הזהב של הגיהינום

לועו המעשן של האיג'ן ואגם הטורקיז שבתחתיתו מבעבעת גופרית | צילום: shutterstock
לועו המעשן של האיג'ן ואגם הטורקיז שבתחתיתו מבעבעת גופרית | צילום: shutterstock

השביל המטפס להר הגעש קאווה איג'ן באי ג'אווה, אינדונזיה, זרוע אבק צהוב הנושר מגושי הגופרית שנכרים בלוע הרותח. טרק מרשים בנופים וולקניים וחוויה אנושית מטלטלת

88 שיתופים | 132 צפיות

לא בכל יום מזדמן לנו לחזות בתופעת טבע וולקנית מרהיבה הקשורה קשר הדוק לעליבות אנושית מטלטלת, כמו זו שחזיתי בה בשעה שטיפסנו על הר הגעש קאווה איג'ן (Ijen Kawah) שבמזרח האי ג'אווה (Jawa או Java) באינדונזיה. השכם בבוקר יצאנו בכמה רכבי שטח קטנים מהעיירה קטפאנג (Ketapang) שעל שפת מיצר באלי (Selat Bali). הדרך התפתלה במעלה רכס הרים מיוער, בין עצי קפה נמוכים החיים בצל חופת הג'ונגל, מינים של עצי קזוארינה, צמחייה טרופית, יופי ושקט.

הג'יפים עצרו לבסוף בנקודת החניה בעמק פלטודינג (Paltuding), בגובה של כ-1,850 מטר. מכאן התחלנו לטפס על האיג'ן ברגל.

שביל הנשורת הצהובה

ההתחלה לא רימזה על הבאות. עוד טרק נהדר במעלה הר געש המכוסה ביער גשם ירוק, חשבתי לי. יש הרבה כאלה בארכיפלג האינדונזי השוכן על טבעת האש – רצועת אזורים שסובבת את האוקיינוס השקט ושעליה נמצאים גם איי הפיליפינים ויפן, למשל. אבל אז ראינו אותם, את חוצבי הגופרית. הם באו מולנו, מגיחים מאחורי עיקול השביל התלול. בתוך סלי הבמבוק, שהיו תלויים על האֵסֶל שכל אחד מהם נשא על כתפו, הבהיקו גושים ענקיים בצבע בצהוב זרחני. אלה היו גושי גופרית שאנשים אלה כרו מתוך סדקים בלועו הרותח של ההר. כיבדנו אותם במה שהיה לנו בתרמילים – שתייה, חטיפים וסנדוויצ'ים – והם המשיכו במורד השביל, עשן הסיגריות אופף את חיי הפרך בעוד אסלי העץ חורקים על הכתפיים. משקלו של אסל שממנו משתלשלים שני סלים עמוסי גושי גופרית נע בין 70 ל-90 קילו ולעתים אף יותר, תלוי בגיל הכורה, בכושרו ובניסיונו.

המשכנו בטיפוס. נהנינו ממזג האוויר הנעים והתפעלנו מנוף החרוטים הגעשי של רמת איג'ן. ממרחק קטן השקיף עלינו הר הגעש מראפי (Merapi, "הר האש"), שגובהו כ-2,900 מטר. מראהו השלֵו לא הסגיר את העובדה שזהו אחד מהרי הגעש הפעילים ביותר באינדונזיה. השביל היה זרוע נשורת צהובה-זהובה של גושי הגופרית, שנראתה כמו אבק כוכבים כמעט, אבל הרהורים רומנטיים לחוד ומציאות לחוד. בעוד זמן קצר, כשנצפה בלועו המעשן של האיג'ן ונראה מקרוב את האנשים חוצבים בתוכו את גושי הגופרית, נבין את גודל הזוועה.

המטבח של באבא יאגה

ככל שהתקדמנו בטיפוס, פינתה הצמחייה הירוקה את מקומה לטובת סלעים וולקניים אפורים. אלה היו מנוקדים בעצים חומים-שחורים ש"נאפו" באחת מההתפרצויות של האיג'ן, שהאחרונה שבהן התרחשה בשנת 1993. הסביבה הירוקה והאידילית, המשמשת בית גידול לציפורים ולפרפרים, חלקם אנדמיים לאזור, היא גם דרמה שבה השחקנים הראשיים הם לוע מעשן בקוטר של כ-720 מטר והאנשים המנסים להוציא ממנו את פרנסתם. אחרי כשעתיים של טיפוס עמדנו על שפת לועו של האיג'ן, וצפינו מגובה של 2,386 מטר באגם הטורקיז בתחתיתו, שבו בעבעה גופרית רותחת ומסנוורת. הגופרית הנוזלית פורצת מהאדמה, מתקשה במגע עם האוויר והופכת לגושים צהובים גדולים. המראה הזכיר לי את המטבח של באבא יאגה, המכשפה מסיפורי ילדותי.

מעל הלוע הצבעוני והיפהפה, שעומקו כ-200 מטר, מרחף דרך קבע ענן רעיל של אדי קיטור וגופרית. מבעד לאדים המתאבכים נראו עשרות דמויות אנושיות, שאת אפן ופיהן כיסו ממחטות ספוגות במים, להגנה על פתחי הנשימה. הדמויות ביקעו גושים מתוך מלחת הגופרית והניחו אותם בסלים. אחר כך העמיסו על הכתף את אסל העץ עם הסלים, וטיפסו לאטן מתוך המאפליה הצהובה במעלה תלול ששיפועו נע בין 45 ל-60 מעלות. מראהו של האגם החומצי המנצנץ בתכול וזהב היה הזוי, כמו לקוח מפרק הגיהינום ב"קומדיה האלוהית" של דנטה. הבנתי מדוע המקום היפהפה והנורא הזה מככב ב"כוכב האדם" (Human Planet), הסדרה עטורת הפרסים של הבי-בי-סי, העוסקת ביחסי הגומלין שבין האדם לטבע בעולמנו.

כורה נושא על כתפיו סלי במבוק עם גושי גופרית | צילום: גליה גוטמן
כורה נושא על כתפיו סלי במבוק עם גושי גופרית | צילום: גליה גוטמן

דובונים ועוגיות מגופרית

לכל אחד מכורי הגופרית יש משפחה לפרנס. רובם יעשו את הדרך אל הלוע פעמיים ביום. ביום טוב, פועל אחד יצליח לסחוב גושי גופרית במשקל כולל של 140 עד 180 קילוגרם ולקבל שכר שנע בין 850 ל-950 רופיות לקילו. התפוקה הממוצעת של כ-200 הכורים הפועלים במקום עומדת על כ-15 טונה גופרית ליום. עבודת הפרך הזאת, שתזכה את הכורים בכ-13 דולר בממוצע ליום, טומנת בחובה איזשהו סיכוי לשנות את מצבם חסר התקווה כמעט, אך גם סיכון לא מבוטל ללקות במחלות של דרכי הנשימה.

חזרנו באותו שביל, מפנים כל העת מקום לכורים שרצו במורד כדי לקצר את זמן הסחיבה. באמצע הדרך, מתחת לסככה של קיוסק מאולתר, הם נעצרו ליד מאזניים ישנים כדי לשקול את גושי הגופרית שחצבו, שלא ירמו אותם בתחנת השקילה הרשמית למטה. אצל רובם, הנקודה בכתף שעליה הם מניחים את האסל הפכה ליבלת. אם ישתמשו במטלית כדי להגן על הכתף, המוט יחליק. מתחנת השקילה שלרגלי ההר הם יסחבו את הסלים עד לתחנת הסעה, יעמיסו את עצמם ואת הסחורה על משאיות ויעשו עוד דרך ארוכה כדי למכור אותה. הגופרית מההר משמשת בעיקר לדישון שדות האורז. בדוכנים מאולתרים שליד הקיוסק הוצעו למכירה דובונים וגושי גופרית קטנים למזכרת, שדומים בצורתם לעוגיות (לא למאכל כמובן). קנינו ונפרדנו לשלום.

מידע מעשי

אשרה: בעלי דרכון ישראלי זקוקים לאשרה כדי להיכנס לאינדונזיה. האשרות ניתנות בדרך כלל לקבוצות מאורגנות והטיפול נמשך כמה שבועות.

עונה מומלצת: מאי-אוקטובר (העונה היבשה).

איך להגיע: טסים לעיר סורבאיה (Surabaya) שבצפון-מזרח ג'אווה, ממשיכים ברכב מזרחה למחוז בניוּואנגי (Banyuwangi) שבקצה המזרחי של ג'אווה, משם יוצאים הטיולים לאזור הוולקני של רמת איג'ן.

טיפ לדרך:

במרחק לא רב מרמת איג'ן נמצא הפארק הלאומי ברומו-טנגר-סמרו (Bromo-Tengger-Semeru), המזמן מסלולי הליכה נהדרים ברמות קושי שונות בנוף געשי עוצמתי. המפורסם שבהם הוא המסלול לשפת הלוע של הר הגעש ברומו (Bromo), שנהוג לעשותו בזריחה או בשקיעה.

 

גליה גוטמן – עיתונאית וטיילת