דת ביפן: בעזרת הקאמי
עצירה במקדש בדרך לעבודה, בקשה מהקאמי שיסייעו להצליח בבחינה או סיבוב בין שתי אבנים בפתח מערה באמצע הלילה כסגולה להגשמת משאלה. מה מקומה של הדת בחיי היומיום של היפנים
"אתה מוכן לעבור?", שאל אותי טאקיימה. הוא לבש חלוק נזירים בצבע כתום. שערו השחור היה קצוץ מאוד, כזה שאם מעבירים בו את האצבעות חשים בדגדוג. בידו הוא החזיק עששית ישנה בצבע שחור, שחלקה העליון היה חלוד מעט. להבת הנר האירה את פניו באור קלוש. עמדנו יחד מול גשר עץ ישן בצבע חום כהה, שהיה בנוי בצורת קשת. מתחתיו זרם פלג מים. זו הייתה יכולה להיות תמונה פסטורלית למדי, אלמלא עמדנו במרכזו של בית קברות, ולא סתם בית קברות, אלא בית קברות באמצע הלילה. בית הקברות של אוקוניון (Okunoin Cemetery), הממוקם בפסגתו של הר קויה (Kōya), דרומית לעיר אוסקה (Osaka), הוא בית הקברות הגדול ביותר ביפן. קצת בדומה להר הזיתים שלנו, זהו המקום היוקרתי ביותר להיקבר בו ביפן. עם מרכז דתי מרשים, אחוזות קבר עתיקות ומפוארות, מקדש יפהפה וטבע פראי שעוטף אותו, בית הקברות הזה זכה לא אחת בתואר המורבידי "אחד מבתי הקברות המיוחדים בעולם". הגעתי לכאן כחלק ממסע שבו ביקשתי לחוות ולהבין את החיבור הייחודי בין היפנים, שמגדירים עצמם לא אחת כעם ה"חילוני" ביותר בעולם, לדת. כשטאקיימה, שמשרת כנזיר במקדש על ראש ההר שבו לנתי, הציע שייקח אותי לסיור לילה בבית הקברות המפורסם, שמחתי. ואולם, השמחה התחלפה מהר מאוד בזיעה קרה של פחד, כי בעוד אני מתלבט אם לעבור את הגשר הישן – שלדברי טאקיימה מפריד "בין עולם החיים לעולם המתים" וחצייתו מובילה ל"דברים רעים מאוד" אם המצפון של החוצה אותו אינו נקי – חלף משב רוח קל, העששית כבתה וחושך השתרר בינינו.
בדרך לעבודה עוצרים במקדש
המסע שלי בעקבות החוויה היפנית החל בכלל חודש קודם לכן, כשידידתי קארו, תושבת העיר טוקיו (Tokyo), לקחה אותי לביקור שאותו הגדירה כ"בהול במיוחד" במקדש סנסו ג'י (Sensō-ji). זהו מקדש בודהיסטי גדול, השוכן בשכונת אסקוסה העתיקה (Asakusa) בפינה הצפון-מזרחית של מרכז טוקיו (שכונת אסקוסה, הנחשבת לאחת השכונות העתיקות ביותר בטוקיו, היא מבוך סבוך של רחובות צרים, שכיף גדול ללכת בהם לאיבוד). "אנחנו חייבים למהר", אמרה קארו, כשנכנסנו למדרחוב הקניות המוביל לרחבת המקדש, בין מאות מאמינים שעשו גם הם את דרכם למקדש. במדרחוב שררה אווירת קרנבל: פה עמד דוכן לממכר גלידה ירוקה בטעם תה, שם ניצב דוכן שבו מכרו יוקטות (קימונו קיץ) מעוטרות בפרחים, ובדוכן שלישי ניסו ילדים צעירים את מזלם בדיג דגים מפלסטיק, שיזכה אותם בעציצי בונסאי זעירים. עם זאת, קארו לא נתנה לי לקנות דבר. היא משכה אותי בידי דרך נחיל האנשים. הדבקות הדתית שהתגלתה לפתע אצל קארו הפתיעה אותי מאוד. מי מכם שקרא על קארו בסיפוריי הקודמים ( גיליון 256 של "מסע אחר", ינואר 2013), בוודאי זוכר שמדובר בבחורה ליברלית, חילונית גמורה, שבועטת דרך קבע במוסכמות חברתיות. "מדוע אנחנו ממהרים?", שאלתי אותה בעודי רץ. "קודם נגיע, אחר כך נדבר", אמרה לי באנגלית תוך כדי התנשפות.
אם תשאלו את היפני הממוצע אם הוא מחשיב עצמו לאדם דתי, התשובה תהיה בדרך כלל "לא", לעתים בשילוב צחוק או פרצוף תמהה. עם זאת, הצצה מהירה בלוח השנה היפני תגלה פסטיבלים רבים, מאורעות המצדיקים ביקורים במקדש ועוד פעילויות רבות שאפשר בקלות לסווג כפעילויות דתיות. "הבעיה העיקרית בשאלה הזאת היא בהגדרה של הדת", אומרת ד"ר אירית אורבוך, מרצה בכירה בחוג למזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב ומומחית עולמית לדת היפנית, בריאיון שקיימתי איתה לאחרונה. "ביפן, המילה 'דת' (Shûkyô) היא מילה מודרנית. היום אם תשאל יפני אם הוא דתי, הוא יחשוב שאתה שואל אותו אם הוא "חבר בארגון דתי". אם הוא אינו חבר בארגון כזה, כלומר אם הוא אינו בעל תעודה שעליה יש לשלם כסף, הוא יגיד לך שהוא אינו דתי. את המנהגים הדתיים הוא יכנה 'מסורת', כי משמעות המונח 'דתיות' ביפן שונה מאוד מזו שאצלנו".
פסטיבל הגיון של קיוטו. צילום: עודד וגנשטיין
לאחר שעמדנו בתור ארוך בכניסה, נכנסנו סוף סוף לרחבת המקדש. קארו הזמינה אותי לבמה קטנה שממנה עלה עשן קטורת סמיך. באמצעות תנועת ידיה היא עטפה את גופה בעשן, קודם את הראש, הזרועות והחזה. "שים את העשן על הבטן", אמרה קארו, שידעה שכבר יומיים אני סובל מכאבי בטן איומים. "לעשן יש יכולת חיטוי", הוסיפה. עטפתי עצמי בחוסר רצון בעשן ביד אחת, וביד השנייה נגעתי בכיס חולצתי, כדי להרגיש את קווי המתאר של משאף האסתמה, רק כדי לוודא שהוא שם. המשכנו למה שהיה נראה כמו מאות מגירות קטנות המסודרות בשורות ארוכות בצד המקדש. אלו הן המגירות המאחסנות את האו-מקוג'י (O-Mikuji), פיסות נייר קטנות שעליהן כתובות עתידות. גם כאן עמדנו בתור. קארו שילמה לגבר מבוגר מטבע של חמישה ין כתרומה, פתחה אחת מאלפי המגירות והוציאה ממנה פיסת נייר קטנה ומוארכת. היא קראה אותה וקפצה משמחה. "תראה!", היא אמרה והראתה לי את הפתק. "את יודעת שאני לא מבין מה כתוב פה, נכון?". "כתוב שיהיה לי מחר מזל גדול", אמרה קארו. "אתה לא מבין, יש לי מחר מבחן חשוב באוניברסיטה ובאתי לבקש את עזרתם של האלים כדי לקבל ציון גבוה". "אני מבין", אמרתי בקול שמתקשה להסתיר את אכזבתי. הייתי צריך לעבור את בריכת העשן הסמיך, לעמוד בשני תורים ולעבור מאות מאמינים בשביל הצלחה במבחן באוניברסיטה? האם לא יכלה קארו לחשוב על משהו בהול יותר מזה? חשבתי.
"זו בקשה קצת שטחית לבקש עזרה בלימודים, לא?", שאלתי את ד"ר אורבוך עם חזרתי לישראל. "למה שטחית? וכשאדם אומר את תפילת הדרך באוטו, זה לא אותו דבר? באופן יומיומי, יפני יכול ללכת למקדש כדי לבקש מהקאמי ("האל" או ה"אלים"- ע.ו) או מבודהה את מה שהוא צריך. אם היא הולכת לאוניברסיטה, למבחן חשוב, אז זה מה שהיא תבקש. אגב, יש קאמי שקיימים במיוחד לנושא זה. בכל מקרה, אתה פשוט הולך למקדש כשיש לך מה להגיד. יש אנשים שהולכים למקדש כל יום בדרך לעבודה. אתה תראה בחור בא עם תיק 'ג'יימס בונד', מתפלל שתי שניות – 'היי קאמי, מה שלומך? תעשה שיהיה לי יום טוב' – וממשיך הלאה. העניין הוא שאנשים אינם מחויבים במצוות כמו ביהדות".
הממשלה הרסה את הדת
הקשר של היפנים לדת ידע עליות ומשברים גדולים לאורך ההיסטוריה. על פי מרבית החוקרים, הבודהיזם הגיע לראשונה ליפן בשנת 538 על ידי מהגרים קוריאנים, ולאחר שהופץ, תחילה בקרב המהגרים ולאחר מכן בקרב החברה המקומית, התפצל לאסכולות בודהיסטיות נוספות. לבודהיזם הייתה אז עטיפה מיסטית. השלטון תמך בכך מתוך האמונה שהמסורת תגן על המדינה מפורעים ומלחמות. היפנים לא תפסו את הבודהיזם כדת, לפחות לא באופן שאנחנו חושבים על דת, אלא כמנהגי מסורת וכדרך חיים נכונה יותר. המפנה בסיפורינו חל עם "רסטורציית מייג'י" ("השלטון הנאור"), סדרת מהלכים שננקטו בסביבות 1868 ושמטרתם הייתה השבת השליטה במדינה לקיסר יפן. עד לנקודה זו, שלטו ביפן אליטות משפחתיות שונות ובהן לוחמים וברונים צבאיים שונים (שוגונים). הרפורמה הביאה עמה שינויים מרחיקי לכת כמעט בכל התחומים: יחסי החוץ והפנים, הדת, התעשייה, הצבא והשלטון. בסביבות אותה שנה, החלה להתמסד ביפן דת השינטו ("דרך הקאמי"), אשר התבססה על כתבים מיתולוגיים קדומים ועל פולחן הקאמי. הקאמי נמצאים בכל מקום, במיוחד בטבע: במפלים, ביערות ובהרים, אך בתקופה שבה נוצרה השינטו, טרם היה הקאמי מערכת סדורה של אמונות (כפי שאנחנו מכירים אותה היום). השינטו שקמה כניגוד לבודהיזם ולאמונות סיניות נוספות קיבלה את תמיכת הממשל, שעם מהלך הרסטורציה ביקש לפתוח "דף חדש" בתחום האמונה של תושבי המדינה. בסוף המאה ה-17, כאשר נערכו ניסיונות אלימים לחסל את הבודהיזם, כגון אלימות נגד נזירים ושריפות של מקדשים, הוחלט לערוך רפורמה מקיפה והסדרה של נושא המסורת הדתית ביפן. כל אדם היה חייב להחליט לאיזו דת הוא משתייך, ומסורות ומנהגים שכללו אלמנטים הן מדת השינטו והן מהבודהיזם נאלצו להתמקד ולהתעצב כדתות נפרדות לחלוטין. "יש היסטוריה עקובה מדם בין קאמי ובין הבודהה", מציינת ד"ר אורבוך. "במשך אלף שנה הם נחשבו כמעט לאותו דבר, אך ממשלת מייג'י החליטה ליצור הפרדה מלאכותית. אפשר לומר שזו אחת הסיבות שהיום היפנים מגדירים את עצמם כחילונים. הממשלה פשוט הרסה להם את הדת".
נסיך הפסטיבל
זה זמן רב שחיכיתי להגיע לקיוטו (Kyoto), שיש האומרים שהיא העיר היפה ביותר בכל יפן – מרכז תרבותי ודתי גדול ועשיר, שהיה גם בירתה של המדינה בשנים 1868-794. כאן, כך אמרו לי, "הקלישאה פוגשת את המציאות": תמצאו כאן מקדשים עתיקים ויפים, עטופים בטבע ירוק, ובתי תה יוקרתיים (שכדי להיכנס אליהם צריך להכיר את האנשים הנכונים או להחזיק בארנק נפוח במיוחד), וגולת הכותרת – זהו המקום בעל הסבירות הגבוהה ביותר בעולם לפגוש בו בגיישה, חלום ילדות אישי שלי בפני עצמו.
חציתי את הכביש ברחוב הראשי של העיר. השעה הייתה שעת צהריים והעיר כולה לבשה חג לקראת פסטיבל הגיון מאטסורי (Gion Matsuri), שהיה אמור להיפתח עוד באותו ערב. הגיון הוא אחד הפסטיבלים הגדולים והססגוניים ביותר בלוח השנה היפני. הוא מתרחש כל שנה בחודש יולי ונחגג בתהלוכה המונית ברחובות העיר. עוד אני עסוק בקריאה של תכניית הפסטיבל שהחזקתי בידי, כשלפתע נשמעה צעקה בסמוך אליי. במרחק של פחות מחצי מטר ממני עמד סוס לבן, גדול ואצילי, שכמעט רמס אותי ברגליו הקדמיות. הסוס רקע על אספלט הכביש השחור, כמו כעס על כך שחסמתי את דרכו. וכאילו לא די היה במחזה המוזר של סוס לבן וגדול במרכז העיר, על הסוס רכב ילד כבן שש או שבע. פניו היו צבועות בשכבות רבות של איפור לבן ושפתותיו היו משוחות בצבע אדום בוהק. על ראשו נח כתר מפואר בצבע זהב ובגדיו היו בצבע ורוד-אפרסק מלכותי. מבטינו הצטלבו. הוא הסתכל בעיניי ואני בעיניו, ונדמה היה לי שהוא מעט עצוב. הבטתי בו בהשתוממות, לא מבין בדיוק מה רואות עיניי, כשבחור עב בשר בעל שיער קצוץ, לבוש ביוקטה מסורתית בצבע לבן, צעק מה שהיה נשמע כמו "תפנה כבר את הדרך". הבחור הגדול החזיק חבל שבו הוביל את הסוס הלבן בדרכו. הילד המשיך להביט בי כאילו לא התרגש מהמהומה והצעקות. פיניתי את הדרך וכמעט מעדתי על שפת המדרכה. עצרתי להירגע על הספסל. "אין לך מושג את מי פגשת, מה?", שאלה אותי קארו בשיחה סלולרית. "פגשת את הצ'יגו (Chigo)", היא אמרה. "אתה בר מזל ממש", אמרה וצחקה צחקוק יפני, כזה שמשתדל להסתיר את קול הצחוק.
בבית הקברות של קויה סאן. צילום: עודד וגנשטיין
מדי שנה לקראת הפסטיבל, נבחר ילד צעיר מתוך משפחות הסוחרים המוכרות של קיוטו כדי לשמש בתפקיד הצ'יגו, אשר אפשר להגדירו כנציג האלים בזמן הפסטיבל. על הילד, שנבחר בקפידה, לעמוד בקריטריונים מוגדרים מראש של גובה ומראה ולעבור שבועות ארוכים של טקסי הכנה והיטהרות, שבמהלכם הוא מבודד לחלוטין מהשפעות העולם שבחוץ ונישא כל העת באוויר כך שרגליו לא ייגעו בקרקע (לכן הסוס הלבן). רק כאשר הצ'יגו חותך חבל מקודש המסמל את פתיחת החגיגות, הפסטיבל נפתח באופן רשמי. או אז מובל הצ'יגו הצעיר על גבי מרכבת ענק ברחבי העיר, לצהלות הקהל. אחרי מרכבתו של הצ'יגו חולפות מרכבות נוספות בתהלוכה חגיגית (תחשבו על העדלאידע בחולון, רק על סטרואידים). המרכבות הללו, המכונות "יאמבוקו" (Yamaboko), הן שיאו של הפסטיבל. משקל כל אחת מהן הוא בערך 12 טונה וגובהן כ-25 מטר. למרות משקלן, המרכבות נגררות על ידי חבורות גברים, הקוראים קריאות שמחה ומעודדים את הקהל, שעוקב מקרוב אחר התהלוכה. אם זה לא אירוע שאפשר להגדירו כדתי, אז אני לא יודע מה כן, חשבתי לעצמי.
"היפני לא יחשיב זאת כדת, אלא כמסורת, כמנהג", אומרת ד"ר אורבוך. "מה שיפה אצל היפנים הוא שהם אינם מרגישים מחויבים לעשות דבר. יש אמנם חובות, אבל אלו הן חובות חברתיות ולא דתיות. לכן הפעילות שלהם, שאנחנו נגדיר כדתית, היא למעשה פעילות חברתית. כשהם רצים עירומים בפברואר (בפסטיבל הדאקה, שמשתתפיו רצים ברחוב עירומים כמעט לחלוטין, בקור החורף, תוך ששופכים עליהם מים קפואים – ע.ו.) תקרא לזה 'מנהג'? זוהי דת. אבל אם תשאל את אחד המשתתפים למה הוא רץ, הוא יענה: 'כי כולם רצים, אז גם אני'".
גשר לעולם החיים
הנזיר טאקיימה הדליק מחדש את העששית שכבתה ושוב האירה אלומת האור את פניו ואת שיערו הקצוץ. חצינו את הגשר שבבית הקברות ונכנסנו למקדש, שהיה מואר בלא פחות מעשרות אלפי מנורות צבעוניות מנייר אורז. אלה האירו את החלל באור חם ונעים, בניגוד מוחלט לאור הירח הכחול שעטף את בית הקברות שמחוץ למקדש. הר קויה נחשב למקום מושבם של חסידי השינגון (אסכולה בודהיסטית) של קויה סאן (הר קויה, הר מקודש לזרם של חסידי השינגון). הנזיר קוקאי (Kūkai), מייסד הזרם, הגיע להר קויה בשנת 819 והקים כאן את מושבו, שהתפתח מאוחר יותר לעשרות מקדשים (המארחים תיירים באירוח "בוטיק" מיוחד) ולבית הקברות המפורסם במדינה. האגדה מספרת כי קוקאי לא מת, אלא נמצא עדיין על ההר, עסוק במדיטציה. טאקיימה גילה התעניינות רבה בישראל. דיברנו על השירות הצבאי ועל הבית שלי במושב, אבל יותר מכול הוא התעניין בדת במדינתנו. הוא התקשה להבין מדוע אנשים מסוימים בישראל עובדים ומשרתים בצבא ואחרים לא, רק מתוקף הדת. "עזוב. לפעמים גם אני לא מצליח להבין את זה", אמרתי לו. הגענו לקצה המקדש, למתחם מגודר. "שם!", אמר טאקיימה והצביע על פתח מערה. "שם נמצא קוקאי ועושה מדיטציה". אז הפנה את תשומת לבי לשני סלעים שנחו בפתח המערה. "תבקש משאלה ואז תלך בין הסלעים 90 פעמים. קוקאי יגשים את משאלתך". אולי בית הקברות עורר בי פחד, אולי המפגש עם הילד הצעיר בקיוטו השפיע עליי ואולי העשן שקארו עטפה אותי בו במקדש הבודהיסטי בטוקיו "מסטל" אותי, מכל מקום מצאתי את עצמי הולך בין הסלעים וסופר: "50… 60… 70… 75… 78…". בסיבוב ה-80 הרגשתי את הראש מסתובב ממש. זה לא בשבילי, חשבתי ועצרתי לנוח. "אני חושב שאני לא יכול להמשיך", אמרתי לטאקיימה. "אני מקווה שאתה לא מאוכזב". הוא בא ונגע בכתפי. "לא נורא, המשאלה שלך תתגשם בכל זאת", אמר לי בקול נעים. עברנו יחד שוב את הגשר, זה שמפריד בין עולם המתים לעולם החיים. פתאום בית הקברות נראה קצת פחות מפחיד.
עודד וגנשטיין – צלם תרבויות ומוביל סדנאות צילום בעולם. www.odedwagen.com
תודת הכותב לד"ר אירית אורבוך על עזרתה בהכנת הכתבה