שכן הם נוצרו ממשקעים שקפאו לפני 25 אלף שנה, כשטרם חשבו על זיהום אוויר. אפשר לבלות בעיר יומיים-שלושה בקלות, אך אותי משכו המרחבים של ניופאונדלנד.

כחצי שעה נסיעה דרומה מסנט ג'ונס הובילו אותי לקייפ ספיר (Cape Spear), לשון יבשה קטנה שהיא הנקודה המזרחית ביותר בכל אמריקה הצפונית. זהו אתר היסטורי לאומי ובו שני מגדלורים – הראשון הוקם ב-1836 ופעל עד 1955, אז נבנה המגדלור השני. המגדלור המקורי, שהוא העתיק ביותר ששרד בפרובינציה, מאפשר למבקרים להתוודע אל סיפורה של משפחת קנטוול – משפחה של שומרי מגדלור, שחיה חיי בידוד למען בטיחותם של הספנים באזור מרוחק זה של האוקיינוס האטלנטי. בני המשפחה שירתו בנאמנות את המגדלור במשך יותר מ-150 שנה, וסיפור חייהם מוצג כעת במבנה שהיה פעם ביתם ושמרוהט כיום ברוח המאה ה-19.

בקייפ ספיר יש כמה מסלולי הליכה (בחלקם הסלעי ההליכה בהם מתבצעת על גבי מרפסות עץ), והפופולרי בהם הוא זה המוביל אל שני המגדלורים. זהו מסלול קל וקצר יחסית. מסלול אחר ייקח אתכם הכי קרוב שאפשר לאירלנד, שבינה ובין ניופאונדלנד עומד מכשול לא מבוטל בדמות אוקיינוס. רוכבי אופניים רבים, בעיקר קנדים, בוחרים לסיים בנקודת קצה זו מסלולי רכיבה אתגריים שבהם הם גומאים אלפי קילומטרים במשך שבועות ואף חודשים (בשל מיעוט המטיילים אין הפרדה בין שבילי אופניים למסלולי הליכה). לקייפ ספיר מגיעים אנשים שמחפשים שקט, במלוא מובן המילה. הליכה של כמה עשרות מטרים, המובילה אל קו חוף שהוא הנקודה הכי מזרחית באמריקה הצפונית, מעניקה למטייל שקט נדיר – אין אף אדם מצפון, ממזרח ומדרום לך לאורך אלפי קילומטרים, וכל שכניך על היבשת נשארו מאחוריך במערב.

לאחר ניקוי הראש, ובהתאם לזמן העומד לרשותכם, מומלץ מאוד לחקור את חצי האי אבלון (Avalon Peninsula), על נופיו ועל יישוביו הקטנים. חצי האי אבלון, המרכיב את החלק הדרום-מזרחי של ניופאונדלנד, יספק לכם חוויית נהיגה יוצאת דופן – רק אתם נמצאים על הכביש לאורך עשרות קילומטרים (מדי פעם חולף רכב מקומי), מימינכם יערות ואגמים ומשמאלכם האוקיינוס הרחב. אולי גם לכם, כמו לי, יתמזל המזל ותבחינו כמאה מטר מהחוף בסילון מים שניתז מעלה, ואחריו לווייתן גדול סנפיר שעולה לשאוף אוויר.

רוכבי אופניים במסלול רכיבה בקייפ ספיר. צילום: איציק מרום

לאורך טרנס קנדה

מאבלון עליתי על כביש מס' 1 – כביש טרנס-קנדה, לכיוון פנים האי. טרנס-קנדה, שאורכו כ-8,000 קילומטר, הוא אחד הכבישים הארוכים ביותר בעולם (לצד הכביש הטרנס-סיבירי ברוסיה וכביש מס' 1 האוסטרלי). כביש זה חוצה את קנדה לרוחבה – מהאוקיינוס האטלנטי עד האוקיינוס השקט. אחרי כ-220 קילומטר של נסיעה בכיוון צפון-מזרח משתרע הפארק הלאומי טרה נובה (Terra Nova), הראשון שהוכרז בפרובינציית ניופאונדלנד ולברדור. בשטחו של הפארק הגדול מגולמים כל המאפיינים הטבעיים של האי – אגמים, יער של עצים מחטניים המכסה שטח נרחב, ולאורך החוף – מאות מפרצונים המספקים מפלט מעוצמת גלי האוקיינוס ומאפשרים לבעלי חיים רבים תנאי שגשוג אידיאליים. אפשר למצוא כאן מינים רבים של יצורי ים המושכים גם אוכלוסיות גדולות של עופות ים. במפרץ, שלחופו ניצב מרכז המבקרים של הפארק, ימצאו חובבי הציפורים אזורי תצפית אסטרטגיים, ובתוך המרכז יש תצוגה שאסור לפספס – בריכה רדודה ובה עשרות בעלי חיים, נציגים של אלה החיים בטבע ממש כמה עשרות מטרים משם, בהם כוכבי ים, כרישים קטנים, חתולי ים, סרטנים ועוד. כולם אינם מסוכנים ומותר לגעת בהם. כך למשל, תגלו שעור הכריש מכוסה גבשושיות זעירות שכולן פונות לאחור, לכיוון הזנב, ולכן הכריש אינו יכול לעולם לנוע אחורה – רק קדימה, עם כל תנועת גוף.

הפארק מציע עוד אפשרויות בילוי, כגון סיור מודרך בקייקי ים לאורך החופים (בחתירה שקטה אפשר לצפות ממש מקרוב בחיות הבר, בעיטים ואפילו בלווייתנים), שיט ממונע ואף דיג (כרוך בתשלום של כעשרה דולר קנדיים לרכישת רישיון דיג יומי לאדם).

מהפארק חוזרים לכביש מס' 1 וממשיכים בנסיעה לכיוון העיר גנדר (Gander). ב-1936 החלה הבנייה של שדה תעופה בינלאומי לא רחוק ממיקום גנדר הנוכחית. שדה התעופה שימש בעבר כנקודת תדלוק חשובה לטיסות טרנסאטלנטיות בשל היות ניופאונדלנד מקטע היבשה הבטוח הקרוב ביותר לאירופה, וגם היום הוא משמש כנקודת עצירה מושלמת למטוסים במקרי חירום. ב-1938, השנה שבה החל לפעול, איש לא שיער שהוא ימלא תפקיד משמעותי כל כך במלחמת העולם השנייה. האמריקאים גייסו אותו מיד לפעולה, ואלפי טיסות יצאו מגנדר עם אספקה (מתרופות ומדים ועד תותחים ומטוסים) לכוחות הברית הפזורים באירופה והגיעו ליעדן במהירות. למעשה היה זה נתיב האוויר היחיד לצורכי אספקה קבועה ומתמשכת, וחיוניותו אף גברה לנוכח העובדה שבים שלטו הגרמנים בעזרת צוללות ה-U שלהם; צוללות אלה השמידו בצפון-מערב האוקיינוס האטלנטי שיירות אספקה ימיות רבות מקנדה ומארצות הברית לאירופה וגרמו לאובדן גדול בחיי אדם. רוב הרחובות בעיר נקראים על שמות טייסים מפורסמים, ולצד הכביש הראשי, החוצה את גנדר, הוקם מוזיאון אווירי (The North Atlantic Aviation Museum) ובו מתואר סיפור המלחמה לצד תצוגה של המטוסים עצמם. מומלץ לעצור לביקור במקום.

פוחלץ הדוב הלבן במוזיאון דארל. צילום: איציק מרום

ביתם של הביאות'וק

בגנדר יצאתי מטרנס-קנדה ועברתי לנהוג בכביש 330 צפונה, עד שבמפרץ גנדר פניתי שמאלה לכביש 331, שמתפתל בין האגמים. המשכתי לנסוע בו עד לצומת T, ומשם פניתי ימינה לכביש 340 צפון. לאחר חמישה קילומטר לאורך הכביש, כשעה נסיעה מגנדר, מגיעים לאתר לאומי היסטורי של בני שבט הביאות'וק (Beothuk Interpretation Centre, Provincial Historic Site). ב-1829 מתה בסנט ג'ונס אישה בשם שאנאוודית'יט (Shanawdithit), שהייתה השריד האחרון של שבט הביאות'וק. בדיוק במקום הזה חיו בני השבט אלפי שנים לפני בואם של הספנים הוויקינגים הנועזים. מוגנים מפגעי האוקיינוס הודות למבוך של איים, חיו הילידים את חייהם בשלווה בפינה זו של העולם, עם מעט שכנים ובלי מחלוקות טריטוריאליות כמעט. הם התפרנסו כמו כל מה שחי כאן, מעושרו האינסופי של הים (צדו כלבי ים, עופות ים ודגים) ומהיבשה שסיפקה איילי צפון עתירי חלבון ואפילו דובים לבנים. בתחילת המאה ה-11 ספנים ויקינגים ראשונים הגיעו לשדות הדיג העשירים של האזור וזה היה המגע הראשון של הביאות'וק עם האדם הלבן. הוויקינגים צדו ודגו כאן וחזרו עם השלל לארצם.

ב-1497 במסגרת מסעות הגילוי שערכו האירופאים לכל אורכן של האמריקות, הופיע בארצם של בני השבט ג'ון קבוט, נווט וחוקר איטלקי, שהפליג בשירות מלך אנגליה והיה אחד האירופאים הראשונים שנחתו על אדמת אמריקה. מאז, מספר הספנים האירופאים שהגיעו לכאן הלך וגדל. הם הקימו מחנות דיג לאורך החופים, בילו את הקיץ בציד ובדיג ובסתיו שבו לאירופה, כשהם משאירים מאחוריהם את החורף הקשה.

עם הזמן אותם ספנים התיישבו בניופאונדלנד והפכו לעובדה קיימת, קבועה ומתרחבת. הילידים, בני שבט הביאות'וק, נמנעו מקשר נרחב עם המתיישבים, בניגוד לרוב השבטים באמריקה הצפונית שסחרו בקביעות עם האדם הלבן והחליפו פרוות בתמורה לברזל ולשאר פריטים שהיו ברשות הלבנים. גם כשהתבצע סחר חליפין כזה, הם היו משאירים את הסחורה במקום מוסכם ומצפים לאסוף את התמורה לאחר מכן. מיעוט הקשר עם המתיישבים הביא לכך שאין כמעט מידע על בני שבט הביאות'וק. על פי מחקרים שנעשו בשנים האחרונות ועל פי המסופר במרכז המורשת, אנשי השבט היו נכנסים ככל הנראה למחנות הדיג של האירופאים כשהיו נטושים בעונת החורף, ונוטלים משם את הברזל ועוד חפצים שהותירו אחריהם הלבנים. בכל מקרה, לא עבר זמן רב מהמפגש הראשון עם האדם הלבן ושבט הביאות'וק הקטן נכחד, בין היתר בשל מחלות פשוטות כמו שפעת שהביאו איתם הספנים מאירופה ושהיו עבורם מכת מוות.

שלל הדיג מובא לנמל טווילינגייט. צילום: איציק מרום

פיש אנד צ'יפס משובח

המסע לאיי טווילינגייט (Twillingate) נמשך על כביש 340 צפון. עוזבים את האי הגדול וחוצים סדרה של איים קטנים (מעין פאזל של איים שאופייני לחלק הצפוני של ניופאונדלנד), המחוברים בסוללות ובגשרים. איי טווילינגייט מורכבים בעיקר מהאי דרום טווילינגייט, מהאי צפון טווילינגייט ומעוד כמה איים קטנים יותר הנמצאים בקרבתם. סוללה בת 400 מטר העבירה אותי לדרום טווילינגייט, שם עשיתי את דרכי לעיירה הנקראת אף היא טווילינגייט, הממוקמת למעשה על שני האיים, הדרומי והצפוני (כביש 340 חוצה את האי הדרומי כרחוב ראשי, ממשיך כגשר המחבר בין שני האיים ואז חוצה שוב כרחוב ראשי את חלק העיירה שבאי הצפוני). את פניי מקבל מפרץ מוארך עם מי אוקיינוס ללא גלים, מוקפים במבנים צבעוניים. עד 1992 התפרנסה רוב האוכלוסייה המקומית מדיג של קוד, שבשרו הלבן מעולה. עקב ירידה מסוכנת בדגה הוטל בשנה זו איסור דיג כולל שנמשך למעשה עד היום, פרט לעונת דיג קצרה בקיץ. התושבים השכילו להפוך את יישובם הצפוני לפנינת תיירות, ומרכז העיירה שבבסיס המפרץ תוסס בקיץ ומושך אליו מטיילים רבים. אפשר לסייר רגלית בכל אזור ה"דאון-טאון", לאכול בנחת באחת המסעדות או לחטוף ארוחה מהירה של פיש אנד צ'יפס מהמשובחים ביותר.

נסעתי ברחוב הראשי של האי הצפוני (Main Street) לכיוון קרואו-הד (Crow Head), עיירה קטנה מצפון לטווילינגייט, לביקור במגדלור המרשים לונג פוינט (Long Point Lighthouse). זהו אחד האתרים היפים באי, העומד על צוק פראי שעולה מן הים לגובה 110 מטר. ממנו יוצאים שבילי הליכה חווייתיים בין נוף קדומים עוצמתי, המשתלט מיד על כל החושים. הגלים מתנפצים אל הסלעים ללא הרף ומזג האוויר החמים, יכול להפוך לגשום בכל רגע נתון,. ערפל אטלנטי משתלט לרגע על הסביבה ומדגיש את חיוניותו של המגדלור. כשמזג האוויר התבהר עליתי למרפסת התצפית לבחון את האופק. כדאי להצטייד במשקפת קטנה, לעקוב מקרוב אחר סולה צפונית בצבעי לבן-שחור שיצאה לדוג בקרבת החוף כדי להביא מזון לגוזליה ולצפות בלווייתנים המגיחים מן המים בתדירות גבוהה.

לקראת ערב העניק האטלנטי מקלחת קצרה לאי הקטן ושמש נמוכה ציירה קשת על הגדה המזרחית של העיירה. ספינת דיג בינונית חצתה את המפרץ ושבה בשלום לבסיסה בנמל הקטן של טווילינגייט. נכנסתי איתה לנמל. תוך דקות מלגזות זריזות החלו לפרוק את יבול השרימפס הוורוד. שקי הסרטנים הוסעו לעמדה שבה נארזו ברסיסי קרח ונשלחו מיד במשאית לאיפשהו באמריקה הצפונית, לא לפני שנלקחו דגימות לבדיקת טריות. האורזים הם נערים בני המקום, תלמידים שמצאו עבודה בנמל למשך חופשת הקיץ. הם חרוצים, עובדים במרץ וברצינות ואורזים תוך שעה כעשר טונות מפרי הים.

אפשר לבלות באזור שלושה-ארבעה ימים בקלות. אוהבי היין ישמחו לבקר ביקב המיוחד שבעיירה (באי הדרומי), "יקב אי האלקה הגדולה" ((Auk Island Winery הקרוי על שם העוף הימי שנכחד. זו דרכם של הבעלים לשמרו לפחות בזיכרון. היקב מתמחה ביינות שאינם עשויים מענבים כמצופה אלא מפירות יער שאותם מתסיסים בשיטה ייחודית שפיתחו כאן. נוסף כך, עובדי המקום משתמשים לשם ייצור היין במי קרחונים ימיים בני 20 אלף שנה ויותר, בדומה לבירה בסנט ג'ונס.

דוגמה להפתעות שהאוקיינוס יכול לזמן לתושבי המקום ניצבת במוזיאון דארל (Durrell Museume) שבקצה טווילינגייט. בחורף שנת 2000 הגיע לכאן אורח מסוכן – דוב לבן צעיר שנסחף על קרחון ימים רבים והחל לשוטט, רעב למזון, בין בתי התושבים. משלא הצליחו להשיבו אל הים, נאלצו התושבים להרוג אותו, ודמותו המפוחלצת ניצבת במוזיאון.

אם אתם כבר בסביבה

* בסנט ג'ונס, בעיקר בסופי שבוע, כדאי להגיע לרחוב ג'ורג' (George Street) שבו תמצאו בארים ופאבים פתוחים עם מוזיקה חיה של להקות מקומיות. רחוב זה מוכר כ"רחוב הקטן הגדול ביותר בעולם", ויש בו הכי הרבה מקומות בילוי למטר מרובע בכל אמריקה הצפונית.

* בסנט ג'ונס ובטווילינגייט מומלץ בחום לצאת לשיט לתצפית על לווייתנים (בקיץ) או על קרחונים (בסוף האביב).

* ביי בולס (Bay Bulls) ופטי הרבור (Petty Harbour) הם שני כפרי דייגים יפהפיים מדרום לסנט ג'ונס, שמהם אפשר לצאת למסעות דיג ולצפות במושבות קינון ענקיות של עופות מים על צוקי ים מבודדים.

* טריניטי (Trinity) היא עיירה היסטורית בת מאות שנים. העיירה משמשת דוגמה חיה להתיישבות של האדם הלבן בניופאונדלנד – מעין מוזיאון חי עם בניינים ציבוריים מקוריים, כמו בית המשפט, ובתים של בעלי מקצוע מהמאות ה-17 וה-18 כגון נפח ורופא, שמשוחקים על ידי תושבי המקום, הלבושים, כמובן, בלבוש האותנטי של אותה תקופה.

ניופאונדלנד – כדאי לדעת

* לא נדרשת ויזה לביקור בקנדה.

* עונת התיירות היא בחודשים יולי ואוגוסט, אז כדאי להזמין מקומות לינה מראש דרך האינטרנט: www.newfoundlandlabrador.com/wheretostay. אפשר להגיע לניופאונדלנד גם בחודשים יוני וספטמבר. ביוני יש סיכוי טוב לצפות בקרחונים ימיים ולקראת סוף ספטמבר הנופים מתחילים להיצבע בצבעי שלכת יפהפיים.

* מומלץ להצטייד גם בביגוד חמים, מכיוון שמזג האוויר עשוי להיות קריר וגשום גם בקיץ.

* הדרך הכי טובה להתנייד באי היא לשכור רכב, רצוי כבר משדה התעופה בסנט ג'ונס.