המיתוס הסיבירי

כששומעים את המילה "סיביר", מיד עולים בדמיון מרחבי שלג אינסופיים, טמפרטורה של 30 מעלות מתחת לאפס ביום טוב, איכרות בחצאיות רחבות המלקטות תפוחי אדמה, זאבים מייללים, גולאגים, סולז'ניצין, אידה נודל, ארץ גזירה שממנה לא חזרו. חשבתי על כך כששטנו בספינה קטנה על ימת באיקל (Lake Baikal) שבדרום סיביר. עמי האזור הקדומים סגדו לאגם, והיראה המיסטית דבקה גם בקוזקים וברוסים שהחלו להגיע לסיביר במאה ה-16 במצוות הצארים. "באיקל לקח", אמרה ברצינות נטליה, טבחית הספינה, כשהעט נשמט מידי ונפל למים.

הקפטן וסילי השמיע דיסק עם שירים רוסיים של פעם על "הפנינה הכחולה של סיביר", ואני ישבתי על הסיפון בבגד ים, נהנית מהרוח הקלילה, מהשמים הכחולים, מיערות הטייגה (Taiga) שמסביב ומהירוק הטורקיזי שנובע מהמינרלים המצטברים לחופי הימה. יותר מהכול, טיול הקיץ שלנו לסיביר היה מסע מנטלי לארץ שהכרנו מהסיפורים – ולא באמת הכרנו.

הגענו בטיסה ממוסקבה לאירקוטסק (Irkutsk), בירת מזרח סיביר. הסופר אנטון צ'כוב כינה אותה "פריז של סיביר", ואכן העיר היא חלון ראווה של אדריכלות בארוקית נוסח סיביר – כנסיות עם כיפות בצל מוזהבות, בנייני ציבור מרשימים המהווים ניגוד מרענן לשיכונים הסובייטיים הכוחניים ובתי עץ יפהפיים שנבנו מגזעי עצים שלמים ללא מסמר אחד, שכמו צנחו היישר מהסיפורים. המרשימים שבהם נבנו על ידי סוחרים אמידים ובעלי מעמד.

באירקוטסק עלינו על רכבת הנוסעת על קטע מהמסילה הטרנס-סיבירית הישנה, שנותר אחרי שמי הבאיקל הציפו את הקו המקורי בעקבות בניית סכר. הקו, , משמש כיום בעיקר תיירי פנים בחופשת קיץ. הם ישבו בניחותא בקרונות, פיצחו גרעינים שחורים קטנים, שיחקו בקלפים, אכלו ושתו. התוואי עובר בין גבעות מיוערות, כפרים קטנים ודאצ'ות. אגב, גם דאצ'ה זה לא מה שחשבתם, בטח לא בסיביר. לרוב מדובר בבית קיץ קטנטן, שנמלטים אליו ממוסקבה או מערים מעיקות אחרות, ובחודשי הקיץ הקצרים מגדלים שם ירקות בגינה. כיום הם עושים את הדרך הארוכה לסיביר מרצונם החופשי, כדי להרגיש חופש. מי היה מאמין.

בתחנות השונות שבהן הרכבת נעצרת, עומדות מוכרות עם סלים על הרציפים ומציעות דגי אומול (Omul – דג ייחודי לבאיקל) מעושנים ותותי גינה נהדרים. זללנו אומול עטוף בנייר עיתון וגם תותים ואחר כך צעדנו על קטע מסילה שאינו בשימוש עוד, בין פרחי קיץ שובי לב. במרחק נראו רכס הרי חמארדבאן (Khamar-Daban), המעטרים את הבאיקל.

סיביר לא הפסיקה להפתיע, לא רק בטבע הנהדר והבלתי מופרע שלה או בכלבי הים הייחודיים לבאיקל הנקראים "נרפה" (Nerpa), אלא גם בפסיפס הצבעוני והמרתק של הקבוצות האתניות השונות החיות בה – מבוריאטים ויקוטים (עמי סיביר הקדומים), שדתם בודהיזם השזור בפולחנים שמאניים, ועד המאמינים הישנים (רוסים לבנים שהוגלו לסיביר במאה ה-17 כי התנגדו לרפורמות של הכנסייה הפרבוסלאבית). סיביר חווה כיום רנסנס תרבותי ודתי חסר תקדים.

באחד הימים הגענו לכפר ברגוזין (Barguzin) שעל גדתו המזרחית של הבאיקל, וחלפנו על פני בית קברות ישן. לולא המגן דוד שעל הגדר ספק אם היינו שמים לב שמדובר בבית עלמין יהודי. היהודים הראשונים הגיעו לסיביר במאה ה-17. היו בהם אסירים פוליטיים, סוחרים, הרפתקנים. מי חשב שנגיע אי פעם לסיביר ונטייל בין מצבות שהזמן עשה בהן שמות ושכל אחת מהן מקפלת סיפור חיים יהודי עלום.

המשכנו מזרחה אל אולאן אודה (Ulan Ude), בירת הרפובליקה הבוריאטית והעיר השלישית בגודלה במזרח סיביר. במרכז העיר ניצב פסל ברונזה ענקי בדמות ראשו של החבר לנין, 42 טונה משקלו, שבעה מטרים גובהו. צעירי העיר חלפו על פניו באדישות, לא מודעים למשמעות ההיסטורית והפוליטית יוצאת הדופן של האיש. בעיצומו של הקיץ הסיבירי, הטמפרטורה עמדה על 37 מעלות מעל לאפס. עוד מיתוס נשבר. את החום הפיג רק משקה הקְווַאס, תסס לחם בעל אחוזי אלכוהול מעטים (עד 1.2 אחוז) שנמכר צונן מחבית על עגלה רתומה לסוס.