מנגינת החליל
ארמניה היא אחת המדינות המיוחדות בדרום הקווקז, עם נופים פראיים, כנסיות עתיקות, מיעוט נוודי, הר תנ"כי הניצב מעבר לגבול ועבר סוער הכולל תהפוכות פוליטיות ורצח עם שמעורר עד היום ויכוחים מרים. טיול אינטימי בארץ הארמנים
"תראה איזה צליל יפה הוא משמיע", אמר אלמסט בזמן שהוציא בעדינות מתיק שחור עם ריפוד מקטיפה אדומה מה שנראה בתחילה כמו חליל, אם כי חוריו היו גדולים יותר מאלה של חליל רגיל. צבעו של הכלי היה אדום בהיר והוא הסתיים בפייה בצבע שנהב מבריק. אלמסט אחז בו בשתי ידיו, עצם את עיניו, ומיד כשהתחיל לנגן בו אפשר היה להבין שאין זה "סתם חליל". הדודוק (Duduk) הוא אחד מסמליו של העם הארמני. זהו כלי נשיפה עשוי קליפת עץ משמש (עוד סמל ארמני מובהק), שנגינתו נשמעת כמו שילוב ייחודי בין קלרינט לסקסופון. ואולם, בידיו האמונות של אלמסט, שניגן בו ניגון ישן ועצוב, קולו של הדודוק נשמע אנושי כמעט.
ישבנו במסעדה קטנה באחד מפרברי עיר הבירה ירוואן (Yerevan). לאט לאט הצטרפו לאלמסט עוד כמה נגנים על כליהם: קלרינט, אקורדיון ודלי מתכת שהפך לכלי הקשה. כהרף עין התחלף ניגונו העצוב של הדודוק בניגון שמח, וכעבור רגע נוסף התמלאה הרחבה בזוגות מקומיים שרקדו בשמחה גדולה. הנשים הסתובבו במעגל והגברים רקדו סביבן, מניפים את ידם מעלה, בתנועה גאה. המוזיקה הייתה כל כך מהפנטת, עד שתוך דקות ספורות המסעדה כולה, כולל אנחנו, כבר הייתה על הרגליים. המוזיקאים ניגנו בעוצמה והייתה תחושה שהנה עוד רגע גם התקרה תתרומם באוויר.
פרגים מלוא העין
יצאנו קבוצת צלמים מישראל לארמניה, לפגוש את הנופים היפים, הכפרים המרוחקים ובעיקר לפגוש במדינה, שמצד אחד, נורא קרובה אלינו ומצד שני, נמצאת עדיין "מתחת לראדר" של המטייל הישראלי. השארנו את ירוואן מאחורינו ויצאנו לכיוון צפון, לארמניה הכפרית. בעידן ברית המועצות היו בארמניה, שהייתה חלק ממנה, מפעלי תעשייה רבים שייצרו בין היתר כימיקלים, גומי, נעליים, אריזות ומזון מעובד, ומוצריהם נמכרו לרפובליקות שכנות במעצמה הסובייטית בתמורה לחומרי גלם. באותה עת, למרות שטחים חקלאיים נרחבים ואדמה פורייה ועשירה ברחבי המדינה, עמד שיעור המועסקים בחקלאות מתוך סך העובדים הכללי במדינה רק על 20 אחוז. בפרברי ירוואן חלפנו על פני אזור תעשייה מאובק ונטוש. עם פירוק ברית המועצות פורקו המפעלים, ועיירות הפועלים שנבנו סביבם ננטשו כמעט לחלוטין. הצעירים עברו למפעלים אחרים והמבוגרים איבדו את מקום עבודתם. כתגובה לאותו פירוק המוני בסקטור התעשייתי, עלתה אט אט קרנה של החקלאות: פירות הדר, כותנה, כרמים, דגים ובקר. על פי מחקר שערך מכון הסקרים הלאומי של ארמניה, בשנת 2006 יותר מ-40 אחוז מהעובדים במדינה עסקו בענף החקלאות.
עם היציאה מהפרברים אל הטבע הארמני, הנוף האפור מתחלף בנוף פראי של גאיות ירוקים ופסגות מעוטרות כתרי שלג. זוהי תחילת הקיץ והעמקים מתמלאים במרבדים של פרחי פרג – הפרג המזרחי (Papaver Orientale) והפרג הוורוד (Papaver Roseolum) – שיוצרים בשדות הירוקים כתמי צבע עזים של אדום, כתום וורוד. הטבע הקיף אותנו מאופק לאופק ורק כביש האספלט השחור שעליו נסענו "פגם" באשליה של הצצה לעולם בראשיתי. בכלל, נראה שזה בדיוק הזמן הנכון לבקר בארמניה. מצד אחד יש תשתיות ראויות כגון כבישים חלקים, מקומיים המוכנים לארח תיירים בביתם ומדריכי טיולים מיומנים, ומצד שני המדינה נמצאת עדיין הרחק משביל התיירים השחוק.
ארמניה ידעה ימים זוהרים מאוד בעברה. כבר במאה ה-17 לפנה"ס, החלו ממלכות שונות לתפוס כאן אזורי שליטה ולהיאבק על מקווי המים הגדולים ועל אוצרות הטבע הרבים שבה. בשנת 321 לפנה"ס התבססה באזור מונרכיה עצמאית, אשר כונתה "הממלכה הארמנית הגדולה". בשיאה (שנת 69 לפנה"ס), התפרשה הממלכה על פני 750 אלף קילומטר רבוע בשטחן של מדינות מודרניות כמו גאורגיה, איראן, תורכיה, לבנון וסוריה. ואולם, היה זה שיא קצר למדי כי כבר באותה שנה השתלטו הרומאים על האזור, שמקומו בין שתי יבשות הוא "פנינה אסטרטגית". מאז ידע האזור פרקי עצמאות קצרים (ממלכות ארמניות) ופרקים ארוכים יותר של אימפריות שליטות. עברו כאן יוונים, רומאים, ביזנטים, מונגולים, פרסים, עות'מאנים ורוסים. גם כמה מהנתיבים של דרכי המשי העתיקות שהתחילו בסין עברו כאן ותושבי האזור היו חלק נכבד מאותם סוחרים שהעבירו סחורות ומידע ממזרח למערב ולהפך. הכביש שעליו נסענו צפונה נבנה כמעט במקביל לדרכי הסחר העתיקות הללו ולא אחת הבחנו בגשרים ובאורחנים (חאנים) מאבן אשר שימשו את הסוחרים בימי קדם. כיום, הסוחרים היחידים שעוד נותרו כאן הם הנשים המבוגרות, העומדות בצדי הדרכים עם דוכנים לממכר פטריות גדולות, פירות יער משובחים ודגים מיובשים שטעמם אולי טוב אבל ריחם מסריח את המזוודה לחודשיים לפחות.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ניטש באזור מאבק בין האימפריה העות'מאנית לרוסיה הקיסרית, והממשל התורכי החל לראות בארמנים משתפי פעולה עם הרוסים. באפריל 1915 נעצרה והועלמה מרבית האליטה הארמנית באיסטנבול. בחודשים שלאחר מכן מאות אלפי ארמנים נרצחו כשהוגלו מאזור רמת אנטוליה של היום לעבר המדבר הסורי (כשבדרך מזנבים והורגים בהם מיעוטים אחרים). עד היום טוענים התורכים שאותם ארמנים מתו בגלל מלחמת אזרחים פנימית, מחלות ורעב ואינם מכירים בטבח.
לוואש, לורי ובצל ירוק
לאחר כמעט שעתיים של נסיעה, עצרנו את הרכב במרכזו של הכפר ההררי אגחוונדזור (Aghavnadzor). כנסייה זעירה ניצבת בכניסה לכפר. מרבית הארמנים הם נוצרים אורתודוקסים. על פי המסורת, הארמנים נחשבים לאומה הראשונה בעולם שהתנצרה באופן רשמי (301 לספירה). אפילו בכפרים ובעיירות הקטנות ביותר אפשר למצוא, מלבד שוק מקומי שתמיד נחמד לעצור בו ולקנות צידה לדרך, גם כנסייה, שלעתים אינה מסוגלת להכיל יותר מעשרה בני אדם. לצד כנסיית הכפר יש מדרגת אבן, שעליה יושב דרך קבע "פרלמנט" של גברים מבוגרים. שם הם מתווכחים מבוקר עד ערב על נושאים של יומיום, שותים קצת ומדי פעם מעלים זיכרונות מ"אימא רוסיה". במעלה הכפר אגחוונדזור, הבנוי על צלע הר, מטפסים כמה שבילי עפר. בצדי השבילים ניצבים בתי חווה גדולים ואל כל בית צמודים שדה, לול ואסם תבואה. השעה הייתה שעת צהריים ומרבית תושביו הבוגרים של הכפר עבדו באותה עת בשדות. בכפר נותרו בעיקר הזקנים, שנחו על המרפסות, והילדים, ששיחקו בכדור מפונצ'ר או ניסו לתפוס חזיר מזדמן שחלף על השביל. ארטק, המדריך שלנו, הוביל אותנו לבית משפחת נאנושיק, שם מתגורר חברו ארטיום אשר הזמין אותנו לארוחת הצהריים. בחצר בית משפחת נאנושיק ישבה על משטח מוגבה עשוי אבן סבתא הטה, שסיימה זה עתה לאפות בטבון אבן קטן שבאדמה את הלוואש (Lavash), הלחם הארמני. הלוואש מתאפיין בדקיקות ובריח נפלא, וזה התפזר בכל רחבי החצר ועורר את תאבוננו. הלחם ושאר המאכלים כבר חיכו לנו על שולחן עץ כבד בחצר. היו שם עשבי תבלין שזה עתה נקטפו מהגינה (בצל ירוק, פטרוזיליה ושמיר), עגבניות מתוקות ופרוסות של גבינת עזים ארומטית וטעימה בשם "לורי" (Lori). את הכול דוחסים ללחם לוואש דק, שמגלגלים לאחר מכן כמו טורטייה ואוכלים בשני ביסים. למנה עיקרית הגישה הטה מרק ירקות עשיר עם בצל, עדשים ורוטב עגבניות (Axen esh), ולקינוח – ריבת משמש.
אמנם הכפר נראה למבקר מן החוץ כמקום אוטופי כמעט – מקום שתושביו מספקים לעצמם את הפירות, הגבינות והבשר, נהנים מנוף נהדר ומקצב חיים כפרי ומנומנם ואינם סובלים מזיהום אוויר או מלחצים מודרניים כמו עבודת משרד ופקקים – אך מדובר באשליה רומנטית, כמובן. העבודה הקשה בשדה, שנותן בכל שנה קצת פחות יבול, ומזג האוויר הבוגדני ששורר כאן בחורף גורמים לכך שמספר הצעירים (מעל גיל 20) שנשארים לגור בכפר הזה (ובכפרי הסביבה) קטן בכל שנה. "הם מעדיפים לעבור לירוואן", אומר ארטיום בצער. "הם הולכים לעבוד, ומי שיש לו קצת כסף הולך ללמוד באוניברסיטה". בהיעדר תעסוקה ושירותי רפואה, אין זה פלא שהכפר מתרוקן מתושביו הצעירים שעוזבים ואינם חוזרים. "בית החולים הגדול הקרוב ביותר נמצא במרחק של שעתיים נסיעה מכאן", המשיך ארטיום. "ומה עושים אם למישהו יש התקף לב פתאומי?", שאלתי. ארטיום חייך והצביע על גבעה שעמדה ממש מולנו, שם שכן בפסטורליות בית הקברות של הכפר. אחרי הארוחה נשכבנו בחצר המשפחה על הדשא, ותחת שמש מלטפת של אחר הצהריים נרדמנו לשעה קלה. הקור שחדר לאזור לעת ערב העיר אותנו וסימן שהגיעה העת להמשיך במסע.
חייהם של היזידים
ביום שלאחר מכן המשכנו דרומה, לכיוון מורדותיו של הר אראגטס (Aragats), הגבוה שבהרי ארמניה (4,090 מטר מעל פני הים). ככל שעלינו למעלה התמעטו הדרכים הכפריות ופרחי המישור הצבעוניים שהכרנו מהיום הקודם, ובמקומם הופיעו נופי בזלת חומים (כמו רמת הגולן, רק גדולה ועוצמתית יותר) וכיסי שלג לבנים. עצרנו לביקור בכנסיית אמברד ((Church of Amberd הנטושה, אשר נבנתה למען הנסיך וחראם ממשפחת פחלאווני (Pahlavuni), משפחת אצילים מהמאה ה-10 ששלטה באזור. ממבצר אמברד (Fortress of Amberd) הסמוך לכנסייה,השקפנו על עמק אראגטסון (Aragatsotn) מגובה של 2,300 מטר. מתחתנו זרם בשצף נהר הארקאשן (Arkashen), שחוצה את העמק, וענני הסערה הכבדים שהצטברו באופק שיוו נופך דרמטי ומרגש למראה העמק כולו. המשכנו במעלה ההר והכביש הפך לדרך בוצית חלקלקה. עשן לבן שהסתלסל מעלה אל השמים גרם לנו לעצור את רכבנו. מעבר לעיקול בדרך, באמצע השממה ממש, עמד לו מחנה קטן של יזידים, שהיה מורכב מכמה אוהלים. היזידים, אשר שמם עלה לאחרונה לכותרות בעקבות זוועות שביצעו בהם לוחמי דאעש בעיראק, הם המיעוט האתני הגדול ביותר בארמניה. על פי החוקרים, היזידים הם קבוצה אתנית כורדית, החיה בקהילות קטנות ומסוגרות בסוריה, בעיראק, באיראן בגאורגיה וכמובן בארמניה. ייתכן שבשל האיסורים הרבים שבדתם, הנוגעים לחיי משפחה, לטוהרה ולמזון, ובשל אמונתם בגלגול נשמות ובמלאכים, יצא ליזידים שם של עובדי אלילים, אך כיום גישה זו נחשבת לשגויה ולפשטנית והחוקרים נוטים לראות בדת היזידית ערבוביה מרתקת של דתות מזרח-תיכוניות עתיקות.
אבו אוזמניין, אבי אחת המשפחות במחנה, עטור שפם ושתי שיני זהב בורקות בפיו, יצא לברך אותנו. הוא הזמין אותנו לאוהל המשפחתי לכוס תה חם. התנאים באוהל היו בסיסיים ביותר: כמה מיטות מתקפלות, מטבח מאולתר ותנור חימום קטן שהפיץ חום נעים. כל המשפחה גרה ביחד באוהל, ככה מתחממים הכי טוב. בחודשי החורף הקרים באמת מכניסיםגם כמה כבשים לאוהל. משפחת אוזמניין מורכבת משלושה דורות ונמצאת בשטח כבר יותר מחודש. בני המשפחה נודדים כל שנה ממאי ועד אוקטובר עם עדריהם אל היאיילות (Yayla), כרי מרעה גבוהים, שם הם מתפרנסים ממכירה של חלב וגבינות בשוקי הדרכים שהם פוגשים בדרך. רכב לאדה ישן ומקרטע הופך את משפחת אוזמניין לכמעט "בורגנית" בקרב היזידים בסביבה ומסייע להם לשלוח את התוצרת לשווקים מרוחקים יותר. בחורף מגיעה המשפחה למורדות הר אראגטס, לאזור נמוך ובו מבני קבע נטושים, שאותם הם הופכים לביתם הזמני עד יעבור זעמו של החורף. כשסיימנו את התה יצאנו מהאוהל אל אור אחרון של יום, והמשפחה כולה עסקה בעבודה. הנשים חלבו את הפרות בזמן שהילדים הצעירים, רכובים על סוסים ללא אוכף, ריכזו את העזים ללינת לילה בדיר מאולתר. סבתא קוקי בת ה-70 אספה את גללי הבקר לערמה, שתשמש כחומר בערה ללילה הקרוב, תוך כדי נענוע של עגלת תינוק שבה ישן תינוק רך. אבי המשפחה יצא גם הוא מן האוהל והרים בידיו את נכדתו, אוזן בת השלוש. הוא הביט בשמש השוקעת ונאנח מין אנחה עייפה כזאת, שמצפים לשמוע מכל מי שנודד עם משפחתו במשך חודשים בשטח בוגדני שכזה. הוא נתן נשיקה עדינה לילדה במצחה ואמר: "המשפחה היא הדבר החשוב ביותר. ללא המשפחה איני ידוע כיצד הייתי מצליח להמשיך כאן". השמש נגעה באופק והאור הכתום של השקיעה התחלף באור כחול של ערב. בירכנו את המשפחה לשלום והמשכנו בדרכנו חזרה לירוואן.
סכסוך גבולות והר נישא
אור לבן של זריחה הציף את עיר הבירה וסימן שהגיע בוקר של יום חדש. מחלון חדרי ראיתי, כמו יהלום על כתר יפהפייה, את היעד האחרון שלנו למסע, ההר המקודש אררט. זהו הר געש כבוי, הממוקם במפגש הגבולות שבין איראן, ארמניה ותורכיה. הוא בולט ביופיו האסתטי (משני בעיניי רק לפוג'י היפני). מחד גיסא, המסורת טוענת שכאן נחה תיבתו של נוח המקראי לאחר המבול הגדול, סמל עולמי לשלום ולברית המחודשת עם אלוהים. מאידך גיסא, ההר היה ועודנו מקור של סכסוכים מרים ביותר. כבר במאה השלישית לפנה"ס כבש אלכסנדר הגדול את ההר מידי הפרסים והפך אותו לחלק מממלכתו המפוארת. מאז עברו כאן הרומאים, הביזנטים, הסלג'וקים והעות'מאנים. לאחר מלחמת העולם הראשונה, היה ההר תחת שליטתה של ארמניה לתקופה קצרה, אך עם פלישת הצבא האדום חולק האזור בין ברית המועצות לתורכיה וההר המקודש נשאר בשטח תורכיה עד היום. זה לא הפריע לארמנים להפוך אותו לסמלה הרשמי של המדינה, כשזו קיבלה עצמאותה עם נפילת ברית המועצות ב-1991.
הדרך מעיר הבירה אל אזור הגבול שבו שוכן ההר יפה במיוחד ומתאפיינת בנופים כפריים המשובצים בכרמים וביקבים רבים. ארמניה היא אחד המקומות הראשונים בעולם שבהם ייצרו יין והמקומיים מתגאים ביינות בוטיק רבים מאזור זה. לצד גדר הגבול, המוקפת שדרות כרמים ארוכות, ניצב מנזר חור ויראפ (Khor Virap) המפורסם. זהו אחד המנזרים היפים ביותר בארמניה כולה והנקודה הקרובה ביותר אל אררט מהצד הארמני שלו. בכניסה למתחם המנזר, המשקיף אל ההר המקודש ומלא ההדר, מזמינים סוחרים מקומיים את המבקרים לשכור מהם יונה לבנה (תזכורת לזו של נוח) כדי שיוכלו לשחרר אותה בראש המנזר מול ההר, כסמל לאחווה ושלום בעולם. טוב, היונה אינה באמת לבנה לחלוטין. לכל יונה כתם צבעוני במצחה, אשר משמש לזיהויה ולמניעת ויכוחים בקרב הסוחרים באשר לבעליה החוקיים, כאשר זו חוזרת ממעופה הקצר. באזור כל כך רגיש, גם יוני שלום מעוררות ויכוחים.
שעת ארוחת הצהריים הגיעה, והתיירים עזבו את המנזר וחזרו לאוטובוסים שחיכו להם בחניון. ישבתי על מדרגת אבן קטנה וצפיתי בהר המושלג. לצדי התיישב גבר מבוגר עם שפם מפואר וארוך. הוא החזיק בידו יונה לבנה, אך בלי שום כתם צבעוני במרכז מצחה. הוא ליטף את היונה בעדינות, כמו הייתה ידידה ותיקה, וזו הָמְתָה בעדינות כתגובה לליטופים. הסתכלנו יחד בשקט על ההר, כשלפתע אמר: "אם אתה ממצמץ קצת בעיניים ומרים את הסנטר כלפי מעלה, הגבול ושביל הטשטוש שלמטה נעלמים ונותר רק ההר. כמה שהוא יפה כך, נכון?".
עודד וגנשטיין – צלם תרבויות ועיתונאי. מוביל קבוצות צילום בדרך המשי והקווקז
מידע מעשי
הגעה: אין עדיין טיסות ישירות מתל אביב לירוואן, אך אפשר להגיע בקלות עם חברות בינלאומיות רבות שעוצרות ביעדי ביניים כמו תורכיה, רוסיה, צרפת ואוסטריה.
אשרה: יש צורך באשרה, אשר מתקבלת באופן מיידי בכל מעברי הגבול (מחירה כשבעה דולרים). יש לוודא שבדרכון יש עמוד ריק לחלוטין ותוקף של חצי שנה קדימה.
עונה: בחודשי הקיץ, מזג האוויר במישור (כמו בבירה ירוואן) יכול להגיע גם ל-35 מעלות ויותר. זהו זמן טוב לבקר בכפרים הצפוניים והגבוהים. בחודשי החורף (נובמבר-סוף מרס), הטמפרטורה במרבית המקומות יורדת אל מתחת לאפס והגישה לחלק גדול מהכפרים חסומה. התקופה הטובה ביותר לביקור היא הסתיו (ספטמבר-סוף אוקטובר), אז מזג האוויר נוח (25 מעלות בממוצע). עונה מומלצת נוספת היא האביב (אפריל-יולי), אז אמנם יש גשמים לעתים קרובות, אך מזג האוויר נעים והמרחבים מכוסים במרבדי פריחה צבעוניים.
לינה: במרבית הערים הגדולות יש מלונות ברמה גבוהה ואורחנים. בחלק גדול מהכפרים ישמחו לארח אתכם על בסיס ספונטני, לרוב בעלות סמלית.
תחבורה: אמנם המדינה קטנה והכבישים יפים לנהיגה, אך מדריך פרטי הוא הדרך הטובה ביותר להגיע ממקום למקום (חלק מהכבישים מפותלים מאוד וחשוכים בלילות).
תקציב: עלות הנסיעה תלויה בסוג הלינה (מבתי מלון ועד בתי משפחות), בארוחות (ממזנון מפואר במלונות ועד לשוקי החקלאים בדרכים) ובהוצאות נוספות כמו הדרכה, כניסה לאתרים ומזכרות (יין, דבש, וודקה וכו'). באופן כללי, ארמניה אינה נחשבת למדינה יקרה וכמה עשרות דולרים ביום יספיקו למטייל הממוצע.
להזמנת מלון
