ארגנטינה: טיול בטיירה דל פואגו

בתשע בבוקר עגנה הספינה שלנו ברציף הנמל באושואיה (Ushuaia), שממנו הפלגנו 19 ימים קודם לכן לאנטרקטיקה. הטיול אל היבשת הכי דרומית של כדור הארץ הגיע לסיומו. הרגשתי כאילו אנחנו חוזרים מאיזה יקום מקביל, מיוחד ומופלא. הטיסה מאושואיה לבואנוס איירס, בדרך הארוכה בחזרה הביתה, עמדה לצאת רק בשעות הערב ואני חשתי צורך נואש לרכך קצת את השיבה לציוויליזציה. התיישבנו במונית-מיניבוס ונסענו אל הפארק הלאומי טיירה דל פואגו (Parque Nacional Tierra del Fuego), הנמצא כ-12 קילומטר מערבית לאושואיה, בירת פרובינציית טיירה דל פואגו – "ארץ האש" – שבקצה הדרומי של ארגנטינה.

ערכי נוף וטבע ייחודיים

הפארק, שהוכרז רשמית בשנת 1960 במטרה להגן על ערכי נוף וטבע יחודיים, נחשב לאחד היפים בארגנטינה. אחד הדברים המייחדים אותו הוא העושר הנופי שלו: מצד אחד זהו פארק חופי הנושק בדרומו לתעלת ביגל (Beagle Canal) – אותו מעבר ימי מפורסם בקצה הדרומי של יבשת אמריקה, המחבר בין האוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט – ומצד שני השלוחות הדרומיות של הרי האנדים, הגולשות אל תעלת ביגל, מזמנות נוף דרמטי של פסגות מושלגות, עמקים קרחוניים, מפלים, נהרות ומפרצים עמוקים.

הפארק הוא ביתם של בעלי חיים רבים. צילום: shutterstock

גן עדן של בעלי חיים

צעדתי לי במסלול החוף, בין עצי אשור (Nothofagus, עץ ממשפחת האלוניים), עצי קנלו (Canelo, Drimys winteri) שפרחיהם לבנבנים ויפהפיים ושיחי קלפאטה (Berberis buxifolia) שביניהם קורצות לגונות צלולות. הרגשתי שאני מסניפה חמצן. בלגונות שטו להם ברבורים שחורי צוואר (Cygnus melancoryphus). פה ושם נקר מגלני (Campephilus magellanicus) עם ראש אדום לוהט הקיש במקורו על העצים בעוצמה של תוף טאם טאם.

הפארק הוא ביתם של בעלי חיים רבים, בהם יונקים כמו גואנקו (Guanaco), שועלים, ארנבים ואף מין פולש של בונים (Canadian beaver) שהובאו לכאן לפני שנים מקנדה והסכרים שהם בונים בנהרות גורמים מדי פעם להצפות. זהו גם בית הגידול של המון סוגי עופות: מין של אווזים (Chloephaga hybrid) ובו הזכרים בצבע שחור מנומר, ברווזים צבעוניים, אלבטרוסים שחורי גבות (Thalassarche melanophris), סוג יסעורים (Pelecanoides), שחפים, קורמורנים, קונדורים, עיטים ועוד. מיטיבי לכת מוזמנים לטפס לפסגת הר גואנקו (Guanaco). מדובר אמנם במסלול מאתגר בן ארבעה קילומטרים, אך התצפית הנשקפת ממנו על רכס פוואינו (Fueguino) מרהיבה ושווה את המאמץ. נקודת ההתחלה היא באגם רוקה.

המשכתי לטייל והגעתי לאלקוש (Alakush), מרכז מבקרים הנושק לאגם רוקה. במקום פועלות גם מסעדה, ובה אסאדו ומיני בשרים מהמטבח הארגנטינאי, מאפים תוצרת המקום ויינות פטגוניה, וחנות קטנה המציעה ליקרים, מזכרות, ריבות מפירות האזור, מידע כתוב ושירות חביב. אפשר פשוט לשבת בשקט על המרפסת ולצפות בציפורים, ואפילו לערוך חתונה – אם אתם מתעקשים להינשא בקצה העולם.

רכבת "סוף העולם", עוברת בנופים של טבע לא מופרע. צילום: shutterstock

רכבת האסירים

רוב האנשים מגיעים לפארק לטיול של יום, לפני או אחרי ההפלגה לאנטרקטיקה, כפי שאנחנו עשינו, אך מומלץ בחום להקדיש לו מעט יותר זמן. הבטחתי לעצמי שבפעם הבאה אבלה בו לפחות יומיים. אפשר ללון בתחומי הפארק עצמו: באתרי קמפינג בסיסיים – בחינם, או בכאלה עם מקלחות ומטבח – בתשלום (מומלץ להזמין מקום מראש), אבל למי שמעדיפים לינה טובה במלון מומלץ פשוט לחזור לאושואיה, ללון בה ולצאת לעוד יום בפארק.

אפשר להיעזר בשירותי המיניבוסים שאוספים באופן קבוע נוסעים מול לשכת התיירות בעיר ועוצרים בכמה נקודות מפתח בפארק או להגיע במונית פרטית, אבל הדרך הכי רומנטית היא לעלות על רכבת "סוף העולם" (El Tren del Fin del Mundo), שמתהדרת בתואר "הרכבת הדרומית ביותר בעולם". זוהי אטרקציה תיירותית אך חביבה, שסיפורים היסטוריים בצדה: בסוף המאה ה-19 הקימה ממשלת ארגנטינה מושבת עונשין באושואיה והגלתה אליה פושעים ואסירים פוליטיים. אותם אסירים הם שבנו את המסילה שעליה נוסעת רכבת קצה העולם. המסילה נבנתה במקור כדי לשנע סחורות מהדרום הרחוק לפנים הארץ ועצי היערות מסביב שימשו חומר גלם לאדוניה. הרכבת, שזכתה לכינוי "רכבת האסירים", יוצאת מתחנת סוף העולם (כשמונה קילומטרים ממערב לאושואיה – אפשר להגיע אליה במונית) ועוברת בדרכה בנופים של טבע לא מופרע.

מידע מעשי

עונה: החודשים הכי מומלצים לביקור הם נובמבר-פברואר (חודשי הקיץ בחצי הכדור הדרומי). העונה הגשומה (עם שלג במקומות הגבוהים) היא מרס-מאי. באופן כללי מזג האוויר באזור הפכפך, ושמש, גשם ורוח מופיעים בו בערבוביה.

הגעה: בטיסה מבואנוס איירס לאושואיה, ומשם ברכב או ברכבת "סוף העולם".

טיפ לדרך

המוזיאון הימי החביב של אושואיה (Museo Marítimo y del Presidio de Ushuaia), השוכן במבנה הכלא ההיסטורי של העיר ומתהדר בתואר "בית הסוהר דרומי ביותר בעולם", מזמן הצצה מעניינת להיסטוריה של העיר ושל ארץ האש בכלל. מומלץ לבדוק שעות פתיחה באתר.

גליה גוטמן – עיתונאית וטיילת