הנימפות הרומניות

עירום זה דבר מעט מביך. אין לי, באמת שאין לי, שום נטייה להתפשט בפומבי. אני לא גאה במיוחד בגוף שלי ולמיטב הבנתי ועל פי החינוך שקיבלתי בבית מתפשטים בשני מקרים בלבד – כאשר מתרחצים או כאשר נכנסים למיטה. בשני המקרים מדובר בפעילות שנעשית לבד או בזוג, כלומר בצנעה מסוימת. מעולם לא היה נהוג אצלנו לשוטט עירומים בבית, ודאי שלא במקומות ציבוריים.

שחייה היא דווקא פעילות חביבה עליי. בבתי מלון אני בודק אם יש בריכה, הולך לראות אותה (לבוש לחלוטין), ואם המקום נראה נעים ובעיקר אם הוא ריק אני עולה לחדרי, לובש בגד ים מהוגן, לובש מעליו עוד כמה בגדים והולך לשחות.

פקידת הקבלה במלון אטריז' בעיר הסלובנית זרצ'ה (Zreče) הסבירה שקבוצות ספורט רבות באות לשם כדי להתאמן. היא גם הוסיפה שאיתנו (כמה עיתונאים בסיור בין אתרי סקי סלובניים שהשלג טרם פקד אותם) שוהה במלון קבוצת כדוריד נשים מרומניה.

בבוקר סיירנו באתר הסקי, ראינו מורדות עצומים ואפורים שבימים טובים יותר במהלך החורף יתכסו ודאי בשלג צחור. אחר הצהריים שבנו למלון וקבענו להיפגש שלוש שעות לאחר מכן לארוחת ערב. שמחתי. פרק זמן נדיב כזה יאפשר לי לשחות קצת בבריכה.

שמחתי עוד יותר כשגיליתי שהבריכה הענקית ריקה כמעט לחלוטין. שני קשישים שחו בה במסלולים נפרדים, מותירים לי מרחב גדול לנופף בידי, להכות במים בחוזקה ולדמות לעצמי שאני חותר בחן ובמרץ בדיוק כמו מייקל פלפס שמחזיק ב-22 מדליות אולימפיות. חצי שעה אחר כך, תשוש לחלוטין, יצאתי מן המים, התנגבתי היטב והחלטתי לטייל מעט במרחב הסמוך לבריכה כדי לראות מה עוד יש שם.

שלט מאיר עיניים הפנה אותי אל הספא. אחד מעובדי המלון הצביע על בגד הים היפה שלי ואמר "לא טוב. לא צריך". אחר כך הצביע על שלט ובו כתוב בכמה שפות שהכניסה למתחם הספא היא בעירום בלבד. חשבתי שהוא מתלוצץ. במלתחה העניקו לי מגבת גדולה ותא שבו השארתי לחרדתי את בגד הים. רגע אחר כך מצאתי עצמי באולם אפלולי וריק, ובמרכזו בריכת טבילה מרובעת, לא גדולה, תכולה ויפהפייה. היה לי קר. השארתי את המגבת לצד הבריכה ובזריזות עצבנית דילגתי – עירום לחלוטין – אל המים. דקה שלמה הייתי מאושר. המים היו חמים ונעימים, האולם היה יפה ותחושה של נינוחות התפשטה באיבריי. הרמקולים השמיעו שירים ישנים מאוד באיטלקית. הייתי לבד.

בדיוק אז נפתחה דלת ושש נשים צעירות נכנסו, הטילו את המגבות בערמה על כיסא, אמרו לי שלום אגבי וצעדו כנימפות נינוחות אל המים. הן היו גבוהות, רזות, צעירות, עירומות ויפות עד כאב. הן שוחחו ביניהן באנגלית וברומנית, דיברו על כדוריד, אימונים, בחור שאחת מהן הכירה אמש ומרק נפלא שאכלו. צללתי. עליתי בחזרה לפני המים ווידאתי שאני לא חולם. המציאות יכולה לפעמים להפתיע. שש נשים עירומות ויפות ישבו לצדי בבריכה הקטנה וחייכו אלי בנימוס. פכרתי את אצבעותיי וניסיתי לבהות בנקודה מרוחקת על הקיר הירוק שמולי. מה לעשות? להישאר במים? מצד אחד כך בטח נראים חלומות שמתגשמים על גן עדן. מצד שני, שום שלווה כבר לא תצמח מן הטבילה הזאת. מיותר לציין שהן לא הקדישו לי תשומת לב מיוחדת, אלא פטפטו ביניהן בנינוחות מושלמת. לצאת? עירום? מול כולן? זה הרי לא יעלה על הדעת. חמש דקות אחר כך, במתח ובמבוכה נוראיים, החלטתי לאזור אומץ ולצאת. הזדקפתי במקומי, עטיתי הבעה עסוקה, קמתי בתנועה הקלילה והנינוחה ביותר שיכולתי לדמיין ו… החלקתי בספלאש ענק בחזרה לתוך המים. כששבתי והזדקפתי בהו בי שש שחקניות הכדוריד בדאגה. מה כבר יכולתי לעשות? קמתי, יצאתי, התעטפתי במגבת, קדתי בנימוס וצעדתי בצליעה קלה אל המלתחה. מאחוריי שמעתי אותן מצחקקות בעליזות. שעה אחר כך, בארוחת הערב, כאשר נפגשנו לבושים היטב מול דלפק המזון, חייכנו כולנו כידידים ותיקים. אחת מהן שאלה אם הקרסול שלי בסדר. בטח. מצוין. תודה. תגידי, אתן באות לפה הרבה?

משה גלעד – עיתונאי

להזמנת מקום במלון