אי ירוק בים

צילום: בוני לברון
צילום: בוני לברון

חתירה בקיאקים בין האיים הקטנים שלחופי מערב אירלנד מזמנת נופים נהדרים ואתגרים טכניים לחותרים. מהי הדרך הנכונה להסתתר מפני רוחות האוקיינוס, כיצד לנצל את זמני הגאות והשפל ואיך הגיע אגוז קוקוס אחד כל הדרך מהאיים הקריביים. שמונה חותרים ישראלים יצאו למסע מאתגר מעבר לים

88 שיתופים | 132 צפיות

בערב הראשון שלנו באירלנד התבהרו השמים ולשקיעה היו גוונים אדמדמים. רוברט, בחור אירי צעיר שאסף אותנו משדה התעופה בדבלין והסיע אותנו למערב האי, שם היינו אמורים לצאת לשבוע ימים של חתירה בין האיים הקטנים של חבל הארץ קונמארה ( (Connemara, אמר שמחר יהיה יום יפה; על פי אמונה מקומית, כשהשמים אדומים בערב יום המחרת יהיה יפה, אך אם השמים אדומים בזריחה המשך היום יהיה גרוע. אׇלי, המדריך האירי שילווה אותנו בטיול, קיבל את פנינו בכניסה לבד אנד ברקפסט בקליפדן (Clifden). ארגנו את הציוד והלכנו לישון. בבוקר למחרת התחזית הייתה דומה – צפויים לנו יומיים של שמש ללא גשם ואחריהם – סערה, אבל, כדאי לזכור, התחזיות באירלנד מאוד גמישות ואין הרבה ודאות. נחתור ונראה.

 

התארגנות לחתירת בוקר. צילום: בוני לברון
התארגנות לחתירת בוקר. צילום: בוני לברון

 

היום השני: יוצאים לים

בדרך כלל היום הראשון של טיול קיאקים מוקדש ברובו להתארגנות ולהעמסת ציוד. אנו מעמיסים את השקים היבשים (שקים אטומים למים שאליהם מכניסים ציוד, שכן התאים בקיאקים אינם אטומים לגמרי) לרכבים ונוסעים למפרץ קליפדן דרך קליפדן הציורית, לשם עוד נחזור, לשמחתי, לטיול רגלי. כמעט שעתיים נדרשות לנו כדי להעמיס על הקיאקים את ציוד השינה למאהל, את בגדי החתירה החלופיים, את הבגדים ללילה ואת האוכל והשתייה. יש לנו שני קיאקים זוגיים ועוד חמישה שמיועדים לחותר בודד, לא כולל אלה של המדריכים, כולם עמוסים בציוד, ועכשיו צריך להעביר אותם למים. ארבעה אנשים סוחבים קיאק בודד, ושמונה אנשים עוזרים להעביר קיאק זוגי. במשך הטיול תרגולת ההעמסה והסחיבה הופכת למהירה ולקלה יותר. מתחילים לחתור. טמפרטורת המים כ-14 מעלות, וניק, העוזר של אלי, אומר שטמפרטורה כזו נחשבת לחמימה ומציע לנו לצלול כדי לראות את האצות. אנחנו צוחקים ומסבירים לו שאצלנו בחורף, כשממש אבל ממש קר, טמפרטורת המים מגיעה ל-16 מעלות. איננו מעיזים לקפוץ למים.

קשה וכבד להניע את הקיאק הזוגי העמוס ציוד, אבל עם החתירה והתגלות הנופים התסכול נעלם. יוצאים מהמפרצון דרך כלובי דגים שיש בשפע לאורך חופי קונמרה (Connemara), ועוברים על פני מגדלור (White Lady). אנו חותרים לאורך מצוקים נמוכים ותצורות סלע מגוונות. חלק מהסלעים כהים ומחודדים וחלקם בהירים ועגלגלים, אך רובם מחורצים מהים. הגבעות המוריקות מאוכלסות בעיקר במלחכי עשב למיניהם, אך מדי פעם גם אפשר לראות גם בתי חווה.

לאחר כשעה וחצי של חתירה אנו עוצרים לארוחת צהריים ויורדים בחוף סלעי לתוך המים הרדודים. זוהי שעת השפל, ולכן עם תום הפסקת הצהריים, כשאנו חוזרים לקיאקים העמוסים בציוד, שוב צריך לגרור אותם בין הסלעים החלקלקים לים. ההפרשים בין הגאות לשפל מדהימים; לפעמים ההפרש מגיע לגובה של שתי קומות. זהו יום שמשי ונפלא ואילו אני לבושה כמו לטיול באלסקה – טייטס תרמי, חולצת פליז ולייקרה, גרבי פליז ומעליהם מכנסיים יבשים (יש לטקס בקצה המכנסיים שמונע חדירת מים) ומעיל חצי יבש (לטקס בשרוולים ובפרק כף היד, אזור הצוואר פתוח ואינו אטום לגמרי). ואולם, כמו שהבטיחו, מזג האוויר משתנה פתאום, הרוח מתחילה לנשוב וגשם מתחיל לטפטף. כמה דקות לאחר מכן הגשם פוסק וקשת מופיעה בשמים.

ממשיכים לכיוון האי אומיי (Omey) ועוברים ליד האי אינישטורק ((Inishturk. אלי מסביר לנו על מגוון האצות שגדלות שם, שאיננו מכירים. אנו טועמים את אצת הספגטי. הרוח עולה והים הופך לצ'ופי ("צ'ופ" הוא גל קטן הנוצר מרוח מקומית ואינו נשבר בלב הים. ים צ'ופי הוא ים המלא בגלים קטנים כאלה). אנחנו נוחתים על האי ושוב צריך להזיז את הקיאקים לעומק היבשה, שכן הגענו בשפל ותכף תתחיל הגאות. אלי מקים אוהל טיפי ובתוכו תנור מדוגם. כולנו יושבים בפנים ומתחממים.

האי פרייר. כששטים דרכו רואים שהאי חצוי לאורכו ולרוחבו בצורת צלב. צילום: בוני לברון
האי פרייר. כששטים דרכו רואים שהאי חצוי לאורכו ולרוחבו בצורת צלב. צילום: בוני לברון

 

היום השלישי: כלבי ים ונזירים ערופי ראש

בבוקר אנחנו מתארגנים לחתירה. חותרים ל"מיין לאנד" (Mainland, שטחה היבשתי של אירלנד שאינו האיים המקיפים אותה) למלא מים ומתחילים במסע הדילוגים.

האי פרייר Friar Island)), הראשון במסע, נראה כמו כל אי, אך יש בו חריץ וכששטים דרכו רואים שהאי חצוי לאורכו ולרוחבו בצורת צלב ושבמרכז יש לגונה שמחברת את שני הקניונים. אנו חותרים לאורך הקניונים הקטנים ולאחר מכן עוגנים, כדי לטפס על אחד הרבעים וליהנות מהירוק ומהשמש הידידותית שיצאה גם היום. אלי, מורה לביולוגיה בהכשרתו, מסביר לנו על החי והצומח, בעיקר על עופות המים המקומיים. לאחר מכן, כשאנו חוזרים לחתור לכיוון האי הבא, מציץ לעברנו כלב ים.

האי הבא במסע הדילוגים הוא האי היי (High Island) שבו תצורות נוף שונות. לכל אי יש סגנון סלעי משלו, ואי זה מאופיין בסלעים שחורים-אפורים מסותתים וחדים. אנו מקיפים את האי ומגיעים לחלק החשוף של האוקיינוס. האיים אינם חוסמים עוד את הרוחות, והחתירה הופכת למאתגרת. הים צ'ופי וגבוה ולכן אנו חותרים רחוק יותר מהאי, שלא נתנגש בסלעים. כשזה מתאפשר אלי מזמין אותנו להיכנס לגומחות באי. אנו נפעמים.

ממשיכים לאי הבא – קְרוֹ (Cruagh Island). החתירה אתגרית ונמשכת לא מעט זמן; אנו חוצים את הים הפתוח בלי הגנה של האיים מהרוח ומהגלים. קשה לשמור על הכיוון כשהרוח החזקה מכה מהצד ומאחור וכשהסוול (Swell, סדרת גלים שמגיעה מסערה בים שיכולה להיות במרחק של אלפי קילומטרים. בין הסדרות הים יכול להיות רגוע) דוחף לכיוון אחר מהיעד. כשאנו מגיעים סוף סוף לאי כבר אין נקודה מתאימה לחניה. אנו מקיפים את רוב האי עד שאנו מגיעים למקום מוגן יחסית ושם אנו חונים. הפעם תצורת הנוף רכה. האבנים עדיין מחורצות, אבל מעוגלות ובגוונים בהירים יותר מהסלעים השחורים והמשוננים של האי הקודם. לאחר ארוחת צהריים קלה וסיור באי, מתארגנים וממשיכים בחתירה חזרה למאהל באי אומיי. בדרך רמי, מדריך החתירה הישראלי, מבחין בכלב ים מתחרדן בשמש ובעוד כמה כלבי ים שכאילו משחקים איתנו במחבואים. כשאנו מגיעים חזרה למאהל אלי לוקח אותנו לסיור קצר באי ומראה לנו שרידים של מנזר מהמאה השישית. ליד המנזר נתגלו קברים של נזירים ערופי ראש, שככל הנראה נרצחו על ידי הוויקינגים.

חתירה בים הפתוח במזג אוויר סוער. צילום: בוני לברון
חתירה בים הפתוח במזג אוויר סוער. צילום: בוני לברון

 

היום הרביעי: רוח חזקה דוחפת

אני מתעוררת בשעה 5:30 לקול צליפות הרוח באוהל. התחזית נכנסה . התכנית היא להעמיס את הקיאקים ולנסוע למקום שבו נוכל לחתור באופן מוגן יחסית, כי בים הפתוח זה נראה בלתי אפשרי. הרוח מתגברת והופכת את ה"ברבורים" (כינוי לגלי צ'ופ שיוצרים קצף לבן שנראה כמו ברבורים) שעל המים למפלצות קטנות. אנחנו מקפלים את המאהל, אורזים וחותרים לכיוון המיין לאנד. גם החתירה הקצרה הופכת למאתגרת עם רוח הגב החזקה שדוחפת ומאלצת לתקן את הכיוון כל הזמן. למעשה איננו צריכים לחתור, הרוח דוחפת חזק קדימה ועלינו רק לשמור על הכיוון עם היגוי אחורי. בארץ איננו זוכים להרבה ימי חתירה מאתגרים שכאלה.

אנו מגיעים לחוף. ניק מגיע גם עם רכב "הצלה", ואנו מעמיסים את הקיאקים על הטריילר ונוסעים לאגרושמור פיר (Aughrusmore Pier). בדרך לשם אנו שומעים איך הרוח ממשיכה לנשוב והגשם מתחיל להצליף. הקיץ האירי הידוע לשמצה הגיע. בגלל הרוח החזקה, החתירה ממוקדת וטכנית. אנחנו משתדלים לחתור באזורים מוגנים מרוח, צמוד לחוף, וכשיש חציות באזור פתוח אנו מגייסים את השרירים לחתירה אפקטיבית – מנקודה לנקודה במסלול הכי קצר. המפרץ מוגן יחסית, ואנו מתקדמים לים כדי לעבור למפרץ קינגסטאון (Kingstown Bay)  ומשם למפרץ סטרימסטאון (Streamstown Bay). אני נהנית; רוח צד חזקה, ים צ'ופי – זהו מגרש המשחקים האהוב עליי. אני קצת משתוללת בכניסה למפרץ ומנסה לתפוס סוולים, אך אלי חושש שאני תכף גולשת על הסלעים וצועק עליי לקחת שמאלה. פעם ראשונה שאני שומעת אותו צועק, את אלי העדין והרגוע.

אנו נכנסים למפרץ קינגסטאון ובמשך כקילומטר אנו מוגנים מהרוח ונהנים מהנוף המדהים. אני חותרת אבל העיניים בולעות את המראות – מרבדי דשא נושקים לסלעים חשופים, המזדקרים מפוסלים מהמים, שדות מרעה של כבשים ופרות, והכול על רקע שמים אפורים מעוננים. טיפות גשם מצננות את הפנים. ואז עולה הרוח ואנו משנים כיוון. החתירה הופכת ליותר מאומצת ובכל מקטע אנו עוצרים ומתאספים, מחכים לאחרונים, נחים וממשיכים הלאה. לקראת הסוף המאבק ברוח, שכל הזמן דוחפת הצידה, נעשה קשה, ואני כבר בקושי מתייחסת לנוף, מנסה כל טריק אפשרי כדי להישאר עם הקיאק בכיוון החתירה. בסוף, מותשים, אנו מגיעים לנקודת האיסוף. ניק ממתין לנו במעלה הגדה עם הטריילר. שוב צריך להעמיס את הקיאקים ולסחוב אותם, הפעם במעלה הגדה עד לכביש, בעוד הגשם ניתך עלינו. במהלך ההעמסה אני מופתעת לראות שתחרות הטריאתלון המקומית מתקיימת למרות הגשם והרוחות ושהרוכבים ממשיכים לדווש בכבישים הרטובים, בבגדים קצרים, כמובן.

בשל הסערה התכניות קצת השתנו והוחלט שאת יום המחרת נעביר באגם במקום לחתור בים, באזור יחסית מוגן מהרוח ומהסערה. בערב אנו ממשיכים לנקודת הלינה הבאה שלנו בגשר מאם (Maam Bridge), על גדת נהר קוריב (Corrib). בעיצומו של הגשם השוטף, אנו מקימים מאהל בחורשה קטנה הצמודה לירידה לנהר. כשאנו מסיימים אנו מבקרים בפאב קטן וחמים שבקצה הגשר – קינ'ס בר  (Keane's Bar). גינס וקפה אירי נשפכים כמים. שם אני שותה את האייריש קופי הכי טעים במהלך הטיול. הגשם נפסק אבל האדמה רטובה. מסקנה – יריעות אטומות לתחתית האוהל הן ציוד חשוב כשעושים קמפינג באירלנד.

 

היום החמישי: לחתור באגם עצום

מזל שפרשנו יריעות מתחת לאוהלים; מה שלא היה מוגן ביריעה נרטב. אנו יורדים לנהר קוריב ועם הזרם חותרים לכיוון לוך קוריב (Lough Corrib). השמים אפורים ומעוננים קלות, ופסגות הגבעות הגבוהות אפופות ערפילים לבנים, שכמו גולשים במורד ותכף מכסים אותנו. בהמשך היום יוצאת השמש ומתגלה הנוף המהמם: בגדה אחת גבעות מוריקות ומפלים חבויים שמדי פעם מציצים, בגדה השנייה אזורים שטוחים יותר, בהם כרי מרעה ירוקים וגבעות נמוכות עם חוות הפזורות לאורך הנהר. ושוב סוסים, כבשים ופרות מסתובבים להם חופשי באחו, ובכל עבר מופיעות תצורות הסלע הבראשיתיות. אנו מתקדמים ויוצאים לאגם, ושם, במרחב הפתוח, הרוח גולשת מההר במשבים חזקים ומתחילה להשפיע על החתירה. אנו משתדלים לחתור קרוב לגדה כדי שתספק הגנה מהרוח, ואז חותכים לכיוון אי קטן במרכז האגם. שם מתגלה טירה חבויה. אנו ממשיכים בדרכנו ומשתדלים לחתור ב"דאון ווינד" (Downwind, לחתור עם הרוח בגב כך שתדחוף אותנו קדימה. רוח צד חזקה או רוח חזקה בפנים מקשה על החתירה). חשבתי לתומי שמדובר באגם חביב כמו הכינרת, אך לאחר שעברנו במין מצר קטן לוך קוריב נפרש לפנינו במלואו – אגם רחב ידיים, השני בגודלו באירלנד (הראשון נמצא בצפון אירלנד, ליד בלפסט). האגם משופע באיים קטנים מיוערים, והוא עצמו מוקף יערות של עצי אלון ואשוח. עד לאותה נקודה לא ראיתי כמעט יערות באי הירוק. אלי סיפר, כי בעברה הרחוק התהדרה אירלנד ביערות עבותים וצפופים, אך לפני כ-5,000 שנה כרתו תושבי האי את עצי האלון. רק מקומות ספורים, כמו סביבת האגם הזה, נותרו מיוערים כבעבר.

אנו עוצרים לארוחת צהריים באחד האיים שבאגם, אך אין לנו זמן רב. אנו רוצים להקדים את הסערה שאמורה להתקרב אלינו ולכן ממשיכים לחתור. האגם ממשיך להיפתח ולהתרחב בפנינו. הוא עצום. הפעם אנו קופצים מאי לאי, משתדלים להגיע למקום מוגן מהרוח וגולשים על הגלים הקטנים שיוצרת הרוח. בדרך אנו עוברים מול טירת אשפורד (Ashford Castle) – טירה שהפכה למלון יוקרתי. אנו רק רואים ולא נוגעים ומסיימים את החתירה באחד ממעגני הסירות של מועדוני השיט היוקרתיים באזור.

ניק ממתין לנו עם הטריילר. שוב מעמיסים את הקיאקים ונוסעים לעיירת הדייגים קלֵגָן (Cleggan), שם אנו מתפזרים בין כמה בד אנד ברקפסט – סוף סוף מיטה ומקלחת הגונה. קלאגן היא עיירת דייגים טיפוסית, לא מרשימה במיוחד, אבל המיקום שלה מרכזי – ממנה יוצאות מעבורות לטיול באיים הקרובים דוגמת אינישבופין (Inishbofin). לאי הזה תוכננה החתירה למחרת, אך בשל תנאי הים המאתגרים הוחלט למצוא תוכנית חלופית. אנו מקנחים בארוחת ערב בפאב-מסעדה היחיד בעיירה, אוליברס (Oliver's), והולכים לישון, תחת קורת גג למזלנו – כל הלילה ירד גשם זלעפות והרוח לא הפסיקה לנשוב.

היום השישי: גאות ושפל חליפות 

בבוקר אנחנו קונים אוכל ליומיים הבאים במכולת היחידה של קלאגן. לא ברור איפה המקומיים קונים שם אוכל, כי המכולת כמעט ריקה. לאחר מכן אנו נוסעים עם הקיאקים לנקודת היציאה שבחוף בונדגלאס Bundouglas)) – התוכנית החלופית שמבטלת את אינישבופין בשל הרוחות החזקות – פורקים אותם ומתחילים לחתור. היום חותרים מעט, לאורך קו החוף של אזור המפרץ עד לראש היבשה, ובדרך נכנסים לכל המערות שבדרך. במקטעים מסוימים אנו נאלצים עדיין לחתור עם רוח פנים חזקה.

אחד הדברים האהובים עליי בשיט בקיאקים הוא האפשרות להגיע למערות ולנקיקים שפונים לים ושאי אפשר להגיע אליהם בדרך אחרת. אלי מסביר לנו על זרמי הגאות והשפל ועל הצורך לתכנן את החתירה בהתאם לזמנים שלהם. היום נזרום עם הכוחות שפועלים עלינו, הרוחות והזרמים, וצריך לתזמן את הכניסה למערות או את הירידה לחוף, כדי שלא נתנפץ עם הגל על הסלעים או נתרומם איתו בתוך המערות המסוגרות עד לסלעים שבתקרתן. אנו חותרים והים שקט יחסית, חוץ מגלי הצ'ופ שיוצרת הרוח, ופתאום מגיעה סדרה של גלי סוול, ואז אנו נזהרים ומתרחקים יותר מהמצוקים.

בהמשך מתחילה רוח חזקה ומרגישים את המאמץ, גם בקילומטרים הספורים של החתירה. לפעמים התחושה היא שאנו חותרים במקום. אנו מגיעים לראש היבשה (Cleggan's head); זוהי נקודה קריטית עם רוחות וזרמים שלא יכולנו לעבור. משם אנו מסתובבים חזרה וחוצים את המפרץ עם רוח גבית נהדרת עד לאיְרֶה'הֶלון (Freaghillaun), שם נקים את המאהל האחרון לטיול. איזה כיף לתפוס כמה גלים בים הצ'ופי עם הרוח הגבית. כשאנו מגיעים לאי אלי מספר לנו שבאי הזה גידלו עד לאחרונה סוסי פרא, מתוך ניסיון לאלף אותם בדרך טבעית. אנו נכנסים לאחת הלגונות ואלי מראה לנו את הגזעים הכרותים שמבצבצים מהמים. הוא מסביר לנו שאלו ה-Bog-oak, אותם עצי אלון עתיקים וכרותים שנשתמרו אלפי שנים בזכות החומציות – מה שאנו מכירים ככבול.

אנו מקימים את המאהל על האי המקסים, ואני מטיילת וסורקת אותו, מתבוננת בנוף הנהדר של אירלנד לקראת היום האחרון שלנו. בלילה הרוחות מנשבות בחוזקה וגשם לפרקים מתדפק על האוהל. מעניין איך יהיה מחר.

גלגל הצלה שנסחף בזרמי האוקיינוס. צילום: בוני לברון
גלגל הצלה שנסחף בזרמי האוקיינוס. צילום: בוני לברון

 

היום השביעי: אגוז שהגיע מהקריביים

קמים בבוקר ויש שמש! הרוח כמעט פסקה. האם קיבלנו מתנה לקראת יום החתירה האחרון? אנו מפרקים את המאהל ומחכים לניק, שקם עם שחר לחתור ליבשה כדי לחדש את מלאי המים שלנו. הוא חתר מול זרם הגאות וחיכה בסבלנות לאחד מדיירי הבתים הבודדים הפזורים לאורך החוף, כדי לבקש ממנו למלא בקבוקים. רק אחר כך גילה שמטרים ספורים ליד המאהל קיים מעיין שנחצב בסלע על ידי מתיישבים קדומים באי, שאינו מיושב כבר שנים. אנחנו בודקים את העניין, ואכן ליד חניית הקיאקים יש נביעה מהסלע שמטפטפת לגב באדמה. אלי מראה לנו איך בסנטימטרים בודדים של סלע החשוף לים וסביבתו אנו יכולים לגלות עולם ומלואו, יקום שלם של אצות וצדפות ומיני סרטים ורכיכות, צמחונים וטורפים. לפתע ניק מרים אגוז קוקוס שנראה כאילו היה במים חודשים רבים, ועליו יצור משונה – בין צדפה לזחל. אלי מסביר שלחופים המערביים מגיעים, עם הזמן, כל מיני חפצים שנסחפו זמן רב באוקיינוס מהאיים הקריביים עד לכאן. ולגבי האגוז – קיימת אמונה שאגוז קוקוס שחור (כלומר אגוז ששהה הרבה זמן בים והשחיר מהמים) מביא למוצא מזל טוב, ולעומתו אגוז חום (כלומר אגוז שלא הספיק לעבור תהליך ריקבון) מביא מזל רע. דקות לאחר מכן, במהלך החתירה, אנו מגלים גלגל הצלה שנסחף בזרם. אנו מרימים אותו ולהפתעתנו מגלים בו מושבה שלמה של היצורים הללו, בשלבי התפתחות שונים. הקליפות מבריקות כמו צדפות ובתוכן עשרות זרועות קטנות וחומות שנפתחות ונסגרות. אלי אוסף דגימות מהמושבה בתוך בקבוק יין שמצאנו גם כן בים, לטובת מחקר באוניברסיטה. לאחר מכן אנו ממשיכים בחתירה לכיוון מפרץ לטרפראק (Letterfrack) וסורקים באטיות את קו החוף, כי היום ממשיכים בסיור המערות הימיות. אנו נכנסים כמעט לכל מערה מדהימה שנקרית בדרכנו. רק לא לפספס. אנו פוגשים בדרך חבורה של קיאקיסטים שעוגנים באחת הכניסות למערות, הם מטפסים על המצוק וקופצים למים, בררר.

בכניסה למפרץ אנו שואפים שאיפות אחרונות מאירלנד הכפרית, מהצוקים השחורים, מהגבעות המוריקות, מהכבשים השחורות-לבנות, מהאוויר הנקי. השמש ממשיכה להסביר פניה, אפילו השתזפתי קצת, מי חשב שצריך לשים שם קרם הגנה. אנו עוברים ליד גבעת דיאמונד (Diamond hill), יורדים בלטרפראק וסוחבים בפעם האחרונה את הקיאקים להעמסה בטריילר.

צילום: בוני לברון
צילום: בוני לברון

 

המשלחת יצאה לאירלנד בהובלתו של רמי גיל, מנהל מועדון הקיאקים במרכז דניאל לחתירה. תכנון המסע החל כבר שנתיים לפני היציאה לדרך. המשלחת הורכבה מקיאקיסטים מיומנים. הוצע להצטרף למסע לכל חברי מועדון החתירה שהם בעלי נסיון מתאים. בסופו של דבר מנתה הקבוצה חמישה גברים ושלוש נשים