נעבור את החורף ואחר כך נראה

מנזר טסמו. נזיר בודהיסטי משקיף
על העמק שבו שוכנת העיר לה. צילום: אורי גונן
מנזר טסמו. נזיר בודהיסטי משקיף על העמק שבו שוכנת העיר לה. צילום: אורי גונן

מסלול התיירים ההגיוני בהודו מתזמן את הביקור בלדאק (אם מגיעים עד לשם) לאביב. מטייל ישראלי שנקע את רגלו ושהה בלדאק דווקא בחודשי החורף, כשחבל הארץ מנותק מהעולם, מספר מה קורה כשהכול משתנה

88 שיתופים | 132 צפיות

אל חבל לדאק (Ladakh), הכלוא בין פסגות הרי ההימלאיה, הגעתי כמה חודשים לפני שהתכוונתי לכך, שכן תכננתי להגיע לאזור בקיץ, בשיא עונת הטיולים. עד אז טיילתי לרוב במקומות מערביים, דוגמת אוסטרליה, ניו זילנד ומקומות רבים באירופה, ולכן כשהגעתי להודו שמרתי את לדאק כ"מנוחה" לקראת סוף הטיול שם. ואולם, תוכניות לחוד ומציאות לחוד: לאחר כשלושה ימים בלבד בהודו קרעתי את רצועת הערקום הקדמית בקרסול רגל ימין, והכול השתנה. הגעתי ברכבת לוואראנסי (Varanasi), העיר הקדושה בהודו, המפורסמת בעיקר בשל שריפת הגופות המקודשת הנערכת על גדות נהר הגנגס, ונסעתי מיד לבית החולים. הקרסול נבדק, צולם וקובע בקיבוע מתכת מיושן בסגנון פורסט גאמפ, ואני יצאתי מבית החולים נתמך על שני קביים. בין כוסות הצ'אי המתוק, לאסי היוגורט עמוס הפירות ושלל הטעמים שנועדו להסיח את דעתי מהכאב ברגל, הזמן עבר ופינה מקום לעוד זמן. בראשי ניקרו שאלות רבות: "האם כדאי לחזור עכשיו הביתה, לעבור ניתוח ולהחלים או להמשיך לטייל? ואם אמשיך לטייל, אז איך? אולי הודו אינה בשבילי? אולי הפציעה נועדה לסמן לי שהזמן שלי לטיולים ארוכים כבר חלף?". רחובות ואראנסי אינם המקום האידיאלי להרהורים, שנקטעים ללא הרף על ידי שלל הקבצנים שאינם מרפים מהתייר המזדמן, המקומיים, הזרים, הפרות, החמורים, הכלבים, הסוסים, הקופים. החלטתי להפוך את הסדר – להתחיל עם מה שתכננתי לסוף הטיול, ולאט לאט, לאחר שאחלים, להתקדם להתחלה. וכך יצא שלאחר כשבועיים בהודו, עליתי על טיסה ישירות לגובה של כ-3,500 מטר, לעיר לֶה (Leh) שבמרכז חבל לדאק.

שירה ואורי במעבר ההרים הסלול הגבוה בעולם. צילום: אורי גונן
שירה ואורי במעבר ההרים הסלול הגבוה בעולם. צילום: אורי גונן

בין שתי דרכים

לֶה שוכנת במרכז חבל לדאק שבמדינת גָ'אמוּ וקשמיר (Jammu and Kashmir). לדאק נחשב למעוז הבודהיזם הטיבטי; רוב תושביו בודהיסטים טיבטיים, והשאר מוסלמים שיעים בעיקר. חבל ארץ זה תחום בין סין, פקיסטן וההימלאיה ההודית, והוא מבודד משאר העולם במשך חצי שנה לפחות, בהתאם לכמות השלג והקרח בכבישים. שני כבישים בלבד מגיעים אליו – האחד מגיע ממערב, מכיוון עמק קשמיר, ומביא איתו תרבות מוסלמית. השני עולה מדרום ממדינת הימצ'אל פראדש (Himachal Pradesh) ההינדית, חוצה את הרי הימלאיה ונחשב לאחד הכבישים המסוכנים בעולם. דרך מושלגת זו נשקפה מחלון המטוס בדרך צפונה מוואראנסי, ונראתה לי בלתי עבירה – אז, בחורף, או בכל עונה אחרת. המטוס נחת דרומית לעיר, בשדה תעופה צבאי למראה, ויצאנו ממנו אל מדבר צחיח ואפרורי, מוקף הרים מחודדים וכהים המכוסים בשלג בוהק. על אף הציפייה לטמפרטורות נמוכות, המעבר מחום של יותר מ-30 מעלות ומלחות בלתי נסבלת (ששררו במישורי הגנגס) לרוחות מאובקות ומחניקות הנושאות פתיתי שלג הימם את זוגתי שירה ואותי.

עלייה הדרגתית לגבהים שכאלה עשויה להיות מלווה בתסמינים של מחלת גבהים: קשיי נשימה, כאבי ראש, ראייה מטושטשת, חוסר תיאבון, חוסר יכולת להירדם לצד עייפות, חולשה ובחילות. ואולם, ההגעה המהירה בטיסה אינה מאפשרת לגוף זמן הסתגלות, והתסמינים מכים בבת אחת ובעוצמה. ואכן, לאחר נסיעה קצרה משדה התעופה, גבתה ההליכה מהמונית אל בית ההארחה היחיד שהיה פתוח מחיר כבד. נדרשו כמה שעות להתאוששות. הרגל הכואבת, היעדר החימום (שכן מבחינת המקומיים כל עוד הטמפרטורה היא מעל מינוס 10 מעלות אין צורך בחימום) והתרופה המקומית למחלת הגבהים – שתייה מרובה של מים חמים, של תה-חמאה או של מרקים כבדים – כל אלה הפכו את הימים הראשונים בלֶה לזיכרון מטושטש. גם מבחינה ויזואלית היה הכול מעורפל, שכן האור החזק הכאיב ושרף בעיניים, וכל מבט למרחק – גם כשהשמים היו צלולים – הניב מראות של הרים ורודים כהים, שמים ורודים בהירים וגגות בתים בגוני ורוד משתנים.

ארוחת בוקר באירוח הביתי בכפר טורטוק בעמק נוברה. צילום: אורי גונן
ארוחת בוקר באירוח הביתי בכפר טורטוק בעמק נוברה. צילום: אורי גונן

היה ברור כי עליי לטפל במחלת הגבהים ובמהרה. הראייה הוורודה, כך נאמר לי, היא תוצאה של בצקות במוח הלוחצות על עצבי הראייה. גָאצוֹ, בחור מקומי ובעליו של משרד הטיולים היחידי שהיה פעיל אז בעיר (שהייתה שקועה עדיין בתרדמת החורף), ומי שיהיה חבר טוב בחודשים הקרובים, עזר לי להגיע אל "בית החולים הציבורי המתקדם ביותר בהודו" השוכן בקצה העיר. הרושם הראשוני של המוסד הרפואי לא שידר, בלשון המעטה, את הסטריליות שלה מצפה אדם מערבי; דלת הכניסה, שלא הייתה יותר ממחיצת צמר יאק עבה ומאובקת שנתלתה מהתקרה, והרופאה אשר ניקתה בידה את מסכת החמצן שהרימה מהרצפה טרם שמה אותה על פניי, תרמו שתיהן לתחושה זו. גם בלון החמצן המיושן, וברז הזרימה שלו שנפתח רק באמצעות מכות צינור מתכת על הברז לא השרה אווירת בית חולים מרגיעה, אבל נראה היה שהחמצן המרוכז הוריד כל דאגה מלבי, וכשריכוז החמצן בדמי עלה מ-85 האחוזים המסוכנים שנמדדו קודם לכן לכ-99 אחוז, הוחלט לשחרר אותי להמשך התאקלמות רוויית מרקים, תה-חמאה ומנוחה. ואכן, כבר ביציאה מבית החולים הכול השתנה, וראיתי את החבל לראשונה כפי שהוא באמת – הרים שחורים ומושלגים המקיפים על מדבריות מוזרים. המראה היה צלול ושקוף. לא עוד ורוד.

בהדרגה החל הגוף להתאקלם, והעיר התגלתה לאטה. לֶה, בירת מחוז לֶה כיום ובירת ממלכת לדאק במאות הקודמות, ניצבת מלאת הוד פשוט למראה למרגלות גבעת נמגיאל (Namgyal Hill). על הגבעה עומד ארמון לֶה בן תשע הקומות, הדומה לארמון פוטאלה (Potala) שבלהסה (Lhasa), הנמצאת כיום בידי סין, אם כי קטן ממנו. מעט מעליו, על ראש הגבעה, ניצב מנזר טסמו (Namgyal Tsemo Monastery ), שממנו נשקף נוף פנורמי מרהיב של הסביבה, כולל עמק רחב המוקף הרים מושלגים וכפרים אפרוריים שבהם – ממש כמו בלֶה עצמה – חצובות תעלות להובלת מים מן ההרים. תהיתי מדוע אין המים זורמים בתעלות בשטף רב, אך התברר לי כי הקור העז מונע מהקרחונים שבראש בהרים להפשיר.

שיירת אספקה של צבא הודו בכביש בין עמק לדאק לעמק נוברה. צילום: אורי גונן
שיירת אספקה של צבא הודו בכביש בין עמק לדאק לעמק נוברה. צילום: אורי גונן

עצי הערער עירומים

לעיר רחוב ראשי אחד ובזאר מרכזי. מקדש בודהיסטי ומסגד סוני ניצבים זה מול זה, וביניהם נמצאות מעט חנויות לממכר מזון או אומנות מקומית. שתי מסעדות היו פתוחות בחודשי החורף – הראשונה הייתה גֶשֹמוֹ (Gesmo), המנוהלת בידי חברים נפאלים שהגיעו לעיר עם תום עונת התיירות בקטמנדו. המקום הוא הגרסה המקומית ל"צ'ירס" – פונדק שבו כולם יודעים את שמך, ובו כל ערב מתכנסים התיירים הבודדים אשר היו בעיר והמקומיים המחפשים מפלט מהקור במוזיקה, בתה-חמאה או במשקה הג'ינג'ר-לימון-דבש, לצד מאכלים נפאליים חריפים ופיצת גבינת יאק. המסעדה האחרת הייתה מסעדת נוֹרְלָאק (Norlakh) הקטנה, הנמצאת בקומה השניה של בית ומשקיפה לעץ ערבה עטוף דגלי תפילה בין המקדש למסגד. המסעדה פועלת בחדר קטן שעל אחד מקירותיו תלויה תמונה של הדלאי לאמה, ועובדות בה שתי נשים מבוגרות אדומות לחיים העטופות בצמר יאק.

בית ההארחה של גִ'יגְמֶט שבו שהינו צמוד למגורי המשפחה המורחבת – סבא וסבתא, זוג הורים, שתי ילדות קטנות, דודה ושני עובדים (האחד הודי והשני נפאלי) – וניצב אל מול שטח חקלאי ובו חלקות אדמה המופרדות בתעלות מים. "בקיץ", כך אומר ג'יגמט, "אימא שלי מגדלת כאן את כל הירקות, התבלינים והשורשים שאנחנו אוכלים במשך כל השנה". הסבתא אמנם עבדה בגינה בקור העז מזריחת השמש, והכינה את הקרקע לקראת שתילות האביב, אך המשפחה האמידה יחסית יכלה להרשות לעצמה לקנות ירקות שורש ומעט פירות ולשמר אותם במשך החורף. השימור נעשה, כך למדתי, בבורות קפואים באדמה.

עצי הערער התמירים המקיפים את חצר המשפחה מכל עבר, אפורים ועירומים מעלים, נמתחים לשמים כמזכרות עגומות מן הקיץ הרחוק. ענפיהם הדקים והריקים השרו אווירה מלנכולית משהו, אך התושבים הביטו בהם כל בוקר בתקווה ובציפייה לראות את העלים הירוקים הראשונים שיבשרו את בוא הקיץ ואת פתיחת הכבישים. היחידות ששברו את האפרוריות הקודרת שמשלה בכול היו השרשראות של דגלי התפילה הבודהיסטיים על שלל צבעיהן, הנמתחות בין ההרים המקיפים את לֶה. בכל רחבי לדאק ובכל אזור אחר הנמצא תחת השפעה בודהיסטית בהודו או במדינות שכנות כמו נפאל, שרשראות דגלי התפילה משאירות את החותם הוויזואלי החזק ביותר, זה שנטבע בזיכרון המבקרים זמן רב לאחר שהם עוזבים את המקום.

מסעדת נורלאק. מגישים מומואים ממולאים בתרד וגבינה, מרק נודלס טיבטי ומרק נודלס נפאלי. צילום: אורי גונן
מסעדת נורלאק. מגישים מומואים ממולאים בתרד וגבינה, מרק נודלס טיבטי ומרק נודלס נפאלי. צילום: אורי גונן

מעל כל אלה, גיאוגרפית ורוחנית, ניצב מנזר הֶמִיס (Hemis) המפואר, המשמש כמרכז לימוד בודהיסטי כבר יותר מאלף שנה. המקדש פורץ כתבליט מתוך ההר עצמו, עטוף פתיתי שלג לבנים ודגלי תפילה צבעוניים. פרט לחשיבותו כאתר לימוד, המיס מפורסם גם בשל אזכורו בספרו של ניקולאי נוטוביץ', עיתונאי רוסי בן המאה ה-19. נוטוביץ' הגיע ללדאק בשנות ה-80 של המאה ה-19, ובשל פציעה חמורה ברגלו נתקע בחבל ארץ זה ושהה במנזר המיס. לטענתו הוא חשף כתבים המספרים מה אירע לישו ב"שנים האבודות" – השנים שחלפו בין גיל 13-12 ועד לתחילת פעילותו הדתית בארץ ישראל בגיל שלושים בקרוב. על פי הספר שכתב נוטוביץ', ישו הגיע ללאדאק דרך קשמיר, שם הוא מכונה עד היום "עיסא" (זהו שמו המוסלמי של ישו). בלדאק הוא למד כביכול את עיקרי הדת הבודהיסטית, ומשם שב לקשמיר ואז לארץ ישראל. אף כי תגליותיו של נוטוביץ' הופרכו, אוששו מחדש ונשללו שוב – מנזר המיס בלדאק ואתר קבר המיוחס לישו בסרינגאר (Srinagar), בירת הקיץ של קשמיר, משמשים היום כאתרי עלייה לרגל. נזיר מבוגר, שראה כי אני נתמך בקביים להליכה וכי אני שואל שאלות רבות על אותו מבקר מלפני אלפיים שנה, בחר לספר לי את הסיפור מראשיתו. "אתה רוצה לשמוע סיפור על מישהו כמוך, שביקר בדיוק כאן לפני יותר ממאה שנה? גם הוא היה עם קביים, וגם הוא היה נוצרי", אמר. עניתי שאיני נוצרי כי אם יהודי, והוא צחק ואמר: "יהודים, נוצרים, מוסלמים… זה לא אותו דבר"?

אגם פנגונג (Pangong Tso), השוכן בגובה של כ-4,350 מטר מעל לפני הים ונמתח לאורך כ-134 קילומטר בין הודו לטיבט הסינית, הוא אחת האטרקציות התיירותיות שיש ללדאק להציע, במיוחד בשיא העונה. צורתו ומיקומו בין הרים שחורים מכוסי שלג מצדיקים את שמו, שמשמעותו בטיבטית היא "האגם הארוך, הצר והמכושף". דרכי העפר והקרח שהובילו לאגם, שהיה אז קפוא למחצה, האוויר הדל שהקשה את הנשימה ותנאי מזג האוויר הקשים שלחופיו הפכו את הטיול אליו לאתגר. בשיא החורף האגם כולו הופך לגוש קרח אחד עצום, אשר מתחיל להישבר ולהפשיר לאטו בראשית הקיץ.

מן האגם נאלצנו לחזור עוד באותו יום, שכן נהג הג'יפ שהסיע אותנו לשם מיהר לחזור למקום ששימש כמטה המפלגה ולהתעדכן במערכת הבחירות לראשות הממשלה שהתנהלה בהודו באותו זמן. עוד בדלהי קיבלתי סיכה של "מפלגת העם ההודית" (Bharatiya Janata Party) ועליה מופיעות פניו של העומד בראשה, נַרֶנְדְרַה מוֹדי (שזכה בבחירות ומכהן כיום כראש ממשלת הודו), על רקע סמל המפלגה – פרח הלוטוס בצבעי ירוק וכתום. לצד דגלי התפילה התנופפו בעיר גם דגלי כל המפלגות, כרזות הודבקו על לוחות המודעות וקולות הכרוזים בקעו מרמקולים ברחבי העיר. נראה היה כי ההודים אוהבים לדבר על פוליטיקה, לפחות כמו הישראלים, וכך בכל צעדה ברחוב, נסיעה בתחבורה ציבורית או ביקור בבית עסק, גררה הסיכה שהייתה תלויה על התיק שלי תגובות.

סטופות תפילה בדרך לאגם פנגונג שבין הודו לסין. צילום: ג'וליאן סטרן
סטופות תפילה בדרך לאגם פנגונג שבין הודו לסין. צילום: ג'וליאן סטרן

קול דממה דקה

אחת לכמה שנים הוד קדושתו הדלאי לאמה מגיע לחבל לדאק, והתמזל מזלי להיות שם בעת ביקורו. טרם הגעתו אל העיר פורסם ברבים לוח הזמנים של ביקוריו במנזרים, במקדשים ובמרכזים הקהילתיים, וההתרגשות הרבה שהתעוררה בקרב המקומיים הלכה והתעצמה. ואכן, ביום הגעתו של הדלאי לאמה העיר ג'יגמט את כל אורחיו מוקדם, כדי שנספיק להתלבש בבגדינו החגיגיים. משום שהמשפחה חברה באיגוד הבודהיסטי של לדאק, הסיעו אותנו לנקודה מיוחדת שתאפשר לנו לצפות בשיירה המכובדת. הרחובות היו גדושים במשפחות שלמות, שלבשו בגדים מסורתיים בגוני אדום, כתום וצהוב, חבשו כובעים גבוהים לראשם וכרכו צעיפים לבנים סביב צווארם. קטורות בערו מכל חלון, מכל גלגל תפילה, מכל יד פנויה. אני הייתי לבוש בחולצה הכתומה היחידה שהייתה לי, וכך נעמדתי לצד הכביש המוביל משדה התעופה. על גגות הבתים ניצבו חיילי צבא שאבטחו את האזור. מסוקים פטרלו באוויר. כמה ג'יפים צבאיים הופיעו על הכביש, ואחריהם נסעו רכבים שחורים ובהם נזירים מבוגרים. בהמשך הופיעו משאיות שנשאו פסלי בודהא ונזירים-נערים עם פרחים, דגלים וקטורות בידיהם. עם כל רכב חולף, הלך הקהל והשתתק. דמיינתי כי אדם חשוב כמו הדלאי לאמה יתקבל בתשואות רמות, אך ההפך התרחש: רכב בודד התקרב, ומרחוק אפשר היה לראות את הקהל משני צדי הכביש מצמיד ידיים בתפילה וקד עמוקות. דממה השתררה בכביש. כשהרכב היה קרוב אלינו קדנו כולנו קידה, וקולות בכי חרישיים נשמעו מבין הנשים והגברים המבוגרים בקהל. מעולם לא הייתי עד להדרת כבוד שכזאת, המופגנת על ידי קהל כה רב וחדור אנרגיה. אותה דממה אשר ירדה על העולם כך לפתע, ובה נשמעה רק חריקת צמיגי הגומי על הכביש, ליוותה את נסיעתו השלווה והאטית של הדלאי לאמה שעה שחלף על פנינו ונופף בשקט למאמיניו.

בחלוף הרכב ונוסעו, שבו החיים לסדרם. הקהל הרים את ראשו – חלק עם חיוך, חלק עם דמעות אך רובו עם קצת משניהם, אנשים חזרו לדבר, חלקם שרו מזמורים. לפתע הגיח ואן צבעוני שעלה עם השיירה ונראה כלא שייך, כאילו הסתנן איכשהו לליווי הרשמי של הדלאי לאמה. לראשונה מזה שבועות רבים, שמעתי שפה שלא שמעתי זמן רב – הרמקולים שעל גג הוואן ניגנו במלוא העוצמה "משיח, משיח, משיח". הכול עומד להשתנות. לאחר שרגלי החלשה משבועות ארוכים של מנוחה התחזקה מעט, נטשתי את הקביים לטובת מקל הליכה מסוגנן. בו-זמנית החלו אנשים להגיע לעיר מקשמיר, רובם בעלי עסקים – בין שחצו את הדרך בכמה ימים של נסיעה קשה בסיוע הצבא, ובין שהגיעו בטיסה טרם פתיחת הדרך לשם הכנת עסקיהם לקראת עונת התיירות.

בוקר אחד לאחר ששמעתי צהלת ילדות קטנות מחצר המשפחה, ירדתי למטה הצביע ענן, עובד המשק הנפאלי, על שדרת העצים שלאורך חומת המשק. בהתחלה לא הבנתי, אך אז שמתי לב כי על כל העצים צמחו כמה עלים ירוקים. לפתע נשמעה המולה מרחובות העיר. המוני נשים וגברים ובידיהם סלים ריקים צבאו על הרחובות ונראו כממתינים לדבר מה. השמועה הייתה כי הכביש לקשמיר עומד להיפתח באופן קבוע, ולכן התקהלו האנשים ליד המקום שבו אמורות היו משאיות הסחורה לעצור ולהעמיד דוכני מכירה.

בצהרי אותו יום החלו לטפס אל העיר המשאיות הראשונות, עמוסות כל טוב. עמן החלו להגיע גם סוחרים עבי זקן מקשמיר ותיירים הודים שבאו ללדאק בזמן חופשת הקיץ של בתי הספר, כדי שילדיהם יראו שלג לראשונה בחייהם (רק בלדאק חופשת הלימודים היא בשיא החורף, אז הגישה אל בתי הספר כמעט בלתי אפשרית). אחריהם, תחילה בטפטוף אטי ולאחר מכן בזרם אדיר, החלו להגיע המוני תיירים אל העיר. מוזר היה לשמוע גרמנית או צרפתית בדוכנים החדשים שצצו מדי בוקר בכל רחוב. אנגלית במבטא אוסטרלי כבד או במבטא בריטי מעודן נשמעה בברים רוויי הרום שנפתחו לפתע. בני המשפחה המארחת הלכו אל השוק לקנות פירות טריים לראשונה מזה חצי שנה בערך. שלל ירקות ועשרות סוגים שונים של פירות כגון מנגו, בננות, תפוחים קשמיריים מתוקים, קוקוסים ולימונים בערמות ענק נעלמו כמעט מיד עם העמדתם למכירה. עם המזון החלו להגיע גם מוצרי עץ וצמר מקשמיר וכן מזכרות מכל רחבי הודו, למטיילים. מסעדות חדשות נפתחו, ואלו הוותיקות יותר אשר פעלו גם בחורף הגדילו פי כמה וכמה את תפריטיהן לנוכח האספקה המגוונת.

דגלי תפילה במעבר ההרים טסרמנגצ'ן בגובה 3,720 מטר. צילום: אורי גונן
דגלי תפילה במעבר ההרים טסרמנגצ'ן בגובה 3,720 מטר. צילום: אורי גונן

אטרקציות למטיילים

עם תום מצור החורף על העיר ועל החבל כולו, נפתחה גם הגישה לרוב האטרקציות שיש לאזור להציע למטיילים. הייתי כבר נייד כמעט לחלוטין, והרגל התחזקה מיום ליום בעזרת שיעורי יוגה שהיו תחליף מקומי לפיזיותרפיה, ולכן לקחתי כל הזדמנות לטיול בשתי ידיים. הצטרפנו למשל לרכיבת אופניים במורד ההרים דרך קרח ובוץ, כל הדרך חזרה אל העיר מקרדונג-לה (Khardung Lah), מעבר ההרים הסלול הגבוה בעולם, הנמצא בגובה של כ-5,600 מטר. מעבר ההרים, העמוס שלטים בסגנון "שהייה של יותר מחמש דקות עלולה להיות קטלנית" או "תה חם מצבא הודו לבעלי מחלת גבהים" היה כה מרשים, והדהירה למטה הייתה כה מהנה, עד כי שבוע לאחר מכן עליתי לשם שוב. בהזדמנות אחרת נסענו יחד עם חבורת ניו זילנדים לעמק נוברה (Nubra) השוכן צפונית לאותו מעבר הרים. העמק הרבגוני נפתח רק לאחרונה למטיילים (צריך אישורי כניסה לעמק שנבדקים במעברים שמציבה המשטרה בדרכים. העמק מתפצל לכמה כיוונים, צפון וצפון-מערב ובכל כיוון יש ביקורות שונות שמתייחסות באופן שונה למקומיים ולזרים). במרכז העמק עומד פסל בודהא עצום בגובה של כ-35 מטר המוקף במקדשים ובמנזרים בודהיסטיים, ונודדים בו עדרי גמלים דו-דבשתיים. העמק הוא גם מקום מושבם של בני העם הבאלטי (Balti), שמוצאם טיבטי. הבאלטים אימצו את דת האסלאם במאה ה-15, וכיום רובם מוסלמים שיעים וחלק קטן מהם סונים או סופים. עם השפות שהם דוברים נמנות הטיבטית, הלדאקית (ניב של טיבטית), האורדו והבאלטנית. העמק התחום בין קרדונג-לה להר K2 בפקיסטן – שני בגובהו רק להר האוורסט – מקבל את הקיץ בזרועות פתוחות טרם זה מגיע לחבל לדאק. כשהגענו לשם גילינו שהעמק כבר מוריק כולו ומשובץ שדות חיטה מבשילה. עצי משמש גודשים אותו מקצה לקצה וביניהם זורם נהר טורקיז. כפרים מבודדים המנקדים את העמק ממחישים את הביטוי "כפר ציורי"; אם תתנו לילד צבעים ירוקים וכחולים ותבקשו ממנו לצייר כפר בהרים, סביר להניח כי הכפר שיצייר יהיה זהה לחלוטין, או לפחות דומה מאוד, לכפר טורטוק (Turkuk) שבקצה העמק. אישור השהייה המוגבל לשבוע ימים בלבד הוא הסיבה היחידה לכך שאני, או כל תייר אחר, לא בחרנו להשתקע לאורך זמן באותו כפר מוסלמי, הנראה מנותק מן העולם ממש כפי שהוא מנותק מחשמל.

בכל שיבה אל העיר, נראה היה כי מספר המבקרים הזרים גדל, וכך גם מספר המסעדות, החנויות והדוכנים ברחובות. נוסף על כך, הדרך הראשית ללֶה, המגיעה מדרום להרים ונחשבת למאתגרת ואף למסוכנת, נפתחה בדיוק במועד תחילת משחקי הגביע העולמי בכדורגל, והעיר התמלאה באחת בתיירים ובמקבצי הנדבות ההודים. גם עדרי ישראלים רכובים על אופנועים החלו להציף את העיר; "הבית היהודי" נפתח ובתי קפה רבים החלו להשמיע מוזיקה ישראלית. אלה שזפו בעיניהם את עמק לדאק הירוק, המוקף הרים צחיחים ויבשים, אך לא זכו להכיר את אופיו המושלג והמבודד.

ראיתי הרבה שלג בלֶה, אך בכל תקופת שהייתי במקום לא ירד גשם. עובדה זו השתנתה אף היא לפנות בוקר ביום האחרון בעיר. לאחר שלושה ימים ארוכים ומתישים נפשית של פרידות, ולאחר שהשארתי מכתב פרידה והוקרת תודה על הדלפק הראשי, שתיתי כוס תה-חמאה אחת והשארתי כוס שנייה מלאה לפעם הבאה שאגיע ללֶה, ולאחר שסיימתי להעמיס את תרמיל הטיולים הכבד על גבי – יצאתי לראשונה לבוקר אפרורי וגשום. ההליכה בשבילים הצדדיים שלמדתי להכיר, אלה העוקפים את הרחוב הראשי, העלתה זיכרונות וגעגועים, מעין "נוסטלגיה עכשווית" למקום שבו צעדתי באותם רגעים, בדרכי לעזוב. החבורה כבר התאספה סביב הג'יפ והתארגנה לצאת למסע בן שלושה ימים לכיוון אגם טסו-מורירי (Tso Moriri), הפלא הטבעי המרהיב האחרון שנראה כאן, לפני שנמשיך דרומה להודו. עטוף באחד מאינספור צעיפי "שלום הדרך" הלבנים אשר קיבלתי כמתנת פרידה, ניסיתי לכוון את תודעתי לכאן ולעכשיו ולהזכיר לעצמי שהעזיבה הזאת זמנית בלבד ושאני בטיול, שלא באמת עברתי לגור בלֶה.

בהמתנה לזריחת השמש וליציאה לדרך, התנגן שוב ושוב במערכת בג'יפ מזמור התפילה הבודהיסטי "אוֹם מַאָנִי פַאדְמֶה הוּם", בליווי צלילי הגשם שהכה על השמשה הקדמית. לאחר שכולם כבר ישבו בג'יפ וכל אחד הצמיד את ראשו לחלון ושקע בהרהורים, שאלה אחת מאיתנו אם יש למישהו העדפה מוזיקלית. כשאיש לא ממש ענה, מחמת השעה המוקדמת, היא חיברה את נגן המוזיקה שלה והפעילה שיר לבחירתה. "כשהתרנגול קורא עם אור ראשון, כבר לא תראי אותי מבעד לחלון. את הסיבה שאני מתחיל לנדוד אבל אל תחשבי על זה עוד, זה בסדר". דילן ליווה אותנו בפרדה מלה.

אורי גונן – מגבעת אלה בעמק יזרעאל. בוגר אוניברסיטת חיפה בהצטיינות יתרה בחוג להיסטוריה. תרמילאי מנוסה

מידע מעשי

לדאק הוא שמו של עמק ושל מחוז שלטוני המהווה חצי ממדינת ג'אמו וקשמיר (Jammu and Kashmir). בירתו היא העיר לֶה. בעבר, לדאק היה ממלכה עצמאית ואוטונומית עד לאיחוד הודו והכפפת כלל מחוזותיה לשלטון המרכזי בדלהי. עמק לדאק מתפאר במסורות המקומיות שלו, המושפעות מהתרבות של סין, של פקיסטן ומעל לכל של טיבט, שכן לדאק נחשב למעוז הבודהיזם הטיבטי כיום. תושביו נושאים תמיד את עיניהם לכיוונים מזרח וצפון, אל טיבט. כיום טיבט נמצאת תחת כיבוש סיני, אך לאורך רוב ההיסטוריה היה מחוז לדאק חלק מהממלכה האסורה של טיבט, ולמעשה העיר לה עצמה נחשבת לבירת "טיבט המערבית" בעיני תושביה. בין יושבי העמק אפשר למנות לדאקים, פליטים טיבטים, מהגרים נפאלים, חקלאים באלטים מעמק נוברה שמצפון וסוחרים קשמירים ממולחים.

גובהו של העמק (מ-3,500 מטר מעל לגובה פני הים בנקודה הנמוכה ביותר ועד יותר מ-7,500 מטר בפסגות ההרים) וקשיי ההתאקלמות לאוויר הדליל הם מאפיינים ייחודיים לאזור.

איפה: לדאק יושב בפינה הצפון-מזרחית של הודו. מדרום ועד למדינה ההודית הימצ'אל פראדש (Himachal Pradesh) חסום העמק ברכס ההימלאיה. מצפון, העמק חובר לעמק נוברה ((Nubra, ומשם תחום בגבול עם פקיסטן. ממערב נפתח העמק ויורד בין הרי ההימלאיה עד לעמק קשמיר ולאגם דאל. ממזרח עומד לדאק כחוצץ מול סין הגדולה בדרך דרומה אל תת היבשת ההודית.

עונה: חבל לדאק מנותק משאר העולם במשך רוב חודשי השנה, שכן שתי הדרכים המובילות אליו מדרום וממערב חסומות בשלגים ובקרח. על כן, עונת התיירות האופיינית לאזור היא עונת הקיץ הקצרה, המתחילה עם פתיחת הכבישים לקראת אמצע יוני ומסתיימת בסוף אוגוסט. תיירות מחוץ לעונה אפשרית, גם אם מאתגרת, במהלך תחילתו או סופו של החורף, בחודשים ספטמבר-אוקטובר או מרס-מאי. בתקופות אלה פועלת בעיר מסעדה אחת בלבד, בבית פרטי. בשיא החורף – בחודש פברואר, אפשר לצאת ל"טרק הקרח" בעמק זנסקר (Zanskar) הסמוך.

הגעה: אפשר להגיע ללדאק באחת משלוש דרכים: הדרך הראשונה והראשית היא הכביש הממשלתי המוביל ממנאלי (Manali) בצפון מדינת הימצ'אל פארדש עד בירת המחוז לה. השנייה היא הכביש המגיע ללה מסרינגר (Srinagar), בירתה העתיקה של קשמיר. שתי דרכים אלו חסומות ברוב חודשי השנה, ולעתים אף נחסמות מחדש בשל תנאי מזג האוויר במהלך האביב והסתיו. על כן דרך הגעה שלישית (כמעט תמיד, תלוי במזג האוויר) היא טיסה לשדה התעופה הנמצא כחצי שעה דרומית לעיר לה (מונית תעלה בסביבות 500 רופי). טיסות סדירות חד-יומיות יוצאות מדלהי ואורכות כשעה. יעדי מוצא אפשריים נוספים הם הערים סרינגר, מנאלי, ג'אמו (Jammu) ובהונטר (Bhuntar). קיימות עוד שתי דרכי הגעה רגליות, אך נדיר למצוא אדם מערבי שעולה כך אל מחוז לדאק. דרך אחת עולה מדרום, ממנאלי, והשנייה עולה ממזרח דרך טיבט ודורשת שלל אישורים ביורוקרטיים. בשתיהן המסע הרגלי נעשה בליווי מדריך מקומי וחמור להובלת משא.

תקציב: מחוז לאדאק הינו איזור יקר יחסית לכלל תת היבשת ההודית, וללא ספק יקר יותר ממדינות הימצ'אל פארדש ועמק קאשמיר הסומכים. עם זאת, השימוש במטבע הרופי ההודי הופך את הוצאות המחייה לזולות באופן ניכר יחסית לשאר העולם בכלל, ולאסיה בפרט. בנוסף, האירוח הביתי האדיב, לצד התרבות ואורח החיים הבודהיסטי השולט בכל ביד רמה מפחיתים משמעותית את ההוצאות הכלכליות האופייניות לשאר הודו, וזאת בשל הגינות הסוחרים ומוסדות התיירות והאירוח.