מטיילים בפנום פן

כשהגעתי לפנום פן (Phnom Penh) לראשונה לפני 12 שנים זיהיתי בפאתי העיר התקהלות גדולה. כשהתקרבתי ראיתי בור גדול ובתוכו אלפי כלי נשק שרופים. היה זה חלק מהמאמץ הממשלתי לאסוף ולהשמיד את כלי הנשק הרבים שנותרו ברשות הקמבודים. אחרי כארבעה עשורים של לחימה – באמריקאים, בווייטנאמים ובעיקר בבני עמם – בכל בית החזיקו רובה אחד לפחות, אם לא כמה.

חיוך של תקווה

עשור אחר כך, ב-2010, אני ניצב שוב בהתקהלות בפאתי פנום פן, והפעם בפסטיבל המים (Bon Om Touk). זהו אחד הפסטיבלים הגדולים בקמבודיה, המתחיל כל שנה בירח המלא האחרון באוקטובר או הראשון בנובמבר, ונמשך כשלושה ימים. הפסטיבל מציין את ההיפוך החל בכיוון הזרימה של נהר טונלה סאפ (Tonle Sap) אחת לשנה. שיא החגיגה הוא בתחרות שיט מסורתית בסירות ארוכות וצבעוניות שמייצגות את המחוזות בקמבודיה. עשרות אנשים חותרים במרץ בסירות, ומאות של צופים עומדים על גדת הנהר ומעודדים בהתלהבות.

לכאורה אי אפשר לקשור בין הדברים, כי הם מרוחקים בזמן ובמרחב. אבל עבורי, זהו עוד סימן לכיוון שאליו צועדת קמבודיה. זה לא תהליך חלק, אלא דרך מלאת מהמורות, כמו הכבישים של קמבודיה, שעדיין מחוררים מפצעי הפגזים (אם כי פחות ופחות, בשנים האחרונות שופרה התשתית).

העוני בקמבודיה קשה, השחיתות הפכה ממסדית ותרומתו העיקרית של האו"ם ל"מעבר לדמוקרטיה" הייתה להפוך את האיידס לבעיה נפוצה (יש טענות שהגוף מטעם האו"ם שפיקח על הבחירות הביא לעלייה בזנות עבור החיילים, ובנוסף "ייבאו" והפיצו חיילי האו"ם את מחלת האיידס. לפי הנתונים, ב-1998 כשני אחוזים מהאוכלוסייה היו נגועים במחלה). ובכל זאת, אחרי שנים קשות כל כך, אפשר סוף סוף לראות אנשים עם חיוך של תקווה. גם פנום פן מנערת את האבק וממריאה שוב.

ארמון המלך: הוד רוממותו בבית

את הבוקר אני מתחיל בסיור בארמון המלכותי (Royal Palace). קמבודיה היא דמוקרטיה מלוכנית, אך למלך הנוכחי, נורודום סיהאמוני יש תפקיד סמלי בלבד. יש משהו שובה לב בקווים הנקיים של הארמון, ובניגוד לבתי מלוכה מנקרי עיניים בארצות אחרות, ארמון המלך בקמבודיה פרופורציונאלי למדינה.

הארמון, שרק חלקים ממנו פתוחים לציבור (שכן המלך ומשפחתו מתגוררים בארמון), כולל שלושה מתחמים המופרדים בחומה. החלק הראשון הוא מכלול מבני קבלת הפנים של הארמון (Preah Tineang Tevea Vinichhay) השני הוא פגודת פרה קאו (Wat Preah Keo Morakot) המכונה פגודת הכסף (Silver Pagoda); והשלישי הוא אזור אורוות הפילים לשעבר.

אני נכנס למתחם מצדו המזרחי, דרך השער הפונה לכיוון נהר טונלה סאפ, והארמון נגלה לפני על שלל בנייניו. מול השער הראשי נמצא אולם ההכתרה וקבלת הפנים (Chan Chhaya Pavilion). נברשות מצרפת ושטיח משי מסין מעטרים את התקרה ואת הרצפה במבנה המכובד. מכאן אפשר להשקיף מרחוק על מתחם המגורים של בית המלוכה, והדגל הכחול המונף מסמן שהמלך נמצא בארמון.

במבנה הקטן שלשמאלו של אולם ההכתרה מוצגים מעט מאוצרות בית המלוכה, ובהם שבע בובות בלבוש המסורתי (סמפוט, Sampot), שלגופן בד מלבני באורך 3.2 מטרים הכרוך סביב האגן כמכנסיים. הצבעים השונים של הסמפוט מייצגים את ימי השבוע. שמאלה משם עומד מבנה אפרפר ועדין – הביתן של נפוליאון ה-3. המבנה בנוי בסגנון מערבי, מתנה מנפוליאון ה-3 למלך קמבודיה דאז. המבנה שימש את קיסרית צרפת בטקס הפתיחה של תעלת סואץ, ולאחר מכן פורק ונשלח כשי לקמבודיה. על הדלתות נשאר עיטור בצורת האות N ונפוליאון הפך באחת לנורודום, מלכה של קמבודיה.

פסל בודהא בוואט פנום, המקדש החשוב בפנום פן. צילום: א.ס.א.פ קריאייטיב | shutterstock

עוד במטיילים:

* על הבר באדינבורו

* מסע קולינרי בטוקיו

* סיור בשוקי האוכל המומלצים באירופה

פגודת הכסף

ממתחם הארמון אני עובר לפגודת הכסף (Silver Pagoda). הכינוי פגודת הכסף דבק בה בשל כ-5,000 אריחי הכסף המרצפים את רצפת המבנה, שמשקלם מגיע לכשש טונות. השם הרשמי של הפגודה הוא ואט פרה קאו – כלומר פגודת האזמרגד (Pagoda of the Emerald Buddha), מכיוון שנמצא בה פסל הבודהא המקודש ביותר בקמבודיה – בודהא מאזמרגד. דווקא הפסל של מייטיריה – הבודהא של העתיד – הוא המרשים ביותר מבין שלל הפסלים שבפגודה. הפסל עשוי מ-90 קילוגרם של זהב, ומעוטר ב-2,086 יהלומים, הגדול שבהם בגודל 25 קראט.

בקדמת הפגודה יש שילוב נוסף בין נפוליאון ובין המלך נורדום, בדמות שמפוסלת רכובה על סוס. מבט זריז מגלה שהדמות לבושה בבגדים מערביים ומחזיקה בידה כובע נפוליאוני טיפוסי. למעשה היה זה פסל של נפוליאון ה-3, וראשו הוחלף בזה של נורודום. מאחורי הפגודה ניצב דגם מרשים של אנגקור ואט (Angkor Wat), המפורסם במקדשי אנגקור. מכיוון שהמקדש המקורי עצום ממדים, מומלץ לראות את הדגם כדי להתרשם מהסימטריה ולהבין את ההיגיון שמאחורי הארכיטקטורה, לפני שמבקרים במקדש המקורי.

המוזיאון הלאומי: מסע בזמן

הליכה קצרה מארמון המלך מביאה אותי למוזיאון הלאומי (National Museum of Cambodia), שנבנה בשנים 1920-1917 בהשראת מקדשי אנגקור. במוזיאון אפשר למצוא אוסף מרשים של פיסול הינדי ובודהיסטי, לצד חפצי אמנות אחרים, כמו מסכות וכלי בית מוזהבים ומעוטרים ששייכים לבית המלוכה. התצוגה מסודרת באופן כרונולוגי ואפשר לעקוב בקלות אחר השינויים בסגנון האמנותי, מפסלי ברונזה קטנים בתקופה הפרה-אנגקורית, דרך פסלי אבן בתקופה המוקדמת של אנגקור, ההינדואיסטית בעיקרה, ופסלי אבן מונומנטליים, ועד פיסול בעץ בתקופה שלאחר נפילת אנגקור. חילופי הדת הבלתי פוסקים מגולמים בדמותו של הארי הארה (Harihara), פסל שחציו האל וישנו וחציו האל שיווה, והיא ייחודית לקמבודיה. מומלץ לשכור מדריך לסיור של כשעה במוזיאון.

המתעניינים בבודהיזם ובחיי הנזירים יוכלו לבקר בוואט אונאלום (Wat Ounalom). במתחם המקדש, בסטופה מאחורי המבנה המרכזי, טמונה שערה מגבותיו של הבודהא. המקדש נמצא במרחק הליכה מהמוזיאון לכיוון צפון ברחוב סמדץ' סוטארוס (Samdech Southearos Blvd).

מקדש הוואט פנום מוקף בפארק קטן בו אפשר לשבת על ספסל ולהאכיל את הקופים. צילום: א.ס.א.פ קריאייטיב | shutterstock

ואט פנום: ערש העיר

במצב רוח היסטורי אני ממשיך צפונה לנקודה שבה החלה להיווצר העיר. האגדה מספרת על אישה בשם פן, שמצאה ב-1373 ארבעה פסלונים של בודהא בנהר. כדי להצילם מהמים היא הקימה להם מקדש על גבעה מלאכותית. פנום הוא "גבעה" בקמבודית, ולפיכך נקרא המקדש החשוב בעיר ואט פנום (Wat Phnom) – מקדש הגבעה. לימים החלו לקרוא לגבעה פנום פן (הגבעה של פן) והשם התרחב לכל האזור שלמרגלותיה. לצד המקדש נמצא פסלה המחייך של הגברת פן, וקברו של המלך פונהאה יאט, שנמלט מאנגקור עקב המלחמה עם התאילנדים, והפך את פנום פן לבירתו ב-1433. היום מוקף המקדש בפארק קטן, שאליו נעים להגיע, לשבת על ספסל ולהאכיל את הקופים.

השמש כבר נמצאת במרכז השמים וזה זמן טוב להפסקת צהריים. אני נכנס למסעדה מקומית ומזמין אמוק (Amok), מנה מסורתית של דג בחלב קוקוס ותבלינים, המוגשת בתוך חצי אגוז קוקוס המשמש כקערה (המלצות על מסעדות ראו במסגרת). פנום פן עצלה בשעות אלו, והשדרות הרחבות שנותרו מתקופת הצרפתים משרות עליה אווירה נינוחה, שלא כערי הבירה הסואנות בשאר המדינות בדרום-מזרח אסיה.

כלא 21-S: הגבעה המורעלת

את אחר הצהריים אני מקדיש לביקור באתרים לזכר רצח העם שהתבצע במדינה בשנות ה-70, כשקמבודיה היתה תחת שלטון הקמר רוז'. טואול סלנג (Tuol Sleng, הגבעה המורעלת), שכונה בידי הקמר רוז' S-21 – "כלא ביטחוני מספר 21", הוא בית ספר שהוסב לכלא ולמרכז עינויים והיום משמש כמוזיאון להצגת הזוועות. יותר מ-17 אלף גברים, נשים וילדים נכנסו למתקן, רק בודדים יצאו ממנו חיים, לאחר שהווייטנאמים כבשו את העיר והפילו את השלטון האכזרי. בכיתות, שהוסבו לתאי כליאה, אפשר לראות את מכשירי העינויים ששימשו את הסוהרים, ואף כתמי דם, שנותרו כעדות לזוועות. על העינויים שעברו הכלואים אפשר ללמוד מאוסף ציורים של אחד הניצולים הבודדים. בקומה השנייה של המתקן מוצגת תערוכה מרגשת של סיפורים אישיים על החיים בשלטון הקמר רוז'.

המקום שאליו נלקחו האסירים מ-21S-, כשידיהם ועיניהם קשורות, נמצא במרחק של כ-15 קילומטר מדרום לעיר. כשירדו מהמשאיות, מוזיקת רקע חזקה קיבלה את פניהם, כדי שתושבי הכפרים שבאזור לא ישמעו את צעקות הכאב, בשעה שמכים אותם באלות ושוברים את מפרקתם. הם נקברו בקברי אחים באזור שנקרא שדות הקטל צ'ואונג אק (Choeung Ek). חלק מהקברים נחפרו, וגולגולות הנרצחים רוכזו באנדרטה הממוקמת בכניסה לאתר. שלטים באנגלית מספקים הסברים קצרים על הקברים וכדי לקבל הסבר מפורט יותר אפשר לשכור מדריך שמע בכניסה.

הטיילת – הלב הפועם של העיר

בדרך חזרה לעיר ראשי עמוס במחשבות. אני מתיישב באחד מבתי הקפה בטיילת שנמצאת במזרח העיר לאורך רחוב סיסוואט קווי (Sisowath Quay) המקביל לנהר טונלה סאפ, ומזמין בירה צוננת. הטיילת הרחבה היא הלב הפועם של העיר. בבוקר מגיעים אליה זקני העיר לתרגל טאי צ'י, בצהריים נחים לצד הנהר פועלים עייפים ובערב מגיעים תיירים לעשרות הברים והמסעדות הפרוסים לאורכה. בימי שבת וראשון מתקיים בין הרחובות 106 ו-108 שוק לילה, הכולל גם הופעות חיות.

כשיורדת השמש ונשבר החום, הטיילת מתעוררת לחיים בבליל של אורות וצלילים שבוקעים מהמסעדות והברים. בשולחן לידי, תיירים בריטים מספרים בהתלהבות על ביקורם במטווח העירוני. ברגע של הברקה אירונית החליטו השלטונות לנצל את כלי הנשק הרבים שנאספו מהתושבים כדי להרוויח עוד כמה דולרים. במטווח מקבלים תיירים תפריט של כלי נשק, מקלצ'ינקוב ו-16M ועד RPG. בשולחן אחר ניהלו אנשי עסקים משא ומתן מתקדם לרכישת קרקע להקמת מלון בוטיק, ואני קיבלתי עוד הוכחה למה שכבר שמעתי – עסקי הנדל"ן בעיר פורחים ומושכים משקיעים מהעולם. פנום פן מתברגנת והופכת מיושבת יותר, אבל היא עדיין קצת המערב הפרוע של אסיה. אסיה שמטיילים חולמים עליה – שילוב קקופוני של חדש וישן, של עושר ועוני, של ריחות, מראות וטעמים.

הטיילת השוקקת של פנום פן. צילום: עמוס צוקרמן

המסעדות שכדאי להכיר

The Blue Pumpkin: רשת מצליחה של מאפיות וגלידריות, עם אוכל מערבי מצוין וקפה משובח.
איפה: 245 Sisowath Quay

Friends: מסעדת טאפאס נעימה השייכת לארגון Friends, שמלמד ילדי רחוב לבשל ומסייע להם להיחלץ מהעוני.
איפה: 215 Street 13(ליד המוזיאון הלאומי)
לאתר

Foreign Correspondents Club (או בקיצור: FCC): מלון בוטיק ומסעדה מהוותיקים והמפורסמים בעיר. ה-FCC ממוקם בקומה השנייה של בניין קולוניאלי יפה, שמציע נוף מרהיב לנהרות המצטלבים בעיר. התפריט משלב בין מטבח מערבי לבין מטבח קמבודי מודרני.
איפה: 363 Sisowath Quay
לאתר

Ngon Restaurant: מסעדה מעוצבת עם אווירה נפלאה וגן קסום. במסעדה מוגשים מאכלים משובחים מהמטבחים הווייטנאמי והקמבודי. איפה: 60 Preah Sihanouk Blvd.
לאתר

Bopha Phnom Penh – Titanic Restaurant: מסעדה קמבודית על גדות הנהר עם אווירה שקטה. בערב נערכות הופעות של מוזיקה קמרית מסורתית בשעות 21:00-19:00.
איפה: Sisowath Quay (במעגן ספינות התייירים)
לאתר

תיירים בטיילת לעת ערב. צילום: עמוס צוקרמן

אי אפשר בלי קניות

השוק המרכזי פסאר תמיי (Psar Thmey): השוק המרכזי של פנום פן שוכן במבנה צהוב מעוטר בכיפה. השוק המקורה, שמיועד לתיירים ולמקומיים כאחד, שופץ לאחרונה והוא נקי ומסודר.
איפה: Intersection of Kampuchea Krom & Street 63 (כניסה נוספת: רחוב 53 פינת רחוב 130).

השוק הרוסי פסאר טול טום פונג (Psar Toul Tom Pong): השוק הפופולרי בקרב תיירים, מאפשר קניית מזכרות, בגדים, חפצי חן ועבודות יד – בדים, כריות, ערסלים, פסלי ואבן ועוד. בסביבת השוק פועלות חנויות רבות המתמחות בעתיקות, וכן בתי קפה ומסעדות.
איפה: דרומית לרחוב Mao Tse Toung Blvd.

Artisans d’Angkor: בית המפעל הבוטיקי הידוע מסיאם ריפ פתח לאחרונה חנות גם בפנום פן. במקום מוכרים תכשיטים, עבודות עץ ואבן, תבלינים ותמרוקים איכותיים המבוססים על חומרים טבעיים, והכל עשוי בעבודת יד.
איפה: 12AE0 Street 13 (מול הדואר).
לאתר

הכותב הוא מדריך טיולים לארצות מזרח ודרום-מזרח אסיה, מרצה ומתורגמן
השתתפה בהכנת הכתבה: תמר גולדברג – מדריכת טיולים לארצות מזרח ודרום-מזרח אסיה, מרצה ומורת דרך בארץ